חמישה חודשים עברו מאז שראינו את הפרק הראשון של העונה השישית של "המירוץ למיליון", שהסתיימה בשבת שעברה (רשת 13). אני זוכר את אותו ערב סתווי, כשהתיישבנו לצפות בפרק הראשון, מלאי ציפייה אחרי העונה הקודמת הנהדרת, עם זוגות מצחיקים ואהובים כמו בן ואורי, שון וקים ואדריאנו ומונדה. אני זוכר את האכזבה שחשנו כשנחשפנו לבציר הזוגות החדש, "נטע ועומר ברזני, זה כל מה שיש לנו העונה", הכרזתי בתסכול.
במשימת הגובה הראשונה התבלט זוג יפה תואר ואתלטי, טוהר ואוולין, שאיבדו את בנם התינוק לפני כשלוש שנים וחצי, כשהיה בן שנה בלבד. אוולין, שסובלת מפחד גבהים, נכנסה להיסטריה והתקשתה לבצע את המשימה, וטוהר תמך בה והרגיע אותה עד שהצליחו להתגבר על האתגר הראשון. "והנה הזוג המרגש שלנו", פלטתי בזלזול, מכין את עצמי לעוד אינספור רגעים סכריניים דומים ממסחטת הדמעות שנפלה לידי ההפקה.
מאז "החורף" בא והלך, ציפורים נדדו לצידו השני של הגלובוס ובחזרה, ו"המירוץ למיליון" עוד נשארה איתנו. בפרק האחרון אוולין שוב עמדה מול משימת גובה, הפעם כזאת שתכניס גם את ספיידרמן לחרדות. כששניהם תלויים על פיגום רעוע על גג גורד שחקים בבנגקוק, העיר אליה טסו כמה ימים אחרי מות בנם הפעוט, אוולין כבר לא יכלה להתמודד עם העומס הפיזי והרגשי, ובאמצע המשימה הידיים והרגליים פשוט הפסיקו לעבוד. טוהר הבין שאשתו הגיעה לקצה גבול היכולת ונשא אותה בזרועותיו בחזרה לחוף מבטחים. אוולין הרפתה וחיבקה אותו בעיניים עצומות, לוחשת ברעד, "אמא, תעזור לי טוהר, בבקשה תעזור לי", טוהר הרגיע אותה, "אני מחזיק אותך, אני לא אתן שיקרה לך כלום", ואני כבר מתחיל לדמוע רק מלכתוב את זה.
אז איך למדתי לחבב את רגב הוד המפונק והעצל, את אן וירדן האנמיות ואפילו את צמד הדוגמנים נוטפי הטסטוסטרון דניאל ואליהו? במילים אחרות, איך העונה הלא מבטיחה, עם קאסט זוגות משמים למדי (חוץ מעומר ונטע הכוכבים, כמובן), שנמתחה ונמשכה הרבה מעבר לגבול הטעם הטוב (כחודש יותר מהעונות האחרונות, שגם הן נמשכו נצח), הצליחה לגעת בי למרות הכול? התשובה היא בדיוק בגלל שהיא נמשכה כל כך הרבה זמן.
בני אדם נוטים לחבב ולהימשך לדברים שהם מכירים, כמו פרצופים מוכרים, אנשים ואפילו מילים וסמלים. לתופעה הפסיכולוגית קוראים "Mere-exposure effect" (החשיפה לבדה), וההשפעה שלה נבדקה ביחסים בין אישיים, תפיסת יופי וצרכנות. כמה שזה נשמע מפגר, זה פשוט עובד, תנו לנו להיות הרבה זמן עם משהו ואנחנו נתרגל אליו, נחבב אותו ובסוף גם נאהב אותו. התופעה הזאת מזינה את כל מפעל הסלבריטאיות המודרני, היא עמוד תווך מרכזי של עולם הפרסום ואחד הכוחות המניעים את תכניות הריאליטי באשר הן.
אם צפיתם באחת מתכניות הריאליטי האלו ושאלתם את עצמכם 'למה לעזאזל אכפת לי מהאנשים האלה?', סביר להניח שהתשובה היא החשיפה לבדה. נסו להיזכר איך הרגשתם כלפי הדיירים בשבוע הראשון של עונות "האח הגדול", ואיך התפיסה והיחס אליהם השתנו עד סוף כל עונה. למרות מה שאנחנו נוטים לחשוב, זה לא בגלל שהם עצמם נחשפו והתפתחו לאורך העונה, זה פשוט בגלל שאנחנו הכרנו אותם יותר זמן. למען השם, אני סימסתי בהיסטריה ובזבזתי כמה שקלים טובים כדי שליהיא גרינר תזכה במיליון שקלים. איזו עוד הוכחה צריך לכוחה של ההיכרות הממושכת.
כולם מסביבי תמיד מצקצקים כשלהיטי הריאליטי נמרחים ונמתחים עד אינסוף, מאשימים את הרשתות שמנסות לסחוט כל טיפת רייטינג אפשרית, ואני תמיד שותק ומהנהן. "בטח, 'הישרדות' האמריקאית יותר טובה כי הם לא מורחים את זה על שתי תכניות בשבוע", אני משקר. אבל עכשיו הגיע הזמן לצאת בפנים גלויות ולהכריז: תנו לי עוד ועוד, שלא ייגמר לעולם. למה אני צריך עכשיו להכיר מתמודדים חדשים, אנשים זרים שלא מעניינים אותי, אם אני יכול לבלות עוד קצת זמן עם הדמויות שכבר למדתי לאהוב?
הקסם המנחם של הטלוויזיה בנוי על המשכיות, על הידיעה שאני אזכה לראות שוב את אותן דמויות, את אותם פרצופים. כשאני מסיים לצפות בסרט שאהבתי ממלאת אותי תחושה עגמומית של אובדן. סיום הסרט הוא הפעם האחרונה שאני אראה את הדמויות האלה, שאני אוכל לבלות בעולם הזה, וככל שנהניתי יותר מהחוויה, האבל על הפרידה מעציב יותר. אנשים ממשיכים לצפות ב"חברים", "המפץ הגדול" או "שקרניות קטנות" בגלל שיותר נעים לשבת ולהירגע מול אנשים ועולם שאתה מכיר, בגלל שאנחנו לא רוצים להיפרד.
בריאליטי התמונה מורכבת יותר: לרוב מדובר במסגרת תחרותית, וצריך סיום כדי להכריז על מנצח, כך שבכל מקרה העונות לא יכולות להימשך לנצח. מצד שני, כשפרצופים מוכרים חוזרים בעונות אולסטארס או VIP, הם תמיד חוזרים שונים, משופצים ומעושים יותר. אותם אנשים חוזרים, אבל מדובר בדמויות חדשות, במגרש משחקים חדש. הפתרון אם כן לא יכול להיות קיצוני מדי, אבל אם יש מספיק חומרים למלא עוד פרקים, להוסיף ל"מירוץ" עוד שבוע או שבועיים, אני ממש לא רואה סיבה להתלונן.
גם אם התכניות לא יכולות להימשך לנצח, מבחינתי הן בהחלט יכולות להמשיך להימתח כמיטב המסורת הישראלית. "חתונה ממבט ראשון" בת 13 הפרקים הייתה אחת מתכניות הריאליטי האישיות, הרגשיות והאותנטיות שהיו לנו, אבל הייתי מוכן להעביר לפחות עוד כמות כפולה של פרקים עם טל ואחווה, יעל וחיים או רלי ואלעד. אז בפעם הבאה שאתם מתלוננים על מנהלי הערוצים הציניים שחולבים עוד ועוד אחוזי רייטינג מהפרות המניבות שלהם, תעצרו רגע ותחשבו: אני באמת רוצה להתחיל עכשיו תכנית חדשה? באמת יש לי כוח לפגוש עכשיו סט חדש של אנשים זרים? כבר השקענו כל כך הרבה זמן ביחסים האלה, אז אם אפשר לדחות את הפרידה הכואבת, אני יכול רק להגיד: בבקשה, תודה ושלא ייגמר לעולם.