העיר הזאת

אישה קטנה ומבוגרת עם שיער שחור, עור בהיר-בהיר, משקפיים עגולים והבעה תמידית של בוז ושעשוע עולה על במה באולם מופעים. היושבים בקהל צעירים ממנה בהרבה, אבל הם מעריצים אותה, מחכים למוצא פיה, רוצים לשמוע את תובנותיה ובדיחותיה, שיימסרו בנימת דיבור נחרצת ומנומקת, כאילו התאמנה שוב ושוב על תשובותיה לפני שמסרה אותן בעל פה. והאישה הזאת היא רות ביידר גינזבורג. סתם, לא, ממש לא. האישה הזאת היא פראן ליבוביץ, סטנדאפיסטית שתתנגד נחרצות לתואר הזה ותעדיף אולי תואר אלגנטי ומסורתי יותר כמו "קומיקאית" או "עיתונאית שלא כתבה מילה כבר 30 שנה". ליבוביץ, פובליציסטית, סופרת ובעיקר נואמת מחוננת ואשת שיחה מרתקת, היא מהאנשים הבודדים שיכולים לומר שעמדו במרכזו של פרויקט דוקומנטרי של מרטין סקורסזה - בשבוע שעבר עלתה בנטפליקס הסדרה "נגיד שזאת עיר", 7 פרקים קצרים וקולחים של שיחות עם ליבוביץ על נושאים ברומו של עולם. וכמו כדי להכעיס, היא גם האישה היחידה שיכולה לומר שקיבלה שניים כאלה, אחרי שב-2010 שודר ב-HBO הסרט "דיבור ציבורי", גם הוא מאת סקורסזה, וגם הוא על חייה ודעותיה של ליבוביץ. חלק מהבדיחות בו גם מסופרות שוב ב"נגיד שזאת עיר".

רוצה לומר שבדומה לרב"ג, עליה השלום, פראן ליבוביץ היא אייקון. הקהל הישראלי אולי לא מכיר לעומק את פועלה ואת חשיבותה, אבל היי, גם את רות ביידר גינזבורג לא באמת הכירו בארץ. השפעתה של גינזבורג על ענייני השעה בישראל הייתה אפסית ומטה, וכך גם זו של פראן ליבוביץ. אם הפעילות הנמרצת של גינזבורג הרשימה אותנו נוכח גילה - דעו שליבוביץ מעבירה את רוב "נגיד שזאת עיר" בהליכה קדחתנית ברחובות הכי קשים לניווט בניו יורק. ואם הקשר היהודי הוא זה שריתק אותנו אל גינזבורג - טוב, לאישה קוראים פראן ליבוביץ. הבדיחה הזו כבר מספרת את עצמה.

היא נולדה וגדלה בניו ג'רזי, שם פיתחה טעם תרבותי משובח, חיבה לקוקה קולה ורתיעה ממסגרות. בגיל 19 ואחרי שנשרה מהתיכון, היא עברה לגור לבדה בניו יורק עם מאתיים דולר בכיסיה. היא עבדה בעבודות מזדמנות, חשבה להוציא ספר שירה אך תוך זמן קצר לוקטה אל המעגלים התרבותיים המובילים שבעיר. בגיל 21 היא החלה לכתוב לעיתון מקומי, ובהמשך לוקטה ככותבת טורים ומראיינת למגזין הנחשב אינטרוויו, שנוסד ונערך על ידי אנדי וורהול. כתביה, שפורסמו בין היתר במגזינים ואניטי פייר, מדמואזל והניו יורקר, אוגדו לשני ספרים - "חיים מטרופוליטניים" ו"מדעי החברה", שיצאו בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 והפכו לרבי מכר. הכתבות האלה הביעו את מה שהפך להיות סימן ההיכר של ליבוביץ: ההתבוננות מהצד. היא הלכה למסיבות הכי שערורייתיות, אבל זכרה גם מה קרה בהן כדי לתעד ולאבחן את התנהגות האנשים שם. היא נכחה באירועי הספורט החשובים ביותר של אותם עשורים, אבל התרכזה בתיאורי הבגדים. היא צפתה בחבריה מתבגרים, מתברגנים ומקימים משפחות, ורקחה מהתהליכים האלה תובנות ארסיות על חינוך ופינוק של ילדים. ובשיא ההצלחה וההתקבלות של כתיבתה הסרקסטית, ליבוביץ נתקלה במחסום כתיבה נוראי אותו לא לגמרי הצליחה לחצות עד היום. היא פרסמה ספר ילדים והמשיכה לכתוב טורים מזדמנים למגזינים שונים, אבל היצירה שלה הפסיקה להיכתב והתחילה להיאמר בעל פה.

כיום, ליבוביץ מתפרנסת מסדרת "דיבורים ציבוריים" - משהו בין סטנדאפ, ראיון עיתונאי ושיחה חברית, שהיא עורכת באולמי מופעים נחשבים, בחברת מראיינים נחשבים (בהם ספייק לי, אוליביה ויילד, טוני מוריסון וסקורסזה עצמו) ולנגד עיניהם של מעריצים צעירים ונלהבים. דיבורה מהיר, מרובה אזכורים תרבותיים ובעיקר מאוד מצחיק. ליבוביץ שולפת מהמותן אנקדוטות מפותלות על חייה בניו יורק של שנות ה-70, ורוקחת מהן תובנות - ובדרך כלל גם לא מעט טרוניות - על הקיום המודרני. שיא הערבים האלה מגיע כשליבוביץ מפסיקה לשוחח עם המראיין ומתחילה לענות על שאלות מהקהל, עליהן היא עונה באותה הפסקנות ובאותו החן המרושע. תענוג לצפות בקטעים האלה, בין אם ב"נגיד שזאת עיר" או ב"דיבור ציבורי", כי הם כוללים תצוגת תכלית של פרפורמרית מבריקה שיש לה גם הרבה מה לומר, והדבר האהוב עליה בעולם הוא בדיוק הרגע המסוים הזה בו פשוט נותנים לה לדבר. זה, ולהזכיר שמות של ענקים תרבותיים - מוחמד עלי, הניו יורק דולז, מרווין גיי, לאונרד ברנסטין - כולם היו מוכרים לליבוביץ או מיודדים עמה, לפחות לפי מה שהיא מספרת.

וקל להיסחף בשטף הדיבור של ליבוביץ ושל חבריה המפורסמים - כל כך קל עד שקל עוד יותר להחמיץ גם את הדברים הקצת זקנים שנפלטים לה מדי פעם. למשל, דעות לא מאוד מעודכנות על מין ומגדר, או איזו היקסמות מהתקופה היפה סרסורים שחורים ועובדות המין שלהם היו מגיעים במיטב הבגדים שלהם לאירועי תרבות. באחד מפרקי הסדרה היא מתעקשת גם על זכותה להמשיך ולהקשיב להקלטות של המנצח ג'יימס לווין, שמואשם בשורת מעשי התעללות מינית בנגנים צעירים שעבדו איתו. "אנשים אומרים, 'לא אוכל להקשיב לזה יותר כי אני יודע את האמת'", אומרת ליבוביץ בסדרה ומוסיפה מיד "אתם לא - אני כן". שימו לב לפנים המרובים של הבדיחה הזו - ליבוביץ יודעת שהניתוק מתרבות הפי. סי. מוציא אותה זקנה, אבל תובעת את זכותה להיות בדיוק הדבר הזה: זקנת השבט. האישה ששיאה מאחוריה וכל מה שהיא עושה כעת הוא לספר על אותו שיא לקהל צעיר בהרבה, שיכול להפליג בדמיון ולהתרפק יחד עם ליבוביץ וסקורסזה על הלכלוך הפיזי והמטאפורי של פעם.

Good evening and welcome to the Fran Lebowitz fan club pic.twitter.com/lUNBdy22Au

— Neerja (@neerjadeodhar) January 12, 2021

כולנו מכירים אייקונים להטב"קיים שהזדקנו רע. זו אחת הזכויות והמתנות הגדולות של הקהילה, אגב, היכולת לראות את מי שהוביל פעם את המחנה מאבד קצת את הקשר, הטעם והרגישות. זה מחזה מדכא תחילה, אבל גם מעודד - זה מסמן שהדור הזה מפנה בהדרגה את מקומו לאייקונים חדשים. ליבוביץ עצמה נהנית מהמסגור המחודש הזה, ומסבירה בסדרה איך היא לא מבינה, ולא רוצה להבין, את הצעירים ממנה. במקביל, היא וסקורסזה דואגים לשמר ולטפח את האייקוניוּת זה של זו. "נגיד שזאת עיר" משתמשת בכל אמצעי קולנועי העומד לרשותה כדי לגרום לניו יורק - ולא סתם ניו יורק מבאסת, אלא ניו יורק אולד-סקול כזאת, מעשורים קודמים - להיראות זוהרת, מפתה ואיכשהו גם הגיונית יותר.

ליבוביץ בעצמה היא סמל לניו יורקיות הזאת, ומתוך מחויבות לגאג היא גם מתלבשת ומתנהגת כמו סמל: תמיד באותה תלבושת (ג'ינס, מגפי בוקרים, חולצה בהירה מכופתרת ומעליה ז'קט מחויט), תמיד פוקדת את אותם המקומות. שיערה נצבע כך שתיראה היום בדיוק כפי שנראתה ב-1980. היא שמחה להיות אנדרטה, וחשוב מכך - היא מבינה שיש ערך כלכלי בהיותה אנדרטה. שהפער בין גילה והרושם הראשוני שהיא מותירה לבין תוכן דבריה והאופן התזזיתי בו היא אומרת אותם הוא משהו שקוסם מאוד לקהל צעיר. ובואו נודה באמת, הקהל הזה גם שמח מאוד לדמיין, ולו לשעה קלה, מציאות בה לא חייבים להיות פי. סי. ואפשר להיות גם בוהמייניים וגם בהמות.

• מרטין סקורסזה
• נטפליקס