אנחנו חיים בתור הזהב של יצירה דוקומנטרית מסוג מסוים מאוד. סדרות כמו "ארץ פראית מאוד" של האחים דופלאס בנטפליקס ואפילו "האזרח ק'" ב-yes וקודמתה בסוגת הטרו-קריים, "צל של אמת" ששודרה ב-HOT (וגם בנטפליקס) - כל אלה מסתכלות על המציאות מבעד למשקפיים מניפולטיביים, מציצניים ומאוד-מאוד עסיסיים. יוצרי דוקו יודעים שבשביל להיחשף בפני קהל רחב הם צריכים לא רק את הנושא הנכון, אלא גם את התיווך המדויק; כזה שיעבור כאמין ומחויב למסורות העיתונאיות הוותיקות של דיווח קונקרטי, אבל סליחה שאנחנו, גם כזה שיהיה כיף לצפות בו.
כצופים, התרגלנו לגלות את המקרים המזעזעים ביותר - רציחות, הונאות, מעשי אונס וטרור - בכלים שאפיינו עד לא מזמן דוקו מסוג אחר: דוקו קליל יותר. אולי משהו על גלידה, סיפור נחמד על כלב אמיץ או יום בחייו של ליצן בימי הולדת. המוזיקה תהיה סוחפת יותר, האריזה הגרפית תהיה מושכת יותר, הדובר יהיה מעורב יותר. התחקיר תמיד יימסר כדו-סטרי, ככזה שמשפיע על יוצר הדוקו בצורה אישית כמעט. הוא לא רצה להיסחף בקסמיו של הגורו, לא בטוח שהאמין לשמועה שיצא לחקור - אבל הוא חזר משוכנע.
וכל זה בשביל להגיד שזה בדיוק-בדיוק מה שקורה בימים אלה במגזיני החדשות של סוף השבוע. בחודשים האחרונים הופר איזה איזון קוסמי, ותוכניות כמו "אולפן שישי" ו"חדשות סוף השבוע" שחררו את העניבה המטאפורית, ונתנו לכתביהם להתפרע עם סיפורים ומושאי ראיונות שלא היו מביישים את הפינות הכי אפלות בנטפליקס. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא כתבת הגיריות המוטרפת של יגאל מוסקו, ששודרה ב"אולפן שישי" לפני חודש. במשך 20 דקות, נצח וחצי במונחים טלוויזיוניים, ליווה מוסקו את חובביה של החיה המסתורית, שהתגלו בעצמם כטורפים מסתוריים לא פחות. טורפים תקשורתיים, that is. טורפים של תשומת לב בצורה הטובה והטהורה יותר. בשיטות גונזואיות כמעט, עטה על עצמו מוסקו מסכה של חובב גיריות, וכשהכתבה הסתיימה, יכולתם להאמין שהוא עצמו, ואתם ואני וכל העולם כולו - כולנו רצינו לשנות את שמנו ל"גירית כהן". שזה בדיוק התהליך ש"ארץ פראית מאוד" העבירה אותנו. בפרקיה הראשונים היא דיברה איתנו על נושא אחד: הכת הזאת של אושו, משהו עם סקס, אקדחים וסמים. אבל מי שנפל אל תוך המאורה הזאת גילה את האמת המתוקה-מרה: לאף אחד לא אכפת מבודהיזם ובהגוואן הוא בסך הכל קשיש מבולבל בגלימה. אבל הסיפורים הפריפריאליים ב"ארץ פראית מאוד" ריתקו אותנו. נשבינו בקסמו של הסיפור, גם אם בסופו של דבר לא נוכל להגיד בדיוק מה קרה שם.
קסם דומה, אם כי שובבי ומחויך בהרבה, התחולל לנגד עינינו בכתבתו של יוסי מזרחי על הבנייה הלא-לגמרי-חוקית בביתו של יו"ר קק"ל דני עטר, בישוב גן נר בגלבוע. מזרחי ניסה לספר לנו סיפור על שחיתות מוסרית, על תככים פוליטיים שהפריטו שטחים ציבוריים במחי דחפור, אבל לא שמתם לב לזה. שמתם לב, לעומת זאת, לחדווה הילדית של מזרחי, שקפץ לבריכה בביתו של עטר ושחה בה - אבל רק בחלקים שמופיעים במפות האזור כשטחים ציבוריים. זו לא פרקטיקה שהיינו מצפים למצוא במשדר חדשות ישראלי, זה יותר מתאים למייקל מור. כשעטר חזר לביתו באחד הלילות, מזרחי וצוות הצילום שלו חיכו בחניה כמו צלמים של TMZ ועטו על היו"ר שסרח, לכאורה. כל זה קרה ב"חדשות סוף השבוע", שבוע אחרי שידור כתבת הגיריות שהצליחה להסעיר את המדינה, ולא מדובר בצירוף מקרים אלא במדיניות. הרסן שוחרר, חברים, החדשות התחילו להרים.
בכתבה של אורן וייגנפלד, ששודרה ב"אולפן שישי" יום לפני כתבת הבריכות של מזרחי, נשאלנו תחילה "מהו סודה של גליקריה?". ראשית, כאילו שיש בעולם הזה איזה עניין ציבורי נרחב בגליקריה, שנמצאת בתרבות הישראלית פרק זמן שמרגיש קרוב למאתיים שנה. שנית, כשוייגנפלד ניגש לענות על השאלה שהציב בתחילת הכתבה, הבנתם שגליקריה היא בכלל לא השאלה. היא לא החידה. וייגנפלד סיפר לנו במקום זאת סיפור על הערצה טוטאלית, מכלה, של חובבי הזמרת. הוא סיפר לנו על המנהל האישי הכריזמטי והסוער שלה. הוא סיפר לנו כמה נורא זה להתבגר בעסקי השעשועים, כי כתבי חדשות ימשיכו כל הזמן לשאול אותך אם את מבסוטה מזה שבמולדתך שכחו אותך, אבל הקיבוצניקים בישראל, אין, מתים עליך.
גם הכתבה אודות מעריציה של גליקריה כללה מפגש עם מעריץ ששינה את שמו - רפי גליקריה יהושפט - בדומה לגירית כהן מכתבת הגיריות ההיא. הסימבול הזה חשוב, כי הוא מעיד על מה שקורה בתעשיית החדשות כולה. כתבות המגזין מזדהות לחלוטין עם מושאי הסיקור שלהן. הן רוצות את המסירות המוחלטת של רפי גליקריה, את הסקרנות של גירית כהן, את המים החמוצים והראוותניים של דני עטר. כצופים, גם אנחנו נסחפים אחרי הכתבות האלה. אנחנו נהנים מכמה שהן צהובות ואיזוטריות, אנחנו חושבים שנצחק עליהן למחרת, שנשכח אותן בעוד שבוע, אבל זה לא קורה. האפקט שלהן חזק מדי. החוויה שעברנו במהלך הצפייה בהן היא לא החוויה האינפורמטיבית שאנחנו עוברים בזמן הצפייה בידיעה חדשותית "נקיה". זו לא הרצאה, אלא שיחה טיפולית. רגועה. היפנוטית. בסוף הכתבות האלה אנחנו עשירים יותר בידע, אבל הידע משני כמעט לרגש. לכמה התרגשנו, צחקנו והתרגזנו נוכח הסיפורים הלא גדולים האלה.
מרגע שהם שובצו בתוך משדר חדשות, הציפייה היא שנתייחס לנושאים שבמרכזן של הכתבות האלה בכובד ראש. אבל למה, בעצם? הרי לא סתם הכתבות האלה נערכות ומצולמות למגזיני סוף השבוע של "החדשות", הן קריאת תיגר על ההבדלה בין קודש וחול. על ההפרדה והמידור. הן כתבות פורעות סדר, שמתנגדות לחלוקה הזאת בין מכובד ולא מכובד; גבוה ונמוך, חדשותי ובידורי. תוכניות האקטואליה בנות זמננו יודעות שהן חייבות להיות גם וגם, והן מתענגות על זה. הן עוברות מדיווחים שוטפים על אסונות ועסקות טיעון לקריאות עומק של 20 דקות בחייהן של טורפים מדבריים בשמחה. "ועכשיו, למשהו אחר לגמרי", יגידו דני קושמרו או דנה וייס לפני שידור כתבה צבעונית כזו. אבל זה לא משהו אחר לגמרי, אלא טבעי, מתבקש, מנחם ושלם לגמרי.
מי שצופה ב"אולפן שישי" ו"חדשות סוף השבוע" עלול לגלות שהן סיפור מתיש. לא תמיד הוא ייקח בחשבון כמה המשדרים האלה ארוכים ומקיפים, כמה הם מתיימרים לתת לנו סיכום בלתי אפשרי לתופעה שאין לה באמת גבולות: יום, שבוע, שחיתות פוליטיות, גיריות, גליקריה - אפשר לדבר על הדברים האלה עד אינסוף. אפשר גם באותה המידה לא לדבר עליהם בכלל. חברת "החדשות" מתיימרת לסכם עבורנו עולם ומלואו, ובעזרת כתבות הצבע האלה היא גם מצליחה.