ב-2 בדצמבר 1997 נרצחה ענת אלימלך על ידי בן זוגה, דוד אפוטה, ביריית אקדח. אחרי הרצח, אפוטה התאבד בשיטה דומה. למרות הסברה הראשונית, שנתמכה בעיקר על ידי מיקום האקדח על רצפת דירתו של אפוטה, שאלימלך ירתה בבן זוגה ואז שמה קץ לחייה - חקירת המשטרה הוכיחה את ההפך, וחשפה שאחיו של אפוטה הגיעו לזירת הרצח ושיבשו אותה כדי להסיר את האשמה מאחיהם.
הרצח של ענת אלימלך הוא לא פחות מפרשיית שרון טייט של ישראל. הכוכבת המבטיחה שהיא גם במקרה (ובעצם, ממש לא במקרה) התגלמות פיזית של אידאל היופי באותה תקופה, נרצחה רגע לפני התפקיד שהיה אמור להפוך אותה מכוכבת לכוכבת ענק. היסטוריית הבידור המקומית לא רגילה למילים האלה: רצח, חקירה, שיבוש הליכי חקירה. השערוריות הישראליות נוטות בדרך כלל לכיווני הגזענות והקללות. פה כמה קטטות, שם כמה העלמות מס. התמכרויות לסמים נחשבות בישראל סנסציה שראוי לדבר עליה גם עשרות שנים קדימה. ואיכשהו רצח, החמור שבפשעים ואולי גם הפוטוגני שבהם, קצת עובר כאן מתחת לרדאר.
זה לא בכוונה, אני בטוח, אבל כל רגע שלא מופק פה "פשע ישראלי: ענת אלימלך" הוא רגע מבוזבז. במקום זאת, אני מסתפק בשלושה יוטיובים, רבע שעה כל אחד, וחלק רביעי שאני משלים ביוטיוב. כל אלה מתחברים ביחד לסרט התיעודי ענת אלימלך: הסיפור האמיתי, שביים אילן שושן, וששודר לראשונה ב-1998 - שזה גם שנה אחרי מותה של אלימלך וגם לפני עשרים שנה מימינו אנו. עשרים שנים, והדור הזה, הדור שחווה את הרצח של אלימלך כאירוע טראומתי, הוא היום מי שמביים ומפיק את הסרטים. הרתיעה מהנושא הזה, בעיקר נוכח הפריחה של ז'אנר הטרו-קריים בישראל (בין אם במופעיו היותר גילטי פלז'ריים כמו רוצחות מבית טוב או בגרסותיו המהוגנות והדקדקניות יותר כמו האזרח ק'), לא ברורה לי.
השתמשתי בכוונה במונח "טראומתי" כי עבור הקהל של אלימלך, שהלכה והתמקדה בקריירת הנחייה ומשחק בשוק הילדים, רצח היה משהו שאי אפשר להכיל. זה היה אירוע אגדתי, משהו שקורה לרשעים באופרות סבון (אם הרשו לך לצפות בהן) או למלכים בסיפורי התנ"ך. בקושי הצלחנו להכיל את רצח רבין, שנתיים לפני כן, וכבר נדרש מאיתנו שנתמודד עם רצח של מישהי שעניינה אותנו, שדיברה איתנו ואלינו. וחשוב מכך: היתה לנו אשמה חלקית במותה של ענת אלימלך. השמועות על רומן בין אלימלך ועודד מנשה, שהתיידדו במהלך החזרות לפסטיגל באותה שנה, הופיעו לא רק במדורי הרכילות "של הגדולים", אלא גם בכתבות ב"מעריב לנוער" ו"כולנו". הנתיב היה ברור, אפוא: אם התעניינת בפסטיגל, התעניינת בעודד מנשה וענת אלימלך. אם התעניינת במנשה ואלימלך, התעניינת ברומן שלא קרה ביניהם. אם התעניינת ברומן שלא היה, עזרת להזין את מחשבות השווא שהובילו, לכאורה, את בן זוגה של אלימלך לירות בה ואז להתאבד.
זו אחריות לא הוגנת, וכמובן שהיא לא נמסרה לנערים ולילדים שגדלו בניינטיז באופן ישיר, ועדיין - אי אפשר היה להתכחש לה. בפסטיגל של אותה השנה, ביצעו כוכבי המופע את השיר "בלרינה", שנכתב לאלימלך על ידי עוזי חיטמן, ביחד, לזכרה. זה ביצוע מצמרר, במובנה המלא של המילה. הוא קריפי כמו מתקן נטוש בלונה פארק הרוס, אבל הוא גם עצוב נורא בגלל מילותיו, בגלל הבלרינה שתמיד רוקדת בו לבדה ולא תוכל לעולם לרקוד עם אף אחד. בכיים של המופיעים, בעצמם כוכבי ילדים שנאלצים לתווך לצופיהם את מותה של קולגה, הופך את זה למאורע זכיר עוד יותר.
ועל המאורע הזה אני מדבר, אליו אני עורג. העובדה שהסיפור הזה הולך ומשתכח מתסכלת אותי. מכעיס אותי שהסיפור הזה לא מקבל את הכבוד שמגיע לו בפנתיאון הבידור הישראלי. היו צריכים להיות לנו עשרה סרטים על אלימלך, מגיעות לנו עשרות קלטות אבודות ומופעי מחווה, התרמות וקבוצות קונספירטיביות בפייסבוק. הנועם היחסי בו סיפורה של אלימלך הולך ודועך מרגיז משום שיש בו הכל, והכל עוד נגיש וקרוב - קטעי הארכיון זמינים, המרואיינים עדיין בחיים. איתרע מזלה של אלימלך והיא נרצחה בתקופת תָווך, בה תחום הבידור לילדים לא הגיע לגודל הקולוסאלי שיש לו היום, והחיבור בינו ובין פשע נחשב מביש. התביישנו שדבר כזה קרה במשמרת שלנו בעוד שהיום היינו מתגאים להיות הדור שהיה ושרד.
סרטו של אילן שושן הוא מזכרת מהתקופה הזו, ואני חוזר אליו פעם אחר פעם בדיוק משום היעילות הניינטיזית שלו. בגלל המניפולציות הזולות שהוא מציע - המוזיקה הדרמטית, התקריבים, הקריינות. זה סרט קאלט מבחינתי, ואני משוכנע שיש עוד כמוני. אבל זהו, אין עוד הרבה מעבר. הקאנון הענת-אלימלכי מצומצם, ופרק הזמן בו ניתן יהיה להרחיב אותו בלי שזה יראה שמאלצי או נוסטלגי בכוח - תיכף מסתיים. אם הסיפור הזה לא יסופר יותר, למטרות הנצחה או לסיפוק תאוות הזוועות שפיתחנו מאז, הוא פשוט לא יסופר יותר, וחבל.