בשיח הפוליטי העכשווי בישראל הפך מאיר כהנא לסמל כללי וכמעט ריק של ימין קיצוני שחורג מגבולות הקונצנזוס. משמאל הפך הכהניזם לתחליף הבטוח של הנאציזם כתווית שמודבקת לימנים סוררים, כי כידוע בישראל אסור על פי חוק לכנות אדם אחר "נאצי". בימין הוא הפך פנטזיה אסורה ועמומה שמתנקזת לסיסמה "כהנא צדק". במה בדיוק צדק אותו כהנא? אף אחד לא ממש יודע, אבל כולם מבינים שמדובר בשם קוד כללי להצהרה "אני גזען גאה", ובאופן ספציפי לאמונה לפיה צריך להיכנס בערבים בכל הכוח כי אי אפשר לחיות לצדם.
"הנביא כהנא", סרטו התיעודי של אילן רובין פילדס ששודר אמש ב-HOT8 (שידור נוסף במוצ"ש, 26.10 בשעה 22:00 וב-HOTVOD), מהווה תזכורת חשובה לשני הצדדים של המטבע הכהניסטי. גם מדוע שמו עדיין מעורר צמרמורת בגופו של כל אדם סביר ואוהב אדם, אבל גם את השאלה המרכזית שהוא התעקש להציף למורת רוחם של הימין והשמאל כאחד, שאלה שנראית היום רלוונטית מתמיד ושנשמעת גם מפיהם של חברי מפלגת בל"ד מהצד השני של המפה הפוליטית: האם תיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית?
בשלב זה כנראה שהישראלי המצוי יחווה פלאשבק לשיעורי אזרחות וישיב עם רצף מוכן מראש של טיעונים, הסברים ודוגמאות מהעולם, אבל בתוך דף המסרים הסדור מתחבאת ההבנה שהשאלה הזאת לא הולכת לעזוב אותנו בעתיד הקרוב וכנראה לעולם. "הנביא כהנא" זכה לשמו לא בגלל שיוצרו מאמין במשנה הגזענית של כהנא (גילוי נאות: אילן רובין פילדס הוא חבר יקר ואהוב של הכותב), אלא מכיוון שהסרט מזהה אותו כמי שחשף, דרך וזרה מלח על הפצע העמוק והנסתר בחברה הישראלית - החיכוך המתמיד בין המדינה היהודית לבין דמוקרטיה אמיתית.
הסרט מגולל באופן כרונולוגי, דרך קטעי ארכיון וראיונות, את סיפור חייו הפוליטיים של כהנא, מ"הליגה להגנה יהודית" שהקים בארצות הברית, המעבר לישראל, כניסתו לכנסת וגירושו משם על ידי כל הכוחות הפוליטיים המרכזיים בארץ. לצד הצגה של ההיבטים האלימים בתורתו ושל הגזענות הבוטה שהפיץ, הסרט נותן מקום מרכזי לדרך שבה שלילת הדמוקרטיה הטריפה את המערכת הפוליטית הישראלית והייתה במידה רבה הסיבה האמיתית לגירושו מהמגרש הפוליטי. לא לחינם רבים מהפוליטיקאים שמוצגים בסרט כמי שתקפו את כהנא בשנות השמונים הגיעו דווקא מהליכוד, העמדה האנטי דמוקרטית שלו מאתגרת את האפשרות להיות ימני אמיתי ולהישאר ציוני, הופכת את מדינת ההלכה מחלום לא אפשרי שהם יכולים להיות שותפים לו, לאופוזיציה ממשית למדינת ישראל (משליכי האבנים מיצהר מהווים דוגמה אקטואלית).
כהנא נבחר כחבר כנסת יחיד והוחרם מהרגע הראשון על ידי כל שאר המפלגות. הוא המשיך בהטפותיו הגזעניות והאנטי דמוקרטיות על במת הכנסת ובחסות החסינות המשפטית עד שחבריו למשכן החליטו לשלול בחוק את זכותו להיבחר לכנסת, במהלך שמחזיר אותנו שוב לדיוני הדמוקרטיה המתגוננת בשיעורי האזרחות, ונראה היום במבט לאחור יותר כמו דמוקרטיה שיורה לעצמה ברגל. כהנא אמנם נזרק מהפוליטיקה הייצוגית בישראל ונרצח בביקור בניו יורק, אבל גם אחרי מותו המשיך להשפיע באופן עמוק על הפוליטיקה הישראלית. בסיום "הנביא כהנא" מוצגים אירועים שהתרחשו בארץ אחרי מותו בהמשך לתהליכים שהניע: הטבח ההמוני שביצע תלמידו ברוך גולדשטיין, אלימות הימין הרדיקלי, התגברות השיח הגזעני בחברה ובפוליטיקה וחוק הלאום שעושה את חצי הדרך לכהנא ומקבע את עליונותה של "היהודית" על "הדמוקרטית".
את החלק הגזעני והאלים של נבואתו הוא וממשיכי דרכו הגשימו בעצמם, וזה הקישור שנוח לחברה הישראלית לעשות בין כהנא לבין ישראל 2019. הכהניסט איתמר בן גביר כמעט נכנס לכנסת וזכה לגיבוי של בנימין נתניהו, וכשמשווים את התמיכה השקטה של הליכוד כיום להצהרות הנחרצות של בכירי הליכוד דאז, קל לצקצק בלשון כמו דמוקרטים טובים ולתהות לאן החברה שלנו התדרדרה. אבל "הנביא כהנא" מאיר דווקא את הנקודה היחידה עליה באמת אפשר להגיד שכהנא צדק. לא בתשובה המרושעת והאכזרית שסיפק אבל כן בשאלה ששאל, שאלה שעד היום רק חברי כ"ך ובל"ד מעזים לשאול בקול רם.
גם אם אפשר לקיים במסגרת הזאת מערכת פוליטית מתפקדת ודי דמוקרטית (מה שלא ממש קורה היום), חייבים להכיר בכך שיש סתירה מובנית ברעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית, בדמוקרטיה ששייכת באופן מוצהר רק לחלק מהאזרחים. למרות הניסיון לעכב את התהליכים המדאיגים, הסתירה הזאת בהכרח תייצר ניתוק של האזרחים הלא יהודים מהתהליך הדמוקרטי, ותלבה תחושת אדנות ושנאת זרים בקרב היהודים להם המדינה שייכת על פי חוק ושם. כהנא מקבל קרדיט כמי שליבה את הגזענות והשנאה וקידם תהליכים של הקצנה אלימה בימין הקנאי, אבל "הנביא כהנא" מראה שגם בלי השפעתו ההרסנית, את הבעיה שהציף בשנות השמונים אי אפשר להמשיך ולטאטא מתחת לשטיח. זאת לא שאלה ערטילאית לשיעורי אזרחות, זה פצע חי וכואב שמשפיע על המציאות היומיומית של כל יושבי הארץ הזאת. כמו שאמרה חברת הכנסת לשעבר חנין זועבי בנאומה בועדת הבחירות המרכזית ב-2015: "אמת, אנחנו לא חושבים שמדינה יהודית יכולה להיות דמוקרטית. חושבים? המציאות היא עדות לכך".