באחד השבועות המנומנמים של הקיץ האחרון נקלעתי למשבר התקופתי שרבים חווים מפעם לפעם - נגמר לי מה לראות בטלוויזיה. עם עודף זמן פנוי וללא תכניות צפייה עשיתי את מה שכולם היו עושים במצבי ונתתי לנטפליקס להציע לי את הבינג' הבא. האלגוריתם הנאמן כרגיל שמח לעזור והקפיץ לראש ההמלצות שלי סדרה חדשה בשם "עולם חדש" ("The Society") - מותחן על עיירה קטנה בה נעלמים כל התושבים פרט לבני הנוער, שנותרים לבדם מנותקים מהעולם ונאלצים לבנות לעצמם סדר חדש שישמור אותם בחיים.
על פניו זה נראה כמו הלחם חביב של שני תתי ז'אנרים אהובים עלי - דרמת תיכון אפלולית ומותחן קיומי עם נגיעות על טבעיות (בסגנון "אבודים" או "הנותרים") - אבל מפרק לפרק נשאבתי לסיפור הקמת החברה החדשה וגיליתי ב"עולם חדש" את כל מה שרציתי ולא קיבלתי מסדרות כמו "אבודים": כל פיתול בעלילה מדוד, הגיוני וחכם. בקיצור, מאוד אהבתי את הסדרה.
הבעיה התחילה כשגיליתי שאני כנראה האדם היחיד במדינה ששמע על הסדרה הזאת, קל וחומר צפה בה. עברתי מאדם לאדם כאחוז טירוף וחקרתי: "ראית 'The Society'? תראה 'The Society', זאת סדרה טובה. למה לא ראית כבר? תראה, תראה 'The Society', זה בנזונה, באחריות" (אני כמובן לא אשתמש בשם העברי המוזר). הפכתי ל"הוא שממליץ על 'The Society'" אבל תחנוני לא הועילו, איש לא התעניין בסדרה האקראית שנפלתי עליה בנטפליקס. לא הצלחתי להבין, או סירבתי, להבין אף אחד לא מקשיב לי. זה כל כך קל, מרחק לחיצת כפתור, ואתם בכל מקרה הולכים לראות איזו סדרה פח בנטפליקס, אז למה לא תראו את זה במקום?
אבל גם אם אף אחד אחר לא יראה את "The Society" (שחוזרת בקרוב בעונה שנייה!), הסיפור שלי הוא הסיפור של כולנו. מי מאתנו לא נתקל בפנינה מקרית שהאלגוריתם של נטפליקס התאים במיוחד בשבילנו, רק כדי לגלות שהוא בודד לחלוטין עם האובססיה החדשה שלו. אפשר ממש להרגיש איך ההמלצות על סדרות הפכו בזמן האחרון לאגרסיביות יותר, מתוסכלות ונואשות. בכל מקום שלא תלך מסבירים לך שאתה חייב לצפות באיזו סדרה עלומה שמעולם לא שמעת עליה. הפכנו לאסופה היסטרית של רוכלים בשוק בלי אף לקוח. כל אחד מנסה לשכנע את השני, אבל אף אחד לא באמת מחפש המלצה. התחושה באמת יכולה לשגע, לכולם הרי כבר יש נטפליקס (לפי סקר שנערך באוגוסט 2018, 40 אחוז מהישראלים מנויים לנטפליקס, ואפשר להניח שהמגמה התחזקה מאז) - אז למה הם מסרבים לראות את מה שגם אנחנו רואים?
בים התוכן החדש והישן שמציף את הפלטפורמות השונות, מעטות הסדרות שמצליחות להתרומם למודעות ציבורית ולקבל אפילו באז מינימאלי. הריבוי כשלעצמו גורם לשקיעה כללית לבינוניות אבל גם לפילוח מדויק להפליא של קהלי יעד הולכים וקטנים. כולנו נכנסים לאותה פלטפורמה אבל כל אחד נחשף לעולם תוכן שונה, שמאופיין לרוב על פי נקודת הטעם הכי נמוכה שלו (הסדרות הכי זבליות שתסכימו לצפות בהן תמיד יגיעו מהז'אנרים הכי דומיננטיים בהמלצות הצפייה שלכם). אנחנו לאו דווקא מקבלים יותר סדרות טובות, במקום זאת אנחנו מקבלים יותר סדרות שמתאימות להעדפות העצלניות שלנו, שמעניקות לנו סיפוק חלקי אך סביר ובעיקר שלא מאתגרות אותנו.
יושב אדם וצופה בסדרת בלש נורווגית בנטפליקס. האלגוריתם יגיע לו עוד סדרת בלש גרמנית, ועוד אחת פינית. הן לא כל כך טובות, כולן משום מה עוסקות בילדים חטופים, אבל הוא נהנה סך הכל, הוא אוהב סדרות בלש. הוא ממשיך לצפות גם בסדרה הבאה, הפעם משוודיה, תוהה בינו לבין עצמו מה יש לאירופאים האלה עם חטיפת ילדים, וממשיך לבאה עד שפתאום הוא נתקל בסדרה טובה בהרבה מאחיותיה. זאת לא סדרה מיוחדת במינה, והוא לא שמע עליה שום דיבור, אבל הוא בטוח שהוא גילה יצירת מופת נסתרת, הסדרה החדשה שהוא הכי אוהב. רק כשהוא יוצא לעולם עם ההמלצה שלו הוא מבין שכל הזמן הזה הוא שקע לתוך עולם צר ומצומצם שגרם לו ככל הנראה לאבד פרופורציה בנוגע לאיכותה של "יצירת המופת", וגרוע מזאת, שכל אחד מחבריו שקוע ומבודד בתוך עולם אחר לחלוטין ומצומצם לא פחות.
מדורת השבט המסורתית נעלמה מהעולם מזמן, מיותר כבר לציין, "משחקי הכס" כבר לא איתנו וגם תופעות טלוויזיוניות מינוריות יותר כמו "סיפורה של שפחה" או "בנות" הולכות ומתמעטות. המצב הזה מקצין ככל ששוקעים יותר בפלטפורמות תומכות בינג' ועמוסות כותרים כמו נטפליקס. כל אחד רואה סדרה אחרת בזמן אחר, וגם אם שני אנשים יראו את אותה סדרה, לעולם לא יהיו מסונכרנים. העובדה הזאת מחזקת את התהייה: הרי סיימנו כבר לעשות בינג' על הסדרה, איך זה יעזור לנו שמישהו אחר יצפה בה עכשיו? לא נוכל לחוות את הסדרה ביחד, לא ניכנס לדיונים וספקולציות בין פרק לפרק, לא נרצה לספיילר עד שהוא יגיע לסוף ואחרי הכל נשארת לנו רק שיחת קצרה ולא מספקת. אחלה סדרה, מאוד נהנתי.
התשובה לשאלה נמצאת כמובן בכותרת המאמר - הבדידות הבלתי נסבלת שכולנו חווים באקולוגיית התוכן החדשה הזאת. כל כך אהבנו לקבל עוד ועוד תוכן קל ומספק עד שמצאנו את עצמנו כלואים בבועות קטנות שצפות בחלל של שיח לא קיים. אנחנו כל כך מתגעגעים למדורת השבט שקברנו מזמן, שאנחנו לא מפסיקים לנסות לשווא לייצר אותה. אנחנו לא מבקשים נושא משותף לשיחת ברזיה עם כל המשרד, רק חבר אחד שיראה את מה שאנחנו רואים, ויספיק להשלים את הקצב לפני שנעבור לדבר הבא. בינתיים נראה שהעולם צועד בכיוון השני, שנידונו לנדוד לנצח בשביל אינסופי שקיים רק בשבילנו, בלי לראות בדרך אף נפש חיה, ולהמשיך לחפור לחברים שלנו על סדרות שהם לא רוצים לראות.