הסדרות הלא מדוברות של העשור

יאנגר

למרות שהיא מגובה בשמות ענקיים כמו דארן סטאר ("בוורלי הילס 90210", "סקס והעיר הגדולה") שיצר, והילארי דאף שמככבת באחד התפקידים הראשיים, ולמרות שהיא משודרת כבר שש עונות (גם בארץ ב-HOT3) וחודשה לאחרונה לשביעית, "יאנגר" איכשהו הצליחה לעבור לחלוטין מעל הראש של הרבה צופים פוטנציאליים, ובעיקר צופות.

כוכבת ברודוויי סאטון פוסטר מככבת בה בתור לייזה, אישה ניו יורקית בת 40 וקצת שמחליטה לחזור לעסקי הוצאת הספרים אחרי שלקחה הפסקה של עשור וחצי לגדל את בתה, ומגלה שאף אחד לא רוצה לשכור אישה בגילה. אז היא בודקת מה קורה אם היא מורידה כמה שנים טובות מהגיל שלה, ולייזה בת ה-26 משיגה עבודה וגם חבר צעיר וחתיך מאוד - רק שעכשיו היא צריכה לתחזק את כל השקרים האלה. על פני השטח, "יאנגר" נראית כמו דור ישן של קומדיות; חביבה ולא מזיקה, אבל גם לא עמוקה או מתוחכמת במיוחד. אבל כשמתמידים בה, מגלים שם עולם שלם של רגש וחוכמה.

"יאנגר" מציגה חבורה של דמויות נשיות ריאליסטיות ומעוררות השראה (ושחקניות מעולות כמו דבי מזר ומרים שור), נותנת הצצה מעניינת לעולם של הוצאות הספרים בעידן הדיגיטלי והיא גם אחת הסדרות עם הסטיילינג הכי מוצלח כיום בטלוויזיה (פטרישיה פילד האגדית מ"סקס והעיר" הייתה יועצת מלתחה בעונה הראשונה).

מרושעים

במשך שנים, הקומיקאית ג'ולי קלאוזנר ראתה את החברים שמסביבה מתקדמים בהוליווד וזוכים להצלחה בזמן שהיא נשארת אנונימית, למרות שהיא מצחיקה וחכמה לא פחות מהם. רק כשהיא כבר התחילה להתקרב לגיל 40, איימי פולר זיהתה את הפוטנציאל שבה והחליטה להפיק את "מרושעים" (במקור, "Difficult People", אנשים קשים) עבור הולו. על מה היא? על כלום. קלאוזנר ובילי אייכנר ("Billy On The Street") מגלמים גרסאות של עצמם - שני קומיקאים מרירים ומרושעים שחיים בניו יורק ויורדים על כל מי שמצליח יותר מהם.

"מרושעים" שודרה במשך שלוש עונות (בארץ שידרו אותה HOT וסלקום tv), ולא זכתה להצלחה אדירה בעיקר משום שהקהל שלה הוא די נישתי. אבל עבור אותו קהל נישתי, מרושעים הייתה כל מה שהם חלמו עליו - קומדיה שמצליחה להעליב את כל מה שקשור לתרבות הפופולרית העכשווית, אבל מבלי להיות מתנשאת או מרתיעה, בעיקר כי קלאוזנר ואייכנר מצליחים להישאר חמודים תוך שהם עוקצים את כל מי ומה שנקרה בדרכם. במובן הזה, הביטול של "מרושעים" היה לא פחות מטראגי, בעיקר כי אין כרגע בטלוויזיה אף סדרה שדומה לה.

GLOW

כשמגזין TV Guide בחרו את 25 סדרות העשור שלהם, הם תיארו את "GLOW" של נטפליקס כסוס טרויאני מכיוון שהיא נראית כמו דבר אחד, אבל מתגלה כמשהו אחר לגמרי. הנראות של "GLOW", כקומדיה על אחורי הקלעים של סדרת היאבקות נשים בשנות השמונים, באמת מבלבלת, אבל "GLOW" היא, בכנות, אחת הסדרות הטובות שמשודרות כיום, והיא גם הצליחה להשיג משהו כמעט בלתי אפשרי בטלוויזיה - להשתפר מעונה לעונה.

כמו רוב הסדרות המעולות, גם ב-"GLOW" סיפור הרקע הוא רק תירוץ כדי להגיד משהו חשוב ורחב יותר. היחסים הבינאישיים שבה אותנטיים ברמה על זמנית, ולמרות שהיא מתרחשת כמה עשורים לפני זמננו, היא מטפלת בפוליטיקה המגדרית של הוליווד באופן רלוונטי ומדויק (ובטח שבאופן מדויק מ"תוכנית הבוקר" החדשה של ג׳ניפר אניסטון וריס ווית'רספון, אם כבר נדרשים להשוואות). היא מלאה בהופעות משחק מפעימות וכתיבה מרגשת, וזה שהיא עטופה בסרט נוצץ של סטיילינג אייטיזי מדויק רק הופך אותה ליותר כיפית.

מסע בין כוכבים: דיסקברי

תגידו שזו סדרה לחנונים ונגיד "נכון מאוד, אבל איזו סדרה לחנונים". "דיסקברי", שמתארת את האירועים שקדמו לסדרה המקורית של "מסע בין כוכבים" היא אפוס רחב יריעה שמתאר את קורותיה של חללית הדיסקברי, ואת ההרפתקאות של הצוות על סיפונה. אלה קלירלי הרפתקאות של חנונים - יש מסע בזמן, מלחמות בין גזעיות, מסעות ליקומים מקבילים ושיגורים מנקודה אחת ביקום לאחרת - אבל הן נמסרות לצופים בסבלנות וברוחב לב של סדרת דרמה מודרנית. העלילות הרוחביות פרושות על פני פרקי העונות בצורה מחושבת, והדמויות כמעט תמיד מתנהגות בהיגיון.

מייקל ברנהם, גיבורת הסדרה, נראית תחילה כמו איזה פיצוי יתר על היסטוריית הקפטנים הלבנה והסטרייטית של יקום "מסע בין כוכבים" אבל הופעת המשחק העדינה של סוניקווה מרטין-גרין מעמיקה ומשכללת את דמותה. קאסט המשנה משובח גם הוא (נזכיר רק את מישל יאו ודנקן ג'ונס אבל כולם טובים, באמת), העיצוב מוקפד, האפקטים יפהפיים והיא אפילו מצחיקה לפרקים. מעל לכל, היא נגישה גם לחובבי הרפתקאות שאין להם בהכרח היסטוריה עם המותג, לכן אל תתנו לה להירקב בארכיונים של נטפליקס.

הטובות לקרב

"הטובות לקרב" דווקא נכנסה לרשימת סדרות העשור שלנו, אבל היא עדיין בגדר סוד למביני עניין, ולא סחפה איתה את כל הצופים של סדרת האם, "האישה הטובה". יכול להיות שזה בגלל התדמית הרעה שיש לסדרות ספין אוף (שהורווחה בצדק, בואו נודה), אבל "הטובות לקרב" לוקחת שתיים מהדמויות הטובות ביותר מ"האישה הטובה" - דיאן לוקהרט ולוקה קווין - ונותנת להן לעוף. העונה הראשונה אמנם התמקדה בדמות החדשה מאיה (בגילומה של רוז לזלי מ"משחקי הכס"), אבל אין שום קשר בין העונה הראשונה והבינונית למה שקורה בהמשך.

רוברט ומישל קינג, היוצרים המבריקים של הסדרה הזאת (שמשודרת בארץ ב-yes), החליטו למקם אותה במשרד עורכי דין אפרו-אמריקאי שלוקח על עצמו לא מעט תיקים של אלימות משטרתית, והצליחו ליצור סדרה עם אמירה פוליטית ליברלית מאוד ברורה, שבאה לידי ביטוי בפתיח הנפיץ שלה. אחרי התפנית החדה שהסדרה לוקחת בתחילת העונה השנייה, היא מתחילה להציג באופן מופלא ומסקרן ובשנינות יוצאת דופן את המצב הנפשי המעורער של ארה"ב כאומה מאז בחירתו של טראמפ.

המדרגות

כשכולנו נדבקנו למסך מול סדרות דוקו-פשע כמו "הג'ינקס", "לעשות רוצח" ו"צל של אמת", הסדרה "המדרגות" - שיצאה לראשונה ב-2004 - התחילה לקבל קרדיט פה ושם בתור זו שהחלה את גל הטרו-קריים. אבל כשהופקו פרקים חדשים שלה והיא עלתה במלואה לנטפליקס, היא לא זכתה לאותו ההד כמו הסדרות שהוזכרו לעיל. למה? כנראה בגלל שמדובר בסיפור קצת יותר מורכב.

"המדרגות" עוקבת אחרי רצח, שככל הנראה בכלל לא קרה, והדמות שבמרכזה - הסופר מייקל פיטרסון שהואשם ברצח בת זוגו ומתעקש עד היום שהוא חף מפשע - הוא ממש לא הנבל שהתרגלנו אליו בסדרות מהסוג הזה. "המדרגות" היא סדרה שמתקדמת לאט יחסית, והיוצרים הצרפתיים מאחוריה ניסו במכוון לא לתמרן יותר מדי את חומרי הגלם, למרות שזו בחירה פופולרית מאוד בז'אנר. ובכל זאת, כשמתחילים לצלול לתוך הסיפור הזה, הוא הופך להיות הרבה יותר מסתורי, מסעיר ומטלטל מרוב סדרות הדוקו-פשע, בגלל שיש בו מרכיב של ביש מזל שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות איתו, ומשפחה נורמטיבית לחלוטין שתקרית אחת בלתי מפוענחת קרעה אותה לגזרים. יותר מכל, זהו סיפור על כמה חזקה יכולה להיות הנפש האנושית מול חוסר צדק, ואיך כמעט הכל בחיים הוא מקרי לחלוטין ולא ניתן לשליטה שלנו. ומה יותר מפחיד מזה?

והסדרות שאפילו לא קיבלו את הצ'אנס ומעולם לא שודרו בישראל