לצוות הכותבים של "ארץ נהדרת" אין באמת תחרות בטלוויזיה הישראלית - ואת ההשראה שלהם הם מן הסתם שואבים מחו"ל. שם, הם בטח יודעים, התאהבו בחודשים האחרונים בסדרות קומיות שהן גם מותחות. "הדיילת", "רק רציחות בבניין", "האפטר פארטי" ו"האישה מהבית שממול לבחורה בחלון": כולן יצאו לדרך עם מטרה דומה, אבל רק חלקן השיגו אותה. פרק אחד הספיק בשביל להבין ש"רצח בריקודי עם", סדרת המערכונים החדשה שהושקה אמש ב"ארץ", הולכת בדיוק לשם. ופרק אחד גם הספיק בשביל להבין שהיא יודעת טוב מאוד מה היא עושה.

חוג ריקודי העם של מנשה מנטה - איזה שם! - נראה בדיוק כמו שדמיינתם. מתנ"ס בשעות הערב, עשרות נשים וגברים בשנות ה-60 לחייהם ומדריך אחד (בגילומו של יניב ביטון, שמנצל כאן את מלוא הכישרון שלו) שחתום על "273 ריקוד". בין "דרוך, מחיאה" אחד למשנהו אנחנו נחשפים גם לכמה ממשתתפי החוג, דמויות אקסצנטריות מהסוג ש"ארץ" מתמחה בו: בילי המנותחת (שני כהן), הרצי הקשיש (רועי בר נתן), קצי הממורמרת (עלמה זק) ובעיקר רמה הבודדה והמאוהבת (גיתית פישר בהופעה ראשונה וסופר-מבורכת).

כמה מהדמויות הכי מצחיקות בתולדות "ארץ" - כמו שאולי ואירנה או אפילו אדווה השוטרת - התחילו את דרכן כדמויות משנה במערכוני אנסמבל, וכאן הפוטנציאל כל כך גבוה שגג המתנ"ס עוד שנייה מתפוצץ. אפשר רק לקוות שתום יער, שבדיוק ילדה השבוע, תשתלב בסדרה הזו בהמשך. אבל מערכון הפתיחה ההיסטרי של "רצח בריקודי עם" הוא יותר ממערכון מושקע בתוכנית סאטירה (ע"ע "ההייטקס"): הוא מסוגל להיות פרק הבכורה של סיטקום באורך מלא, כי הגאונות פה לא נופלת מזו של "הפרלמנט". 

הבונוס העיקרי של "רצח בריקודי עם" הוא, כאמור, העובדה שיש עלילה המשכית למערכונים, קצת כמו מערכוני הסרטן של שאולי. בהשאלה מסדרות בסגנון "שקרים קטנים גדולים" (רק עם טרנינג גמיש במקום עקבים) אנחנו לא יודעים מי הרוצח ומי הנרצח, והשאלה הזו גם לא באמת משמעותית. בסופו של דבר מדובר במערכון בלבד, וככזה הוא בהכרח יעדיף ללכת על הביזאר. ההפקה המושקעת - זו שמכניסה לתמונה לא סתם כתב חדשות, אלא את גלעד שלמור האמיתי - היא בגדר ציפוי יוקרתי. 

נדמה ששבע הדקות של "רצח בריקודי עם" הספיקו בשביל לסמן וי על כל מה שהופך סדרת מערכונים של "ארץ" לקאלט: קאצ'פרייזים מיידיים (ה"אני לא מתייחסת" של בילי הנעקצת), גימיקים מבריקים (רמה מקריאה רשימה בלתי נגמרת של שירים עבריים מומצאים) ואפילו כמה משפטים שעוד יצוטטו היטב ("אנחנו רוקדים פה גם שירים של מתרוממים וכושים!"). התעוזה של "ארץ", במקרה הזה, מתבטאת בעיקר בהחלטה לשלב אלמנטים חתרניים בפני הקהל המיינסטרימי שלה - פתאום המצלמה מתקרבת ברצינות לאחת הדמויות בליווי מוזיקה מותחת, וזה דבר שבקושי רואים בתוכנית סאטירה. ברור ש"טובו אוהלינו" ו"שאבתם מים" ילוו אותנו לא מעט באביב הקרוב, אבל אל תתפלאו אם מערכון הפתיחה של אתמול יתגלה כלידתו של מותג קומי של ממש.