גיא לרר, אביר זכויות הנכים, הלגליזציה, יוקר המחייה ועוד מאבקים רבים וטובים, ניצח השבוע במאבק המשפטי הגדול שניהל בתקופה האחרונה. לרר חגג את הרגע ההיסטורי (אחד הימים השמחים בחייו, לדבריו) במערכת תכניתו "הצנרת", השפריץ שמפניה על הנוכחים וקיבל ים של אהבה ברשתות החברתיות. הסיבה לחגיגות? הוא החזיר לידיו את הבעלות על עמוד הפייסבוק הפופולארי "הצינור", שנושא עמו יותר ממיליון עוקבים.
לרר עזב בקיץ שעבר את תכניתו "הצינור", ששודרה בערוץ עשר (כיום 14), והחל להגיש עם שי-לי שינדלר תכנית כמעט זהה בשם "הצנרת", בתחילה בזכיינית רשת בערוץ 2 ולאחר הפיצול המשיכה כתכנית יומית ברשת 13 (המתחרה בקשת 12, שאתר זה שייך לה). עמוד הפייסבוק המקושר לתכנית, אחד הגדולים והמובילים בארץ, עמד במוקד מאבק משפטי מתוקשר בינו לבין ערוץ עשר. לרר הקים ביוזמתו את העמוד כאשר "הצינור" הייתה רק פינה בחדשות 10, ובית המשפט השתכנע כי "הנתבע (לרר), שהיה מנהל החשבון מיום הקמתו, הוא בעל הזכות להמשיך ולעשות כן". ברמה המעשית, הוא יצטרך לשנות את שם הדף, שהמשיך לפעול במהלך הדיונים, וכעת יוכל לקשרו לתכניתו החדשה "הצנרת", לקדם בעמוד תכנים של התכנית ולהיפך.
דרך אחרת לתאר את האירועים תהיה זו: המנהיג החברתי, מלך האקטיביזם, גיא לרר, השיב לעצמו את הבעלות על לביאת הצדק הפייסבוקית, מכונת השינוי ואימפריית המאבקים הציבוריים לה הקדיש את חייו. אני אולי מגזים, אבל לא בהרבה. כפי שניסחו נציגיו של לרר במשפט: "שנים על גבי שנים השקיע לרר משאבים אישיים ופרטיים לרבות זמן בלתי נגמר ואף כספים, במטרה להקים בידיו כלי למאבק חברתי וציבורי שיקדם מאבקים ראויים... נטילת דף הפייסבוק והותרתו של לרר כמוביל חברתי ללא עוקבים וללא כלים לקידום מאבקיו, תהפוך את כל המוניטין שבנה ואת כל המאבקים החברתיים במסגרתם משתתף לעפר ואפר". או כפי שניסח הראפר לוקץ' בשירו "גיא לרר": "אני מלך אני גבר, משדר בערוץ עשר, יש לי שתי מיליון עוקבים, נשמה אני גיא לרר".
יש מידה של סתירה בין שני התיאורים - בין מנחה תכנית לילית מצליחה על תרבות רשת, שעבר ערוץ ולקח איתו את הצופים, לבין מוביל חברתי בעל מוניטין שרק רצה כלי לקדם את מאבקיו הציבוריים, אבל השעטנז הזה הוא לאו דווקא רע. פרנסה, פרסום ואידיאולוגיה יכולים להיפגש מבלי שיהיה בכך פסול. אנשים צריכים להתפרנס, אנשים רוצים לקבל הכרה על הטוב שהביאו לעולם, ואם אתה יכול לשלב את עבודתך עם האקטיביזם שבלבך - גם אתה וגם הסביבה תצא נשכרת.
מצד שני, מגלומניה ודאגה לאינטרסים אישיים הם שני החטאים הגדולים בהם מואשמים אלה שהקדישו את חייהם לפעילות פוליטית. מבחן האצבע הוא לרוב פשוט וסימטרי: האם הוא מנצל את הכוח כדי לקדם המטרה, או שהוא מנצל את המטרה כדי להשיג כוח. ההפרדה הזאת אמנם בעייתית, אבל זה בדיוק המבחן בו אנחנו מעמידים פוליטיקאים כמו יאיר לפיד ובנימין נתניהו, מבחן שכל מהותו תחושה אינטואיטיבית שאי אפשר להוכיח. אני לא מאשים אותו בדבר, חלילה, אבל האהבה שלרר מקבל ברשתות החברתיות לא ממש מתיישבת עם התחושות שקיבלתי מאנשים במציאות. בימים האחרונים שאלתי כמעט כל אדם שפגשתי מה דעתו על גיא לרר, וכולם בלי יוצא מן הכלל עשו את אותו פרצוף בדיוק: "החלב מקולקל? כן, הוא מקולקל".
מה מביא לתחושה המוזרה? הציניקן שבי יגיד שמדובר במנחה עם דיקציה לקויה שעלה על מכרה זהב של צופים מסורים, והשתמש באקטיביזם כדי לבסס את מעמדו בעולם הטלוויזיה. הוא אסף את מאוכזבי מחאת האוהלים, שעוד רוצים להאמין שאפשר לשנות את העולם דרך פוסט בפייסבוק, והפך אותם לקבוצה של עוקבים/צופים נאמנים שהזניקו אותו למעמד של כוכב. בעולם שאחרי פיצול ערוץ 2, בסיס הרייטינג המסור של לרר הפך ליקר מפז. 100-200 אלף צופים שהולכים איתך באש ובמים הם מצרך מבוקש כשכולם נאבקים על פירורי הרייטינג שהותיר הפיצול. עם זאת, ברור שלצד השאפתנות האישית הבריאה, לרר וצוותו באמת מונעים מתחושת שליחות, ומקפידים לנצל את כוחם כדי להביא לעולם כמה שיותר טוב.
במידה רבה, הריח המפוקפק קשור בחגיגות הניצחון שראינו השבוע. מהתרועות והברכות אפשר היה לחשוב שמדובר בניצחון משפטי חשוב, האדם הקטן הביס את המכונה, רגע היסטורי כמעט. קשה להסתכל על הצהלות מהצד ולא לחשוב, "חברים, בואו נרגע. זה לא רוזה פארקס ואפילו לא בג"ץ סרן ר' של 'עובדה', הבחור קיבל בחזרה עמוד פייסבוק ששווה כסף, הרבה מאוד כסף, זה הכל". התודות המשתפכות ברשתות החברתיות והסרטונים מהחגיגות, בהם לרר נראה פותח בקבוקי שמפניות ומשפריץ בעליזות, העלו גם הם כיווץ קל בגבות. מצד שני, בשעת שמחה אנשים נוטים לאבד קצת פרופורציה, וקשה לשפוט התנהגות אדם ברגע כזה משמעותי ומעורר התרגשות.
טוב, אני אשפוט רק קצת: אדם שהאינסטינקט שלו הוא להצטנע ולהודות לכל העולם ואשתו, הוא לא אדם שמשפריץ שמפניה על עובדיו בחגיגת שחרור דקדנטית. הענווה בהודעות הכתובות מרגישה מעושה, והערבוב של הניצחון האישי והמאבק הציבורי מדיף ריח קל של מגלומניה. הציוץ הראשוני ששיתף, "מה ששלי שלי", נראה הולם יותר, גם את גודל ההישג וגם את תחושותיו האמיתיות.
כמובן שאין לי דרך לברר את רגשותיו הכנים של לרר, אבל הוא היה עובר לי יותר טוב בגרון אם לא היה מתאמץ כל כך להסוות את המניעים האנוכיים שבוודאי יש לו (כמו שיש לכולם), אם לא היה מנסה בכל כוחו להוכיח שהוא יותר קדוש מהאפיפיור. הוא יכול אולי לקחת שיעור מאופירה אסייג, ממנה שאל את המשפט שצייץ, ולראות שתאוות פרסום וקידום עצמי יכולים אפילו להיות חינניים ולגיטימיים כשאינם עטופים בגלימה של התחסדות.
מה ששלי - שלי
— guy lerer (@guylerer) 23 באפריל 2018
עיתונות פייסבוק
כדי לברר לעומק את פשר התחושה שהציקה לי, החלטתי לצפות בכמה פרקים ברצף מתכניתו "הצנרת", ויצאתי עם מעט אבחנות משמעותיות. הראשונה היא שהאורחים והכתבים קוראים ללרר בשם משפחתו, "לרר". בסיום שיחה קצרה הוא יודה לכתב, וזה יענה, "תודה, לרר", או "תודה שי-לי ולרר". שנית, התכנית לא מנהלת יחסים רגילים עם מושאי הסיקור שלה, כמו הפנייה למנחה, היחס הוא יותר פמיליארי - הם מלווים את האנשים, לפעמים שנים, חלקם כבר הופכים כמעט לחברים (לדבריו). לרר גם מקפיד להתאים את עצמו לעולמם של מושאי הראיון. כשראיין את נטע ועומר ברזני למשל, הוא מיהר להגיד את המשפט המזוהה עמם, "מה נשמע?!", בחוסר נוחות שהבהירה שהביטוי (בהגייה הייחודית) מעולם לא עלה על שפתיו. בהמשך הוא גם דיבר איתם על סכנת ה"עין" שאורבת להם, בהסתחבקות מאולצת שגרמה לו להיראות כמו האדם הכי אשכנזי בעולם.
היחס האישי לא נגמר בסגנון דיבור, כשבכל סוף אייטם על נושא כואב, מבטיחים למושא הסיקור שינסו לעזור לו. איך הם יעזרו לו, אתם שואלים? בזכות החשיפה שהם מעניקים לנושא או לאדם שנמצא במצוקה, ולעיתים על ידי פנייה לגוף שאחראי לתיקון העוול. כשעיתונאי מתקשר דברים נוטים באורח פלא להיפתר. לדוגמה, הם פנו לצה"ל בשאלה הנוגעת לחיילת בודדה שאיבדה את מקום מגוריה כששוחררה מהצבא אחרי אונס שעברה, ובתגובה אלה החזירו לה את מעמדה עד שיימצא פתרון אחר. זה באמת נהדר, משתמשים בחשיפה, ובכוח שהחשיפה מעניקה, כדי להביא לשינוי אמיתי במציאות. מדובר ברעיון כל כך נפלא שאפילו העניקו לו שם: עיתונות.
כל עיתונאי שעוסק בתחקירים בעלי ערך ציבורי, מנסה להביא לשינוי דרך חשיפה. כל פנייה של גוף תקשורת מזיזה גלגלים בירוקרטים תקועים. מדובר בפרקטיקות עיתונאיות שגרתיות לחלוטין, במטרות ש"הצנרת" חולקת עם כל תכנית תחקירים אחרת, רק שהם מקפידים להסביר לנו כל הזמן שהאייטם הוא חלק מפרויקט הצדקה או המחאה החשוב שלהם. יש להם דף פייסבוק מצליח וקהילה של צופים עם נטייה שיתופית ואקטיביסטית, כשלרר אומר למרואיין שהחשיפה בתכנית תעזור לו, הוא יודע שצופיו הנאמנים יקשיבו לקריאתו. בשביל הקהילה עצמה מדובר בהעצמה מבורכת של תחושת השליחות והיכולת להביא לשינוי, אבל למסתכל מהצד, הטפיחה העצמית הבלתי פוסקת על השכם כמעט מקוממת. הם לא משנים את העולם ולא המציאו את הגלגל, זאת בסך הכל תכנית תחקירים, וגם בנוף הטלוויזיוני הדל שלנו אפשר למצוא תכניות תחקירים חשובות והגונות לא פחות, שמונעות בדיוק כמו "הצנרת" מתחושת שליחות עמוקה.
מה היה פעם עיתון לאשה. ומה היום. תודה pic.twitter.com/hO5trj6vl2
— guy lerer (@guylerer) 28 בינואר 2018
"הצנרת" לא מתיימרת להיות תכנית תחקירים מסורתית, אלא לייצג את הדור הבא של העיתונות: קלילה יותר, אינטראקטיבית יותר ואקטיביסטית יותר. הקלילות מתבטאת בסרטוני החתולים שמשובצים בין התחקירים הרציניים, האינטראקטיביות בדף הפייסבוק עליו החזירו את השליטה, והאקטיביזם מתבטא בהנעה ישירה לפעולה. כאמור, הדרך בעזרתה מניעים לפעולה היא חשיפת העוול בטלוויזיה. במילים אחרות, מדובר בתכנית תחקירים רגילה לחלוטין, עם קצת אייטמים קלילים ודף פייסבוק מצליח.
למרות המבנה והכלים המסורתיים, ההשפעה הפייסבוקית בהחלט נוכחת בתכנית, אבל לאו דווקא לחיוב. למרות שמדובר במערכת רצינית ומקצועית ביותר, שאחראית לאינספור תחקירים טובים וחשובים, הטון בהם מוצגים התחקירים מזכיר מעט את "משטרת הפייסבוק" שלמדנו להכיר בשנים האחרונות (או "משטרת השיימינג", אם תרצו) - קודם כל מזדעזעים, אחר כך יוצאים לפעולה, ובסוף מבררים באי רצון את העובדות. הם לא חוטאים לעבודתם העיתונאית, אבל הם כן מציגים סיפורים חצי מפותחים, שפעמים רבות מתפוגגים אחרי בירור קצר. אם תגובת הגוף הרשמי לא תואמת את הנרטיב שניסו להציג, הם יוסיפו לה הערה עוקצנית כמיטב המסורת הפייסבוקית.
חשוב להבהיר, לא מדובר בתחקירים הרציניים נעשים בתכנית, שמקבלים כמובן טיפול יסודי ומעמיק, אלא בהערות הביניים הקטנות שיוצרות תחושה של אתיקה רופפת. באחת התכניות האחרונות הציגו סרטון המתעד תחנת משטרה ריקה בירוחם. מתגובת המשטרה התברר כי אין תחנת משטרה בירוחם, מדובר בסך הכל בשלוחה של תחנת משטרת דימונה, וככזאת היא אינה מאוישת באופן רציף. אחרי התגובה הוסיפה שינדלר "ולמה אין תחנת משטרה בירוחם?", ולרר חיזק, "זה סיפור לא פחות חשוב".
"אין תחנת משטרה בירוחם", זה נשמע אפלייתי, אפילו גזעני. שוב דופקים את הפריפריה, או ככה לפחות זה מרגיש. אני לא יודע מדוע אין תחנת משטרה בירוחם, איני בקיא בשיקולי פריסת תחנות המשטרה ברחבי הארץ, אני לא יודע אם יישובים אחרים בסדר הגודל של ירוחם קיבלו תחנה משלהם, או אם היעדר התחנה מעיד על הזנחה או אפליה, אבל גם לרר ושינדלר לא ידעו. אם יחליטו לברר את הסוגיה, אני בטוח שיגיעו לעומקה, אבל נראה שהגישה האקטיביסטית החדשנית שהתכנית מתהדרת בה, מובילה בעיקר לרישול עיתונאי. אפשר להעריך (ממרחק בטוח) את העבודה שלרר והקהילה שטיפח עושים, אפשר בהחלט לפרגן לו על הניצחון במשפט ועל ההצלחה ברייטינג. אבל למרות ההערכה הכנה, קשה שלא להסתכל על הבלורית המשויפת והחיוך המדושן מבלי לחשוב "אלוהים, איזה דוש".