זה מרגיש טיפשי להתעצב על מותו הפתאומי של שחקן הוליוודי כמו מת'יו פרי, שנמצא ללא רוח חיים בביתו בגיל 54, בתקופה שבה יש כל כך הרבה אבל ואובדן ממשיים מסביב. טיפשי, ואולי אפילו חסר רגישות. בכל יום אחר, קהילת האינטרנט הישראלית הייתה כבר קורעת קריעה על הסתלקותו של צ'נדלר בינג, סמל של עידן, בשר מבשרנו התיכוניסטי הרגיש, חבר אמיתי. היום זה נראה לנו מוגזם. הפיד כמעט ריק מהספדים, פה ושם תמונה עם RIP צנוע. פאדיחה להתאבל יותר מזה, כשהמדינה שלנו מדממת למוות כבר שלושה שבועות.
אבל הלב מרגיש מה שהוא מרגיש, גם אם זה מרגיש מגוחך. כי כמעט כולנו היינו חברים של "חברים", במשך שנים שהיא שודרה ואז שנים של שידורים חוזרים שוב ושוב ושוב עד שהם כבר זרמו לנו בדם. כמעט כולנו ישבנו איתם שם, על הספה, ושתינו קפה מכוסות בלתי אפשריות בגודלן, כמעט כולנו צחקנו איתם והתאהבנו בהם, וכמעט כולנו אמרנו "וואו אני הכי צ'נדלר בינג". כי חיינו בסרט שגם אנחנו הדמות החכמה, הצינית והמיסאנדרסטוד בחבורה שלנו, למרות שכנראה היינו גאנת'ר. זה היה הסוד של צ'נדלר: הדמות הכי נחשקת מוצגת כלוזרית, כך שכל הצופים יוכלו לפנטז שגם הם כאלה - מדהימים, אבל ייקח למוניקה חמש עונות להבין את זה.
ולא היה שחקן מושלם יותר ממת'יו פרי לגלם דמות כזו. "חברים" אף פעם לא נחשבה לקומדיה-עלית, והכוכבים שלה נחשבו יותר כיפיופים פופולריים ופחות כגרסאות עכשוויות של ג'רי לואיס, אבל האמת שהיא באמת שפעה כישרון קומי - ופרי בלט בזה יותר מכולם. גם באופן שבו ירה את הפאנצ'ים שלו, והרבה מהם היו אלתור שלו (בסרט שמציג את אחורי הקלעים של "חברים" רואים את התסריטאים מתייעצים עמו על פאנצ'ים תוך כדי הצילומים), אבל גם בקומדיה הפיזית שלו. הוא נפל, נתקע בדברים, התגלגל וקפץ, כשהפרצוף שלו נמתח לכל כיוון אפשרי בערך. לא מעט בשביל דמות חנונית שהיא כולה מנתח סטטיסטיקות ותצורת נתונים.
ומעל הכול - וזו הסיבה שממש התאהבנו בצ'נדלר, ולא רק התלהבנו מהסרקסזם שלו (סרקזם היה מאוד נחשק בניינטיז) - הוא שידר חום ופגיעות שהצליחו תמיד לבצבץ מבעד לחזות הצינית של הדמות. פרי הצליח להעניק לדמות את המורכבות של מישהו שתמיד צוחק על כולם ולועג להכול, אבל מבפנים הוא רק זקוק לחיבוק.
גם פרי עצמו נזקק לחיבוק, מסתבר. במשך שנים הוא התקבע בתור החולייה הטרגית בקאסט של "חברים", נכנס ויוצא ממכוני גמילה, נופל וקם מהתמכרויות ודכאונות. עוד קלישאה של ליצן עצוב, צ'נדלר בטח היה מגלגל עיניים בזלזול, מה קרה, אין לך מספיק מקום בארנק לכל הכסף שלך ונעלי היהלומים לוחצות? בוהו. אבל כן, החיים רצופי קלישאות, ומת'יו פרי טבע בהן.
אז טיפשי להתאבל על מישהו שלא הכרנו, שהקיום שלו עבורנו היה פיקטיבי ברובו. כצ'נדלר בינג, או כמאט אלבי (למי שהמשיך איתו ל"סטודיו 60" החמודה), או כניקולס אוזרנסקי (מ"ללכת על הכול" הפייבוריט שלי, שם היווה צמד קומי מושלם יחד עם ברוס וויליס). טיפשי להתגעגע למישהו שלא היה קיים, שדמיינו שהוא חבר שלנו במשך כל כך הרבה שנים, שאהבנו דרך מסך. טיפשי, אבל החיים טיפשיים, כך שאנחנו מתאבלים על פרי כשאנחנו מתאבלים על עצמנו, על מותה של תקופה שבה הכול היה פשוט וחמוד, והעתקנו את התסרוקת שלנו מרייצ'ל ומחאנו כפיים בפתיח ולא הייתה בעיה שאי אפשר לפתור בישיבה עם החברים על הספה בסנטרל פרק. Could we BE any more pathetic?