הצופים הנאמנים של "לא טיפוסי" (Atypical), לא רועשים כמו מעריצי "משחקי הכס" או "בית הנייר", ובגלל זה יכול להיות שפספסתם את זה שהסדרה חזרה לעונה שלישית בתחילת החודש. אבל אם תסתכלו טוב-טוב בהיסטוריית הנטפליקס של החברים שלכם, או שתצותתו לשיחות במקום העבודה, תגלו את המעריצים השקטים של "לא טיפוסי", ויש הרבה כאלה.
העונה השלישית נפתחת כשסאם גרדנר (קיר גילכרייסט), צעיר אוטיסט בתפקוד גבוה, מתכונן להתחיל ללמוד בקולג'. ההורים שלו, דאג (מייקל רפפורט) ואלסה (ג'ניפר ג'ייסון לי), עדיין מנסים להציל את הזוגיות אחרי שהתגלה שאלזה ניהלה רומן עם ברמן. ואחותו, קייסי (בריג'ט לאנדי-פיין) מגלה משיכה מינית חדשה ומתמודדת עם דרמות משל עצמה.
אז מה הדבר שגרם לכל כך הרבה אנשים להתאהב בסדרה? זו שאלה קשה, אבל הסיבה הראשונה לאהדת הציבור היא ש"לא טיפוסי" היא סדרה קלילה, אבל לא טראשית. אחרי בינג' ארוך שלה אתם לא תרגישו טיפשים יותר. להפך, הלב שלכם יהיה שלם יותר והאמון שלכם בבני אדם יחזור. הקלילות של הסדרה קשורה גם למשך הזמן של כל פרק, 30 דקות בלבד, מה שאומר שתוך חמש שעות אתם תסיימו את כל העונה.
הסדרה עברה הרבה מאז העונה הראשונה, שממבט ראשון נראתה כאילו מדובר בסתם עוד גימיק מבית היוצר של נטפליקס. אז, היא התמקדה בעיקר בסאם, כשמדי פעם היינו מגלים פרטים נוספים על בני המשפחה והחברים. עכשיו, הדמויות המשניות תופסות בה יותר נפח, והן עגולות ומורכבות יותר. למשל פייג', שפעם כל תכליתה הייתה להיות לצידו של סאם ולהראות שגם לאוטיסטים יכולות להיות מערכות יחסים, הפכה לדמות עגולה שעומדת בפני עצמה ועוברת עלילות משלה. בעונה השלישית אנחנו מגלים על הבעיות שיש לפייג' בקולג', חווים איתה התמוטטות עצבים, נשירה מהקולג' וחיפוש עצמי.
היתרון השני של "לא טיפוסי" הוא שהיא אנושית מאוד, לא מייפה את המציאות ולא מבטיחה סוף נוצץ של "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ואם משפחת גארדנר נראית מבחוץ כמו משפחה יפה ואוהבת, מבפנים המצב מורכב יותר. אלסה ודאג עובדים על הזוגיות המתפוררת שלהם לאורך כל העונה, וקייסי קרועה בין שתי אהבות ונאלצת להסתיר מכולם את מה שעובר עליה. אבל למרות כל הריבים והבעיות, הם כן אוהבים אחד את השני, והסדרה מאזנת כמו שצריך את העלילות הקיטשיות עם אותה קלילות שהזכרנו קודם.
וזה הרגע לדבר על גיבור "לא טיפוסי", ומי שיכול אולי למסגר אותה כסדרה שיש לה רק נושא אחד: סאם. הבעיות והדילמות שסאם מתמודד איתן בסדרה הן לא נחלתם של אוטיסטים בלבד, אבל הן זוכות למבט ולטיפול אחר. זו סדרה על חיים עם אוטיזם, אבל לא רק על חיים עם אוטיזם. בעונה הזו, למשל, סאם מתלבט האם להלשין על גניבה שביצעה בת הזוג של זאהיד (ניק דודני) מהחנות בה שניהם עובדים, או להסתיר את זה מהבוס. או הקשיים שחווה סאם במעבר לקולג', מי לא מפחד להיות לבד במקום זר? אנחנו מפחדים בטוח, וההתמודדות המסוימת של סאם עם המצב רק מחדדת את ההזדהות הרגשית של הצופים.
ואם כבר בזאהיד עסקנו, שווה להזכיר יתרון נוסף של "לא טיפוסי": בשונה מהרבה סדרות אחרות היא לא שמה במרכזה רק את מערכות היחסים הרומנטיות, ובעצם היא סדרה מאוד חברית. גם כשסאם וזאהיד כבר באופן רשמי לא חברים, סאם זוכר שהבטיח לא לתת לזאהיד לפשל בבית הספר לאחיות, ומפסיד את בחינת הגמר שלו כדי לעזור לחבר. גם במערכת היחסים של סאם עם פייג' אנחנו רואים שחל שיפור, הוא באמת מצליח לראות אותה ואת הצרכים שלה, ולא רק את שלו. זו הצלחה במישור האישי (כי סאם מצליח ליצור עוד ועוד קשרים חברתיים), וגם מבחינה טלוויזיונית זה מרענן שלא הכל חייב ליסוב סביב קשרים זוגיים.
מה לגבי עונה רביעית? משערים שיקח לנטפליקס בין חודש לחודשיים כדי להכריז האם הסדרה תחודש לעונה נוספת או לא. הביקורות כלפי העונה הנוכחית היו חיוביות עד כה אבל נטפליקס מתעניינת יותר בנתוני הצפיות, ומפגינה בחודשים האחרונים אכזריות קלה כלפי חלק מהסדרות שלה ("בוג'אק הורסמן", "קימי שמידט", "GLOW"', "אנשים לבנים יקרים", "13 סיבות" ועוד סדרות שבוטלו השנה) שמבוטלות אחרי ריצה לאו דווקא ארוכה, אבל משמעותית. ו"לא טיפוסי" היא גם סדרה שטסה מתחת לרדאר - היא לא זכתה בפרסים, לא הולידה ממים אינטרנטיים קורעים מצחוק או טבעה מטבעות לשון. אבל היא כן סדרה שעובדת בצורה ויראלית יותר. היא כן סדרה שאנשים אוהבים וחוזרים אליה שנה אחרי שנה. נקווה שזה יספיק לנטפליקס בשביל להשאיר אותה באוויר לעוד עונה או שתיים, אבל גם אם לא, וגם אם אלה הפרקים האחרונים שלה שנקבל - תדעו שלא הייתם לבד בצפייה בה.