חצי עונה מאחורינו, וכבר מותר ורצוי לקבוע: "הרצח של ורסצ'ה" מעיקה. מה זה מעיקה, תעוקת התעוקות. באר מלאה דבש אפל שאי אפשר לצאת ממנה, וכל ניסיון לא לטבוע בתוכה נידון לאסון. במשך חמישה פרקים שנמשכים בפועל 55 דקות אבל מרגישים כמו שלושה נצחים ברצף, נוסעת דמותו של אנדרו קונאנן מעיר לעיר, משתחלת אל תוך חייו של קורבן תמים ואז רוצחת אותו. זה לא ספוילר גם כי מדובר באירועים היסטוריים וגם כי באמת אין מה לקלקל בסדרה הזו - היא לא מעוניינת למתוח אתכם. היא רוצה לסחוט אתכם נפשית ולהותיר אתכם ריקים, פיזית ורגשית, בסוף כל פרק.
חצי עונה מאחורינו וכבר מותר ורצוי לקבוע: "הרמון" מעיקה. מה זה, מעיקה, תעוקת התעוקות המעיקה בתעוקתה. חמשת הפרקים ששודרו עד כה הציגו דמויות שהולכות לאיבוד בתוך סבך קשרים ועלילות שלעולם לא יצליחו לצאת מהם. מהגר שנשבית בקסמו של שבתאי, דרך מאיה שלא מהססת להאשים את אביה באונס ועד תהילה שנאלצת לוותר על הקשר עם בנה - אין באמת עתיד או תקווה לנשות ההרמון. מכאן זה יכול רק להידרדר. "הרמון", בשונה מהדמות שבמרכזה, לא רוצה לפתות אתכם; היא לא רוצה לטפל לכם במחלות. היא כן רוצה שתסבלו, שתביטו אל תוך הפצע ותחושו שיתוק נוכח העומק שלו.
יותר מחצי עונה מאחורינו, וכבר מותר ורצוי לקבוע: "מיגל" מעיקה. עקה מעיקה ממלכת תעוקיה. טום הצעיר הוא דמות חסרת סבלנות שמתנהגת ברוע, פינוק ואטימות כלפי כל הדמויות שסובבות אותה. ולא שטום המבוגר הוא איזה יום כיף, כן? גם בבגרותו, טום לא מפסיק לכעוס על בנו המאומץ מיגל, להתנשא ולהעליב את שותפתו למסע אביבה, והאטיטיוד שלו כלפי פקידי הממשל בגואטמלה כמעט עלה לו בביטול האימוץ של מיגל. מיגל רוצה להוליך אתכם לאט-לאט בנתיב של ייסורים - היא רוצה שתסיימו את הצפייה בה כשאתם לא בטוחים אם בא לכם להמשיך לפרק נוסף, ואתם יודעים מה? אולי לא בטוח שבא לכם להמשיך לחיות בעולם כל כך עני, מופקר ועצוב כמו זה שמתואר בסדרה.
בלי חיבה בסיסית לדמות הראשית
שלוש הסדרות האלה הן הפּיק של הגל הטלוויזיוני המעיק ששוטף את המסכים כרגע, אבל הן לא לבדן בגל הזה. חשבו על "סיפורה של שפחה" מהשנה שעברה - בעצמה סדרה לא קלה לצפייה, בטח שלא מהנה. אולם אופרד ב"סיפורה של" התעקשה והמשיכה להילחם במציאות הדכאנית בה היא חיה. על פי סיום העונה הראשונה היא אפילו קצת הצליחה, ו"סיפורה של" יכולה להיראות, בדיעבד, כסיפור של ניצחון כוח הרצון. "הרצח של ורסצ'ה", "הרמון" ו"מיגל" לא הולכות לשם, לפחות לא כרגע. הן מתבוססות בצער, כמעט מתענגות עליו. הן לא רוצות להיות הסדרות שאפשר להיזרק מולן בסוף יום עבודה, אלא להיות הסדרות שהורסות לך את הסופ"ש - אלה שתצלול לתוכן בבינג', ובסיומו תתחרט על כל רגע.
וזה לא בשביל לומר שאלה סדרות רעות, חלילה. שלושתן משוחקות היטב, עשויות מעולה ומצליחות לסחוף -מי יותר, מי פחות - את הצופים למסע אל תוך מציאות לא מוכרת. אבל בשונה מהתפיסה הישנה של טלוויזיה כמוצר תרבותי מנחם, הן לא באו לעשות שמח.
היה נחמד לטפול את האשמה כולה ב"סיפורה של שפחה", ולהגיד "טוב, זה הטרנד הטלוויזיוני כרגע, וכטרנדים אחרים הוא תיכף יתחלף באחר". אבל חשוב לקחת פה בחשבון את העובדה ששלוש הסדרות נכנסו לתהליכי הפקה במקביל ל"סיפורה של", ולא יכלו בהכרח לחזות בהצלחתה ולהגיד שהן רוצות גם. ההצלחה של הסדרה יכולה להסביר איך קרה ששלוש המעיקות עלו בבת אחת, אבל לאו דווקא להסביר איך נוצרו כולן ביחד.
הטרנד המעיק, אם כך, מצביע על איזה חוסר מנוחה כללי יותר בתרבות. הן התוצר הסופי של איזה חוסר שביעות רצון עמוק, שלא התגלם בצעקה ובהתפרצות. "הרמון" לא צורחת לך בפרצוף "תפסיקו לדכא נשים!" והרצח של ורסצ'ה לא קוראת לך לצאת לרחובות ולמחות נגד העוולות שבוצעו ומתבצעים בקהילה הלהט"בית. רוצה לומר, אי אפשר גם להאשים את שלוש הסדרות הנ"ל בניסיון לעורר את צופיהן לפעולה. כן, הן מלאות אג'נדה פוליטית, אבל הן רוצות להעביר לכם את האג'נדות האלה לאט. הן רוצות להשרות אתכם, הצופים, בחוסר הצדק באופן חוויתי יותר - שתרכיבו משקפי מציאות מדומה ותסבלו יחד עם הדמויות. לשם כך הן מוכנות לוותר על אלמנטים בסיסיים של סדרות כמו קצב (במקרה של "ורסצ'ה"), חמלה (במקרה של "הרמון") וחיבה בסיסית לדמות הראשית ("מיגל").
אבל מה זה משנה?
גל הסדרות המעיקות נגרם מאותו הלך רוח שגורם לאנשים להסתכל על איוונטים של הפגנות בפייסבוק ולהגיד "סבבה, אבל מה זה משנה?". במקביל לתסיסה החברתית שהצליחה להוציא עשרות אלפים לרחובות כדי לתמוך או לגנות מגוון מטרות פוליטיות - מקצבאות הנכים ועד גירוש הפליטים - צמחה תנועה משלימה של חוסר אונים. של מאות אלפים שיושבים בבתיהם, חיים את חייהם הנורמליים להפליא ולא מצליחים לעכל את כל צרותיו של העולם. הם ואנחנו מודעים לבעיות, מבינים שקיים איזהשהו אי-צדק בסיסי ומהותי, אבל חסרים לנו הכלים לעשות עם זה משהו. להביט בתופעות גדולות ומאיימות כל כך זה כמו להסתכל על הר מלמטה - אין לזה קצה ואין לזה סוף.
הטלוויזיה המעיקה משקפת את ההתלבטות וההשתהות, את אין האונות הבסיסית שלנו ושל היוצרים אל מול דברים שאנחנו מרגישים שאף פעם לא נוכל באמת לעקור מהשורש. אנחנו יכולים לשמוח ש-metoo תפס כמו שתפס, אבל מה באמת השתנה? סבבה שיש קמפיין רחב שקורא לשנות את היחס והתקציב של ניצולי השואה, אבל איזו השפעה אמיתית תהיה לו? גם אם "הרמון", "הרצח של ורסצ'ה" ו"מיגל" עוסקות בנושאים סופר-ספציפיים, הן מצליחות באופן ההגשה שלהן לשקף תנועה רחבה יותר. ובעצם, חוסר-תנועה רחב יותר. סטטיות, שיתוק. נשאבנו לתוכן ועכשיו אנחנו לא יכולים לצאת. ברוכים הבאים לעולם האמיתי.
