בחצי השנה האחרונה קרה מאורע חריג בטלוויזיה הישראלית, ואני מדבר כמובן על ההתמכרות שלי לאפליקציית פיצה "דומינוס" בטלוויזיה של פרטנר tv. סתם, לא, כי עם כל הכבוד לאפשרות לבחור תוספות ולחם שום עם השלט (הגשמת חלום), מה שבאמת צריך להתרשם ממנו ב-2018 הוא רצף הסדרות הישראליות של yes.
בארבעת החודשים האחרונים שודרו בערוצי הסדרות של yes שלוש הפקות מקור מעולות זו אחר זו: העונה השניה של "האחיות המוצלחות שלי" זלגה אל תוך "ככה זה" שלא הספיקה להיגמר וכבר הוחלפה ב"על הספקטרום". מה יקרה אחרי שהאחרונה תסתיים בשבוע הבא? שאלה מצוינת. כנראה שאצטרך לצאת מהבית. כל זה, אגב, במקביל לשידור של "פאודה" - גם היא מבית yes, אבל תרשו לי לעשות נועה רבין ולא לדבר על השלום, אלא לדבר על דנה מודן ואסי כהן. ובמילים אחרות, בואו נניח רגע את להיט האקשן של ליאור רז בצד, ונדבר על הסדרות האחרות, שהצלחתן היתה הרבה פחות מובנת מאליה. כי כמה גופי שידור מקומיים אנחנו מכירים שמסוגלים לשדר שלושה מוצרים טלוויזיונים מגובשים, חכמים ומרגשים, שנראו מעולה והביאו למסך גם מגוון מרשים של יוצרים וקולות - ועוד עשו את כל זה ברצף?
יש לי תאוריה שלמה בנושא, לא ששאלתם. הרבה סדרות טלוויזיה מצליחות הן סדרות גבריות סמויות. הכוונה היא לסדרות שמעמידות פני ניטרליות, כאילו הן פונות לכל מגזר ומגדר באופן שוויוני אבל בעצם הן מעניינות רק בנים. ובכוונה אני אומר פה בנים כי אלה סדרות שבבסיסן עוסקות בתחומי עניין שקוסמים למי שלא עבר את גיל 14, ואני נדיב עם הרף הזה. דוגמאות לסדרות גבריות סמויות: "הסופרנוס" - סדרה על גברים עצובים שהולכים ויורים אחד בשני עם אקדח חזק; "שובר שורות" - סדרה בה כל הנשים הן רעות ומניפולטיביות ומפריעות לבנים להתגודד יחד במאורות ולבשל מתאמפטמין; "המפץ הגדול" - נו, באמת; "פאודה" - מחבלים, תכנון קרבות ופעולות הסתננות בום-בום ודמעות של לוחמים. אני לא אומר שנשים לא נהנות מהסדרות האלה (או צריכות להחרים אותן), אלא שבלב ליבן, הכתיבה של הסדרות האלה היא כתיבה גברית מסורתית, והיא מתמקדת בסיפורים גבריים מסורתיים. אלה סדרות מצוינות כל אחת בתחומה ומתוך ייחודה, אבל הן לא סדרות "שקופות" - הן לא של כולם ובשביל כולם, בטח לא באופן שווה.
המצב הזה, בו רוב התוצרים הטלוויזיוניים המצליחים, ובוודאי אלה שנחשבים לאיכותיים, חשובים או פורצי דרך, הוא בלתי נמנע כרגע. דגש על "כרגע" משום שעד לאחרונה לא היינו ערים, כצופים, לכך שלא סופרים את כולנו באופן שווה. שכולנו צופים באותם הפרקים, אבל 20 הדקות שלי אינן מקבילות ל-20 הדקות של אחותי או אמא שלי. ובעוד שסדרות לנשים משווקות ככאלה באופן מובהק ("סקס והעיר הגדולה", "האנטומיה של גריי", "חברות"), סדרות הגברים עדיין מתיימרות להיות סדרות נטולות משוא פנים - הן סתם סדרות איכות או קומדיות סטלנים. הסיווג שלהן הוא ז'אנרי, לכאורה, אבל מתעלמים מהעובדה שהן לא מציגות שום סיפור נשי בפרונט. אני לא יודע אם yes בחרו במודע לשבץ בזו אחר זו סדרות שנוצרו על ידי נשים (גלית חוגי ונועה ארנברג ב"אחיות", דנה מודן ב"ככה זה" ודנה אידיסיס ב"על הספקטרום"), אבל מה שקרה - במודע - הוא שהטלוויזיה שלהם לא נראתה השנה כמו שום דבר שראינו קודם. כמו טלוויזיה נשית.
המרתף הכי אפל בחוג למגדר
כי כשאני אומר טלוויזיה נשית, מושג שנשמע כאילו ירדתי במיוחד למרתף הכי אפל בחוג למגדר והוצאתי אותו משם בשק יוטה, אני לא מתכוון רק לטלוויזיה שנוצרה על ידי נשים או לטלוויזיה שמציגה רק עלילות של נשים. הרי חלק נכבד מהקרדיט של שלוש הסדרות האלה מגיע, לא עלינו, לגברים, והעלילות ה"גבריות" של מידד ב"אחיות" או רון ב"על הספקטרום" הן חלק נכבד ממה שהפך את הסדרות האלה למוצלחות. הכוונה בטלוויזיה נשית היא טלוויזיה שלא מתעניינת במה שכבר נעשה, אלא בסיפור של סיפורים חדשים ובאופני סיפור חדשים. מה שהופך את "האחיות המוצלחות שלי" לטלוויזיה נשית הוא, למשל, הבחירה שלה לא להגיד איפה בדיוק התרחשה המערכה הביטחונית שליוותה את העונה. הבחירה של "ככה זה" לסיים פרק, אאוט אוף שום מקום, בתאונת דרכים הרסנית. זו הבחירה לצלם את ההטרדה המינית שזהר חוותה בפלאש מכוער של טלפון סלולרי במקום להעמיד פריים טלוויזיוני סטנדרטי.
הטלוויזיה הנשית של yes לא התחייבה לייצג את המציאות, וזלגה בנעימים לתוך הזיות ופנטזיות - חשבו למשל על הנאמבר ההזוי ל"סיגפו" ב"אחיות" או לסצנת הסיום החלומית של "ככה זה". מציאות היא הרי דבר מאוד גברי, לא? חדה, חותכת, אסרטיבית ולא מתפשרת. הזיה, לעומת זאת, היא ממלכתן של הנשים - היא חמקנית כזו, פתיינית ומסוכנת. אמרתי "חמקנית"? ובכן, אין דבר חמקני יותר מהרצון לא להתחייב לז'אנר. כי כל שלוש הסדרות שאני דן בהן הן סדרות קומיות-דרמטיות. יו, נשים, מתי כבר תוכלו להיסגר על עצמכן ולהחליט אם אתן עצובות או שמחות?
אני מנכיח בכוונה את הסטריאוטיפים האלה כדי להבהיר שיותר משהן עסקו בנשים פשוטו כמשמעו, הסדרות של yes בחרו השנה בצורות נשיות לספר את הסיפורים שלהן. בכלים תסריטאיים וטכניים מרדניים כמעט, שרצו לרגש ולהצחיק, אבל גם לאתגר. זו היתה טלוויזיה שהצליחה באופן יוצא דופן להיות מאוד שגרתית וסוחפת, אבל גם מאוד לא רגילה. במילים אחרות, אלה היו סדרות פאקינג מוזרות, אוקיי? זה מוזר לראות את אסי כהן נופל מהחלון ואז להמשיך ולהשהות את הסצנה בזמן כתוביות הסיום, זה מוזר להזדהות עם עמית מ"על הספקטרום" בסצנה שברור לנו, ברמה הלוגית, שהיא סצנה של סטוקינג והטרדה. נגעלנו והובכנו והתפתלנו בחוסר נוחות מול הסדרות האלה - וזה מצוין. זה מה שהן צריכות לעשות: לעורר תגובות לא שגרתיות בצופה הטלוויזיה. המוזרות הזאת היא נהדרת, כי היא מציגה בפנינו גיבורים לא שגרתיים ולא אטרקטיביים במצבים מגוחכים ועצובים, מצבים חסרי אונים. מצבים מאוד נשיים, יש שיגידו.
וכן, כשם שטלוויזיה גברית היא מונח שקורה כרגע, הלוואי שבעוד עשור לא נצטרך להסביר מה נשי בסצנות מסוימות ופשוט נחשוב על טלוויזיה במונחי "טובה/לא טובה"; אפקטיבית או לא אפקטיבית - וזהו. אין דבר חריג בשילוב של גיבורות בסדרות טלוויזיה (בטח שלא צריך להיות), וגם תעשיית הטלוויזיה בישראל נמצאת במקום מרשים למדי ביחס למקבילותיה מסביב לעולם בכל הנוגע ל- סליחה על מילת הטריגר - ייצוג נשי. אבל נכון לעכשיו, יש חידוש בסדרות מהסוג הזה. לא ברור אם החידוש הזה ישרוד, לכן כדאי לציין אותו לשבח ולהחזיק אצבעות שיהפוך מחריגה בנוף - לנוף עצמו.