כבר בדקות הראשונות של הפרק הראשון של "פשוט ככה", היה ברור שהיא לא מתקרבת לקרסוליים "סקס והעיר הגדולה". קודם כל, זה בגלל הסיבה הברורה – הצלע הרביעית של החבורה לא הייתה שם: היעדרותה של קים קטרל מהקאסט לא רק שהפרה את האיזון המושלם שהיה בין בנות החבורה הניו יורקית, אלא גם כמעט ונטרלה את היכולת של "פשוט ככה" להיות מצחיקה כמו הסדרה המקורית. בכל זאת, לא פסלתנו אותה על הסף והיינו נרגשים לתת לה הזדמנות. אבל עם כל הכבוד לסמנתה ולחסרונה המורגש – הוא לא היחיד שסוחב על כתפיו את הכישלון של "פשוט ככה", וישנם עוד כל כך הרבה קריטריונים שבבחינתם "פשוט ככה" היא אכזבה איומה.
אי אפשר להתכחש לעובדה ש"סקס והעיר הגדולה" הייתה פורצת דרך: בכל זאת, סדרות שבמרכזן דמויות נשיות שמדברות בפתיחות על סקס לא היו דבר נפוץ על המסך לפניה (והפכו לדבר נפוץ הרבה יותר אחריה). אבל במובן אחר, יש שיאמרו ש"סקס והעיר" הייתה מיושנת, שכן היא הייתה סדרה לבנה להחריד – הגיבורות שלה היו כולן לבנות וכך גם רוב רובן של דמויות המשנה. "פשוט ככה", שהגיעה למסך מעל לשני עשורים אחרי בכורתה של סדרת המקור שאפה לתקן את הטעות הזו. אבל יותר מש"פשוט ככה" נראית כמו ניסיון מבורך לתיקון, היא נראית כמו ניסיון צולע ליישר קו עם הלך הרוח הנוכחי בתעשייה.
אנחנו נמצאים בעיצומו של עידן בו התקינות הפוליטית חולשת על כל חלקה בעולם הטלוויזיה. בסך הכל, זה מבורך: ברור שכיום סדרה שתופסת מעצמה מעודכנת ורלוונטית כבר לא יכולה להרשות לעצמה להציג דמות שחורה ששחורותה נלעגת או דמות של הומו שכל מהותה היא הומואיותה, וטוב שכך. המסך הקטן מתמלא בדמויות שמשתייכות לשלל קהילות מוחלשות, ויותר ויותר שחקנים שאשכרה משתייכים לקהילות המוחלשות האלה זוכים להיות אלה שמגלמים אותן. אבל האם המהפך - ההגיוני במהותו - שעוברת הטלוויזיה, בהכרח משמעותו ש*כל* סדרה חייבת להיות סדרה שמציגה בראוותנות גוון אתני או מגדרי? לא בהכרח, ויכול מאוד להיות שגם "פשוט ככה" הייתה טובה יותר אילו לא הרגישו יוצריה צורך לעשות זאת.
לפני ההתנפלות, אבהיר: כשנשאלת השאלה היכן אפשר היה/כדאי עכשיו לשבץ דמויות מגוונות והיכן לא, יש לבחון כל מקרה לגופו, כשברוב המקרים – ההנחה לפיה כדאי לתת מקום על המסך למיעוטים היא הנחה נכונה ובריאה. סדרות סטייל "חברים" או "איך פגשתי את אמא", למשל, יכולות היו להיתרם מייצוג של אנשים שאינם לבנים ואינם סטרייטים – כי הן עוקבות אחר קבוצות אנשים גנריות, שבלוניות: הן מתיימרות לתאר איזו חוויית חיים כללית להחריד, קבוצת חברים כללית להחריד, קבוצת החברים שאנחנו רוצים לעצמנו. הן מתחמקות מדיונים על כסף, על מעמד חברתי, על זהות – ומציגות חוויות יומיומיות משעשעות שמכוונות למכנה המשותף הנמוך ביותר. הן לא מבקשות לעסוק בפלח אוכלוסייה מסוים ובמציאות כפי שהיא עבורו, אלא במין מציאות מדומיינת וכיפית של איזה "כולם" אמורפי ובלתי מתחייב. כך, ה"כולם" של שניים מהסיטקומים הכי מצליחים אי פעם היה כולו לבן וסטרייטי, מצב לא אידאלי עבור הצופה הלא לבן והלא סטרייט שמנסה למצוא את עצמו על המסך.
המצב אחר כשמדובר ב"סקס והעיר". היא לא התביישה להבהיר שהיא עוסקת בארבע נשים לבנות, סטרייטיות ועשירות, שמסתובבות במקומות מאוד מסוימים בניו יורק וקונות בגדים ונעליים במחירים שהשתיקה יפה להם. האם זה הופך את היותה סדרה לבנה וסטרייטית כמעט לחלוטין לבסדר? לא בטוח, אבל הבעיה העיקרית כאן היא לא הלובן הסיסג'נדרי של "סקס והעיר", אלא העובדה שזה רוב מה שהיה לטלוויזיה להציע בתקופתה, כלומר - היו חסרות סדרות אחרות שכן יספקו ייצוג אחר, רחב יותר. אבל "סקס והעיר" מלכתחילה הבטיחה לתאר את חייהן של נשים שמשתייכות למעמד גבוה: הארבע היו נשים לבנות, סטרייטיות ועשירות, ומה לעשות – יש להן חברות שהן כמוהן ובני זוג שהם פחות או יותר כמוהן.
גם כש"בנות" של לינה דנהאם עלתה למסך, למשל, היו מי שזעמו על העובדה שמדובר בסדרה לבנה מאוד - אבל צריך לזכור שדנהאם לא התיימרה לתאר את כל ניו יורק, אלא את ניו יורק כפי שהיא נחווית על ידי בחורות לבנות ומפונקות שרוצות להתלכלך ברחובות ברוקלין. תחשבו על זה ככה: אף אחד מעולם לא התעצבן על כך שאין דמויות נשיות, שחורות, בעלות מוגבלות או א.בינאריות ב"יורשים", כי ברור שהיא מתארת את חייהם המנותקים של גברים לבנים ובעלי עוצמה, ושם כוחה.
אבל נניח את כל זה בצד, ונצא מנקודת הנחה שייצוג הוא הטופ פריוריטי כרגע, לא משנה מה ה-setting – כי תיקון העוול הוא בהכרח חשוב יותר מהאמינות (קחו לדוגמה את בני המלוכה השחורים ב"ברידג'רטון"). אם כך, כמובן שיש חשיבות להגברה (מלאכותית ומאולצת אפילו) של נוכחות דמויות מקהילות מוחלשות – הקהילה הא.בינארית, למשל – על המסך. שלא יגידו לכם אחרת: התפיסה הזו היא לא טרחנית במהותה, אפשר לומר שיש ביכולתה גם לשנות חיים, ואפשר לייצר מתוכה תוכן שהוא לא רק חשוב מבחינת פוליטיקת זהויות אלא גם מרגש ומעורר הזדהות. הדמות של קאל ב"חינוך מיני", למשל, היא דוגמה קלאסית לאיך עושים את זה נכון - איך לוקחים סיפורים שטרם נשמעו ועושים מהם טלוויזיה טובה.
אז למרות שלא בטוח שגיבורותיה של "פשוט ככה" היו כל כך עסוקות בשאלות של נזילות מגדרית, למשל, אילולא התסריט היה כופה אותן עליהן - אפשר להבין מדוע יוצרי הסדרה החליטו לשלב דמויות א. בינאריות בעלילה. בכל מקרה, השאיפה של היוצרים לדחוס עוד דמויות לעולם של הגיבורות יכולה הייתה יכולה להיות סיפור הצלחה – אבל הסדרה הפכה לדוגמה קלאסית לאיך *לא* עושים את זה נכון, והיא ירתה לכל כיוון ולא פוגעה כמעט באף מטרה.
"פשוט ככה" כל כך רצתה להציג דמויות מגוונות עד כדי כך שהיא איבדה את הכיוון. במקום לייצר תרשים זרימה, היא שלחה חיצים מהבטן החוצה בלי הכרה, חיצים שלא הובילו לשום דבר. במקום לצרף לסדרה דמות או שתיים או שלוש, שיכנסו בהדרגה לחייהן של הגיבורות, יקבלו קווי עלילה מורכבים ויעוררו אמפתיה אצל הצופה - "פשוט ככה" צירפה לסדרה כ-28 דמויות חדשות ובהתאם כ-28 עלילות משנה, כדי לוודא שהסדרה מכסה כל דיון חברתי אפשרי שמתקיים בטוויטר בארבע השנים האחרונות. ומה לעשות, תפסת מרובה לא תפסת: לא הדמויות החדשות ולא העלילות שלהן התפתחו לשום דבר אמיתי או מסעיר או עמוק, אז מה שווה הייצוג?
קו העלילה של שרלוט, שמנסה להשלים עם היציאה מהארון של רוק, היה כנראה המוצלח ביותר בעונה הזו בבחינת קוי העלילה שנוצרו מטעם צו השעה – ותכלס, היחיד. הדמות של צ'ה, כפי שכתב רועי אבן במדור שלו וצדק, היא התגלמות כל מה שבומרים חושבים על א. בינאריים – והתוצאה מרגיזה ומעייפת. ג'קי היה אתנחתא קומית לא מאוד מצחיקה.
ליסה, למשל, שווקה לנו טרם עליית העונה בתור המחליפה של סמנתה – אבל לאורך כל העונה היא לא אמרה דבר וחצי דבר מעניין, והייתה בעיקר קולב לבגדים מטורללים של עשירות שאפילו לקארי לא היה אומץ ללבוש. בהמשך, סימה התגלתה כמי שעשויה לקחת את מקומה של סמנתה במקומה של זו, אבל התסריט התייחס אליה באופן מרושל מאוד – ואחרי שבמשך שנים (כנראה) היא חיפשה זוגיות, היא התרצתה (וגם אנחנו היינו אמורים להתרצות עבורה) משלושה ימים של סקס לוהט במלון עם גבר שאנחנו בעצם לא יודעים עליו שום דבר. נאיה, מצידה, קיבלה את קו העלילה הכי נוגע ללב מבין השלוש, כשהתקשתה להגיע להסכמה עם בעלה אנדרה בנושא הבאת ילדים לעולם. אבל גם היא, למרבה הצער, לא קיבלה מספיק זמן מסך בשביל שבאמת יהיה לנו אכפת ממנה.
בגדול, התחושה היא שלכל אחת משלוש גיבורות הסדרה הוצמדה "שחורת-מחמד" משלה, אפילו אביזר, החלטה שנדמית ככזו שנעשתה כדי שהפרוגרסיבים יסתמו את הפה ויתרצו ולא כי למישהו שם מאחורי הקלעים חשוב לספר את סיפוריהן (שצריכים להיות מסופרים) של נשים לא לבנות. והנזק כאן הוא חמור יותר מזה שקרה בגבולותיה של "פשוט ככה" עצמה: הסדרה עשתה שם רע למהלך טלוויזיוני הכרחי שהוא הגברת הייצוג, וגרמה לו להיראות כמהלך טרחני שדורש בהכרח ויתור על חופש יצירתי - למרות שזה ממש לא חייב להיות ככה.
לא רק שהסדרה לא הצליחה לייצר אצלנו חיבה לדמויות החדשות בעולם שלה, אלא גם שהיא מחקה לחלוטין את הדמויות שלמדנו לאהוב ב"סקס והעיר" המקורית – ככה שהיא הפסידה פעמיים. בני הזוג של מירנדה ושרלוט נעלמו מהסדרה (נבחר שלא לדבר גם על מיסטר ביג המנוח - שהשחקן שגילם אותו, כריס נות', הואשם בתקיפות מיניות של מספר נשים זמן קצר אחרי מות הדמות). למרות שהם היו שניים מהאנשים הכי חשובים בעולם של "סקס והעיר", סטיב והארי בקושי זכו לזמן מסך ב"פשוט ככה".
גם כשהארי כן הופיע, הוא היה כמעט בגדר שומר מסך – והוא לא תרם שום דבר (ממש, שום דבר) מהותי לעלילת הסדרה ולכל אורכה לא אמר משהו בעל משמעות. גם כשסטיב כן הופיע, הוא היה כמעט בגדר בדיחה – אנחנו שמחים בשביל מירנדה שהלכה אחרי הלב שלה ומצאה אהבה חדשה, אבל האופן בו רמסה "פשוט ככה" את סטיב לטובת קו העלילה הנ"ל היה חסר רחמים ועוכר שלווה. במילים אחרות: אפשר היה לתת למירנדה להתאהב בצ'ה ולעזוב את סטיב מבלי להפוך את סטיב לאדם מיותר, נלעג וחסר עמוד שדרה שמירנדה מעולם לא רצתה לחיות לצידו. ובכלל, אפשר היה להכניס ל"פשוט ככה" דמויות חדשות (בכל זאת, עשרים שנה עברו ודברים השתנו) מבלי לדרוך על הדמויות שהפכו את "סקס והעיר" לסדרה הנפלאה שהיא הייתה (בכל זאת, הגענו לכאן מטעמי נוסטלגיה).
בסוף, למרבה הצער, אפילו השתלשלויות האירועים בחייהן של שלוש הגיבורות המרכזיות היו לא מספיק מטלטלות. אינספור בעיות (לא מספיק מהותיות, יש לומר) נוצרו בתחילת פרקים, רק כדי להיפתר בסופם ומבלי לייצר השלכות על ההמשך (מה היה הקטע עם הניתוח של קארי, למשל?): בהתחשב בעובדה שמדובר בסדרה בת 10 פרקים בלבד (ולא, נניח, סדרה ענקית כמו "סקס והעיר"), זו הייתה בחירה מוזרה שהפכה את "פשוט ככה" למוצר לא ממוקד, מפוזר. והדבר הגרוע ביותר: היומרות הלא ברורות של "פשוט ככה" לקחו מאיתנו את שלוש הגיבורות. שרלוט, קארי ומירנדה הן כבר לא הנשים החריפות והרגישות שהכרנו, הן שלוש נשים מבולבלות ומגושמות - כשהתהליך שעברה מירנדה הוא הצורם מכולם. אין ספק שאם היינו יכולים למחוק את הפרק הזה של "סקס והעיר הגדולה" מהזיכרון שלנו, היינו עושים זאת בלי לחשוב פעמיים.