Oboy חזרה, נשמעו מכל עבר צהלות שמחה. השופטים פסקו, ההסכמים כובדו, ההבנות הושגו ודרמת הנעורים האבודה שבה למסכים בקול תרועה רמה. Oboy עמדה, על לא עוול בכפה, בלב סכסוך משפטי סבוך בין החברה המפיקה את ערוץ הילדים וחברת yes: עשרים פרקי מהעונה הראשונה שודרו ללקוחות yes ב-2016, ובדיוק אז נפרד ערוץ הילדים מחברת הלווין, וארבעת הפרקים האחרונים של העונה נגנזו ולא שודרו מעולם. הסדרה נעלמה מעל פני האדמה. הדיונים המשפטיים הסתיימו בפשרה, פרקי העונה הראשונה שודרו שוב - הפעם ללקוחות כל ספקיות התוכן - וארבעת הפרקים הגנוזים ישודרו לראשונה בשבוע הבא, כשאחריהם תשודר גם העונה השנייה.
הסיפור הפך לרכילות משפטית לוהטת בעולם הטלוויזיה, אבל Oboy מעניינת אותנו מסיבה אחרת לגמרי. אחרי שנים לא מועטות של יובש בתחום, Oboy הייתה בשורה אמיתית, סוף כל סוף סדרת נעורים ישראלית ראויה לצפייה. כל מי שהספיק לצפות בפרקים לפני שנעלמו הסכים, זאת דרמת התיכון הישראלית הכי טובה מאז השיר שלנו, שגם אותה, כמו Oboy, יצרו אורי גרוס, יואב צפיר וטמירה ירדני. הסדרה לא חפה מכשלים וחריקות, ולעיתים היא גולשת לטריטוריות המטופשות יותר של סדרות הילדים. ועדיין, קבצנים לא יכולים להיות בררנים, ודרמת התיכון המוזיקלית, גם אם לא מושלמת, בהחלט מספקת את הסחורה. מאז ששוחררו הפרקים מחדש אפשר גם לראות תנועה הולכת וגוברת של צופים שאחד אחרי השני מגלים את האוצר הנעלם, קהילה נסתרת שמרימה את ראשה אחרי שנים של קיפוח.
מכל הז'אנרים שאלוהים ברא יש אחד, אהוב ומוצלח, שמעולם לא זכה לכבוד הראוי לו - סרטי וסדרות תיכון. קלולס, ילדות רעות, ורוניקה מארס, אחת שיודעת ואפילו באפי ציידת הערפדים העל טבעית, כולן יצירות מצליחות עם קהל רחב ונאמן, כולן שרדו מבחן זמן כלשהו (הסרטים, מטבע הדברים, התבגרו יפה יותר), כולם יושבים בגאון ברשימות הסרטי והסדרות האהובים על צופים אליטיסיטים יותר או פחות. ברשימות הללו, שמדורי תרבות כל כך אוהבים להפיק, תמיד יימצאו כמה אף פעם לא התנשקה ומעודדות צמודות לצד סרטי איכות כמו זה ייגמר בדם והסנדק. סרטי תיכון הם ז'אנר אהוב, פופולארי ודומיננטי, שיושב במקום עמוק בליבם של כל כך הרבה אנשים. ועדיין, למרות הביקוש הרב, חסידי הסוגה בישראל תמיד נשארים מעט מקופחים.
כותב שורות אלו סיים את התיכון לפני יותר מעשור, ועד היום נשאר חובב אדוק של עלילות תיכון למיניהן. כמוני גם רוב עמיתיי וחבריי, בוגרי לימודי קולנוע, עורכי תרבות וסתם פלצנים שלא ברא השטן - כולם מוכנים בחדווה להנמיך את הסטנדרטים ולחזור לתקופה הסוערת והמרגשת. הבעיה היא שלרוב, לא משנה כמה הביקוש גדול, כמה הסטנדרטים נמוכים, קשה למצוא סדרות תיכון ראויות, או אפילו ניתנות לצפייה. ההצלחה של אחת שיודעת, סדרה בינונית בכל פרמטר, מעידה על הצמא של הקהל ליצירות מעודכנות מהז'אנר. אפילו סדרות אינפנטיליות ומוגזמות (יסלחו לי האוהבים) כמו שקרניות קטנות וריברדייל מצליחות לקושש כמות נכבדת של צופים מבוגרים, ו-13 סיבות הצדקנית והמרגיזה הפכה ללהיט על גב ההבטחה לספק תוכן רציני ואינטיליגנטי לחובבי הז'אנר.
ובעברית, כאמור, המצב חמור אף יותר. תור הזהב של הטלנובלות הישראליות עם האלופה וטלנובלה בע"מ הראה שהקהל הישראלי אוהב את הערבוב של דרמה "למבוגרים" עם סדרות נעורים - דרמת מתח רומנטית קומית שלא לוקחת את עצמה ברצינות, אבל מצליחה לספק מספיק סיפורי אהבה, תככים ומזימות כדי לאזן את הדאחקות. עם זאת, פרט לשיר שלנו, סדרות הילדים הישראליות נטו לרוב לילדותיות שהרחיקה את הקהל הבוגר, והשמינייה על מסעותיה בזמן ועלילותיה האינפנטיליות היא דוגמה מוצלחת לתופעה. לתוך הוואקום הזה נכנסה Oboy, דרמה נוער מוזיקלית שלא מעליבה את האינטליגנציה, עם אותו תמהיל מצליח של טלנובלות העבר האהובות.
קאמפית, מצחיקה, משוחררת
Oboy מגוללת את סיפורה של להקת בנים מצליחה שמאבדת את אחד מחבריה בתקרית דיפלומטית. הבנים המזמרים הם בני נוער (השחקנים שמגלמים אותם הם כצפוי בגילי ה-20 המאוחרים), אך בעקבות ההצלחה עזבו את בית הספר לאמנויות בו למדו, ועברו לגור יחדיו בווילת התענוגות של הלהקה. בטוויסט שנלקח היישר משייקספיר מאוהב, החבר החדש שמגויס בעקבות העזיבה הדרמטית הוא בעצם נערה מחופשת (ג'וי ריגר). בין הטוויסטים והרומנים, הסדרה משלבת אלמנטים של מחזמר מציאותי, כלומר משולבים ביצועים של שירים מקוריים וגרסאות כיסוי, אבל כל השירים משולבים בעלילה המציאותית, כשהדמויות עצמן מופיעות או מתאמנות על שירים, ולא שוברים את הריאליזם כמו מחזות זמר קלאסיים.
אחרי צפייה ב-12 מפרקי העונה הראשונה, ברור שלא מדובר ביצירת מופת. הדיאלוגים כתובים טוב, עמוסים בקריצות מלבבות ולא נופלים לכתיבה הרדודה והמוגזמת שמאפיינת סדרות ילדים. מטבע הדברים, הופעות המשחק לא אחידות ברמתן - חלק מכוכבי הנוער לוהקו לפי מראם וכישרונם המוזיקלי, כשלי בירן מגיש את השורות שלו באינטונציה של הצגת תיכון, וגפן ברקאי מתקשה להזיז את שרירי הפנים שלו. התחפושת הגברית שעוטה ג'וי ריגר, מעין גיבוב של שיערות ערווה מודבקות ברישול, גם היא מעוררת גיחוך, אבל כל הבעיות הללו נסלחות במבט הכולל.
בירן מצליח להיות מקסים גם בלי לדעת לשחק, ברקאי ממלא את תפקידו בצורה טובה וג'וי ריגר הכישרונית מצליחה לרומם את התפקיד הכפול למרות התחפושת המרושלת. מעל כולם ניצבת בגאון נלי תגר בתפקיד מנהלת הלהקה התככנית. תגר מעולם לא הרשימה אותי כשחקנית, וגם את הופעתה עטורת הפרסים באפס ביחסי אנוש זכתה לטעמי בשבחים מוגזמים, אבל בתפקיד הזה גיליתי אותה מחדש. תגר נותנת הופעה קאמפית, מצחיקה ומשוחררת, והופכת כל סצנה שהשתתפותה לחגיגה אמיתית.
איכותית יותר או פחות, זאת סדרה נעימה, זורמת וממכרת. שוב, הדברים מכוונים לחובבי הז'אנר, עדיין מדובר בסדרה של ערוץ הילדים, אבל מי שהשתוקק ליצירה מסוג זה לא יתאכזב. הפן המוזיקלי מעשיר את חווית הצפייה בלי לעכב את העלילה, והעיבודים היפים הופכים לעיתים לרגעים החזקים בסדרה. גרוס, צפיר וירדני הצליחו לשחזר את האלמנטים המוצלחים של "השיר שלנו", ולעדכן את הפורמט כך שיתאים לזמננו. העיכוב בן השנתיים בשידור לא גרם לה להתיישן, ובאותה תקופה הקאסט הצעיר השתדרג והפך לנבחרת כוכבים של ממש. ריגר, שהייתה אז הבטחה מסקרת, התגלתה כאחת השחקניות המוכשרות בדור השחקנים הצעיר עם אין בתולות בקריות. לי בירן ואליאנה תדהר הפכו לזוג בחיים האמיתיים ולחביבי מדורי הרכילות, גפן ברקאי המשיך את קריירת הדוגמנות המשגשגת, דניאל גד (שגם ניהל מערכת יחסים קצרה עם ריגר) כיכב בשבאבניקים וטום באום נשאר טום באום.
"נהיה דיבור סביב זה"
דרכה הפתלתלה של Oboy בחזרה למסכים השאירה אותה קצת מחוץ לתודעת הציבור הרחב. הסדרה זכתה להצלחה בקרב בני נוער, אבל המיתוג של ערוצי הילדים הרחיק עד כה את רוב הצופים המבוגרים. אבל כמו החתום מעלה, נראה שמי שנותן לOboy צ'אנס, הופך מיד לצופה אדוק ונלהב. חברי קהילת המעריצים הבוגרת עוד מהססים לחשוף את האובססיה החדשה שלהם, אבל הסכימו לדבר בעילום שם על אהבתם לסדרה. ח' (28), עובד בתעשיית הטלוויזיה שהשלים כבר את כל הפרקים הזמינים, מספֵר שבמקום עבודתו כמעט כולם כבר הספיקו להתמכר: "נהיה דיבור סביב זה, ולאט לאט עוד חברים התחילו לראות. אני חושב שכרגע יש יותר מדי ריאליטי בערוצים הגדולים, וזה פשוט קומדיה קלילה, כיפית וטראשית שמאוד נחמד לראות. יש בה משהו נוסטלגי".
מעבר לקלילות ולכיפיות, ח' מציין לחיוב את החידוש בהחלפת המגדר שעומדת במרכז העלילה. משחק התפקידים מייצר שלל קריצות הומו-ארוטיות ולסבו-ארוטיות, אבל למרבה האכזבה, בפרקים הזמינים אין סיפורי אהבה חד מיניים. ח', בעצמו חבר הקהילה הגאה, מספר: "הדמות של טום באום היא בכלל קצת חידה, כי לא ברור אם הוא גיי בסדרה. הוא כאילו מאוד עצמו, מאוד גיי ומאוד טום באום, אבל אין לו קו עלילה רומנטי. הוא לא מספר על בנים או בנות". לשאר הדמויות, אם תהיתם, יש לפחות סיפור אהבה אחד.
ק' (28), מעצבת אופנה במקצועה וחובבת יצירות מוזיקליות כמו glee ופיץ' פרפקט, החלה לצפות לפני כשבועיים וכבר גמעה את כל הפרקים הזמינים: "אמרתי יאללה, אני אתן לזה צ'אנס, וזה ממש ממכר, מאוד מותח, ראיתי חמישה ברצף. זה עושה לי איזון כזה, אני אוהבת טלוויזיה שהיא קצת טראש, אבל עם איזה סיפור עלילה מותח. שלא צריך להפעיל יותר מדי את המוח, אבל בכל זאת משהו שם עובד. זה לא מרגיש ילדותי, לא מרגיש שאני רואה סדרה לילדים".
ק' אינה חסידה של דרמות נעורים, אבל בעבר הייתה צופה נלהבת בטלנובלות הישראליות. נראה שזה ה-DNA של Oboy: עלילה שטותית וקלילה אך מותחת, ותסריט עמוס קריצות חמודות כמו "תיכון ברטה לווין" ומגדת העתידות מג'דרה שרוף, בגילומה של עינת שרוף. בקריצה מודעת לאם המייסדת של הז'אנר בארץ, רמת אביב ג', גילת אנקורי לוהקה לתפקיד אמו של אחד החברים בלהקה, הזמרת האגדית ונטולת של המשפחה, יונה. "אני אוהבת שיש איזה משהו קצת יותר טראשי שמנקה את הראש, ו-Oboy באמת עונה על הצורך הזה, שזה אותו צורך שאני אראה מאסטר שף נגיד. זה הכי ניקוי ראש. סבבה, זאת סדרת נוער, אבל היא מרגישה מושקעת. גם העלילה כל כך דפוקה שאתה יודע שאתה לא יכול להיות מופתע מכלום, כי יעשו משהו דפוק חדש".
א' (36), עובדת בטלוויזיה, התחילה לצפות מתוך סקרנות והתמכרה מיד: "אני רואה כל יום פרק, או שאני עושה השלמה בסוף השבוע. אני מוצאת את עצמי צופה בתוכן גם באפליקציה בנייד, זה משהו שלא עשיתי. אני יוצאת מפילאטיס, אני רואה שעלה פרק חדש לאפליקציה, אני הולכת עם הטלפון כמו אחרונת הילדות הקופות, שרה את השיר פתיחה, ורואה את הפרק של Oboy כל הדרך".
"מבלי להתעסק בתכנים של מבוגרים יותר, זה הרגיש לי כמו תוכן שכל אחד יכול לראות. הדמויות צוחקות על עצמן, התסריטאים צוחקים על הדמויות", מסבירה א'. "זה מאוד קליל, המוזיקה מעולה, אחלה קאברים. זה עשוי מדהים, אתה מרגיש שיש פה תסריטאי שלא באמת מכוון רק לילדים, אולי דברים שיעברו לילדים מעל הראש אבל מבוגרים כולם נהנים". מהיכרותה עם עולם הטלוויזיה, היא מאמינה שהיעלמותה מהמסך תרמה לבאז סביב הסדרה: "זה מאוד הרים לה. אני לא מורידה מהסדרה, הסדרה עצמה מעולה, אבל העובדה שהיא נהייתה לא נגישה לחלוטין, מאוד תרמה לה".
מועדון המעריצים המבוגרים של הסדרה עדיין מצומצם למדי, בין השאר בגלל שהיא ממותגת לילדים ונוער, אבל נראה שעוד ועוד אנשים מצטרפים כל יום. אם מסתכלים על המחסור הקשה בתכנים מסוג זה בטלוויזיה הישראלית, אפשר לנבא בביטחון שהתופעה תמשיך להתפשט. בשבוע הבא סוף כל סוף יגיעו אלינו ארבעת הפרקים הגנוזים, והמעריצים כבר לא יכולים לחכות (ב-26 בנובמבר תגיע גם העונה השנייה). א', שמעידה כי לי בירן הוא ה-Oboy האהוב עליה (כי הוא זה שכתב את השירים המקוריים), מחזקת את הנבואה האופטימית: "יש לנו הרבה אמהות בעבודה שרואות את זה עם הילדים שלהן, ובאמת נהייתה פה קצת תופעה. אנחנו שרות את שיר פתיחה בעבודה כל יום, כולן בצרחות".