יש משהו ילדותי אבל מספק מאוד באוזניים שנזקרות בכל פעם שישראל מוזכרת בסדרת טלוויזיה. אנחנו נמשכים אוטומטית כמעט אחר הניגון הזר של המילה המוכרת - לא בדיוק 'ישראל', אלא יותר כזה איז-רי-ייאל. מתפנק יותר, מרוכך יותר, נשמע כמעט כמו מותג וולנס. איז ריל, היא אמיתית, זה משהו שאפשר לבנות ממנו חשבון אינסטגרם להעצמה אישית. ובכל זאת, כן, ברור שמעניין לגלות מה אומרים עלינו הדודים מאמריקה ואיך הם רואים אותנו, ואם להסתמך על יצוגיה של ישראל בבידור המיינסטרימי האמריקאי, יש מצב אפילו שהם מספקים תמונת מצב לא רעה בכלל.
ראשית, ישראל מוצגת קודם כל כמי שמעניינת בעיקר דמויות יהודיות. זה לא שאחרים לא יתעניינו בה לעולם, אבל מי שיתרגש ממנה, מהמדינה הקטנה והלא לגמרי מאופיינת הזו, הוא ככל הנראה יהודי, או שהוא דון דרייפר ויש לו מה להרוויח מהדיון בה. דמויות נוצריות, מוסלמיות, בודהיסטיות או סתם כאלה שדת איננה פיצ'ר מרכזי באישיות שלהן כמעט ולא נדרשות להתייחס לישראל, שמצטיירת עבור הטלוויזיה האמריקאית קודם כל כאתר דתי. ועבור האמריקאים, אין באמת הבדל בין ניגון חילוני בסך הכל כמו "הבה נגילה" לבין אמירת "שמע ישראל": חג וחול, יהדות וציונות, דת ומדינה - אחד הם כשמדובר בישראל.
ואם בצדו האחד הספקטרום נמצאת הדת, אז בקצהו השני והלא מאוד רחוק מצויה האלימות. הטלוויזיה האמריקאית מפארת את כוחות הביטחון הישראליים, ודמויות ישראליות תופענה פעמים רבות - בין אם הן מגולמות על ידי שחקן ישראלי או על ידי אמריקאי אומלל שנדרש לשנן מונולוג מלא עיצורים בלתי אפשריים להגייה - על רקע התרחשות בטחונית. זה הייצוג והייצוא הישראלי מספר אחת בטלוויזיה, ודבר לא מדגים זאת בצורה טובה יותר מאשר הבדיחות החוזרות ונשנות על קרב מגע. פאנצ'ים על שיטת הלחימה הישראלית זכו בשנים האחרונות לפופולריות בסדרות שונות בעיקר נוכח הזליגה של קרב המגע מהשוק הצבאי לשוק האזרחי. כלומר, הפיכתו של קרב המגע גם לאימון כושר אינטנסיבי סייעה גם למיתוגה של ישראל כמדינה שיודעת לעשות שני דברים: ללכת מכות ולעשות מזה כסף.
ומעניין לראות איך גם מהייצוגים השטחיים האלה - הנה ישראלי דתי שרק רוצה להביא עוד יהודים לארץ הקודש, הנה ישראלי שקט ומסוכן בעל בקיאות בכלי נשק ושיטות לוחמה אקזוטיות - נעדרת דמותו של הישראלי המכוער. כשישראלים כבר מופיעים בסדרות אמריקאיות, הם נענים לסטריאוטיפים שיש לנו כלפי עצמנו לעתים רחוקות מאוד. לא בהכרח תראו את הישראלי הטלוויזיוני דוחף בתור, צועק, מתמקח או גונב חפצים מבית מלון. אלה דימויים פרטיים יותר, כביסה מלוכלכת ששמורה לשיח של ישראלים אודות ישראלים. והדימויים האלה, מהסוג שהיינו רואים ב"ארץ נהדרת" למשל, אולי מבישים אותנו (בל נשכח את התקופה הארוכה בה נתב"ג היה מרופד כולו בשלטי חוצות שקוראים לנו להיות שגרירים טובים יותר במהלך חופשות בחו"ל, קמפיין שהמסר הסמוי שלו הוא שכל מה שישראלי רוצה זה טייטל רשמי מהמדינה), אבל הם כמעט שקופים למי שמתבונן עלינו מהצד.
וזו בו זמנית נחמה גדולה אבל גם עלבון. נחמד לדעת שהמוניטין שלנו כתיירים איננו גרוע, לפחות לא ברמה בה הוא הופך לסטריאוטיפ האחד שמגדיר אותנו, אבל מבאס להבין שאחרי 73 שנה לא באמת צברנו דקויות, לא בנינו לעצמנו אישיות חו"ל מאופיינת. אין לנו את העידון הצרפתי, את תאוות החיים הספרדית או את הסגירוּת הרוסית כפי שהם מצטיירים בסדרות טלוויזיה. לא, בסופו של יום אנחנו עדיין בום-בום והבה נגילה.
עריכת וידאו: כרמל שטרן