מפתה לראות את הסמיכות בין שידור סדרת התעודה "המדריך לג'נטריפיקציה" ואירועי הימים והלילות האחרונים ביפו כאיזו אירוניה ספרותית מפותחת. משהו מריר כזה, פאנץ', אגרוף בבטן - הנה, רק התחלנו לשדר סדרה על המתיחות החברתית בעיר (כפי שהיא מתבטאת בקרבות הנדל"ן שנערכים בשטחה כבר עשרות שנים) והופ, אותה המתיחות מובילה לתקיפתו של הרב אליהו מאלי, ראש ישיבת "שירת משה" שממוקמת בשכונת עג'מי היפואית. מפתה, כאמור, אבל גם מטעה. כי אם יש דבר ש"המדריך לג'נטריפיקציה" עושה היטב ובעקביות - מלבד להוציא את כל החשק לשמוע שוב את המילה הבלתי-מהנה "ג'נטריפיקציה" - זה להסביר כמה החיכוכים האלה בין האוכלוסיות ביפו בלתי נמנעים. וחמור מכך: היא מסבירה שיש ועוד איך מי שיכול להרוויח מהם.
נבהיר: זה לא ש"המדריך" מצדיקה צד זה או אחר (איך יכלה? הרי צולמה ונערכה הרבה לפני תקיפת הרב מאלי ולפני ההפגנות והעימותים עם המשטרה שאירעו בעקבותיה), אבל היא כן מנידה את ראשה בצער ומסבירה שהאלימות הזו לא מתפרצת יש מאין, אלא צומחת ומטפסת אחרי שנים של הזנחה מכוונת מצד העיריה, המשטרה, בתי המשפט, משרד החינוך ושלל גופי הרווחה בארץ. ולמרות שישנם עוד מקרים של ג'נטריפיקציה בשכונות ובערים אחרות - אין עוד מקרים כאלה. אין דוגמה חיה ומדממת יותר מיפו. "המדריך" מייצרת ציר זמן הגיוני ומשכנע: היא מבהירה איך נבנו ואוכלסו שכונות שלמות של דיור ציבורי ביפו, איך החוזים שנחתמו מול הדיירים נועדו לכאורה להגן עליהם ובעצם הגנו על חברות הנדל"ן, איך חברות הנדל"ן הללו הבינו שהרבה יותר משתלם לפנות את התושבים הוותיקים - רובם לא מאוד אמידים, חלקם הגדול עולים חדשים או… אתם יודעים, ערבים שחיו וחיים ביפו כבר מספר רב של דורות - ואיך צעד אחר צעד נהרסו הבתים הישנים ועל המגרשים הנחשקים שלהם הוקמו פרויקטי דיור ששום יפואי לא באמת יכול להרשות לעצמו לגור בהם.
זוהי בעצם הג'נטריפיקציה המדוברת - מעבר של אוכלוסיות אמידות לאזורים פחות חסינים מבחינה כלכלית, השתלטותן על המרחב הציבורי אל מול דחיקתן של האוכלוסיות שחיו באזור עד אותו רגע, ובסופו של דבר עיצובה מחדש של שכונה או עיר. וגם אם עמוק אל תוך שנות השמונים יפו נחשבה לאיזה סרח מוזנח, זנבהּ המקריח והחולה של תל אביב המודרנית - עכשיו כבר יש לה תקנה. עכשיו כבר ניתן לחשוב עליה כעל עיר הולכת ומתייקרת עם אתרי תרבות (שמיועדים בראש ובראשונה לאותה אוכלוסיה אמידה), בתי ספר איכותיים (שמיועדים בראש ובאשונה לאותה אוכלוסיה אמידה) ובתי כנסת (שמיועדים בראש ובראשונה לאותה אוכלוסיה אמידה).
אל מול צעדי הייעול העירוניים הללו, "המדריך לג'נטריפיקציה", שיצרו אסנת טרבלסי, לביא ונונו וקרן שעיו (שלושתם יהודים תושבי יפו לשעבר) מציירת תמונה של תסכול וזעם הולכים וגוברים. היפואים שמוצגים בה אינם תמימים, והם ערים לכך שמה שמוצג להם כשיפור עירוני מגיע גם עם הרבה מאוד סאבטקסט, והסאבטקסט הזה הוא שבקרוב הם לא יוכלו להרשות לעצמם בכלל לחיות ביפו. ישיבת "שירת משה" כלל לא מופיעה בסדרה, אבל אפשר וכדאי לראות בה סמל לאותה ג'נטריפיקציה: הישיבה הוקמה ב-2008 בלב ליבה של יפו הלא-יהודית, ובאתר הישיבה היא מתוארת כמקום המיועד "להחזרת העיר יפו לתפארתה הרוחנית והגשמית" - הנחה בה מובלעת הנחה נוספת, והיא שהעולם הרוחני של יפו סופר-מוזנח לאחרונה עם כל ה… אתם יודעים, האנשים הלא יהודים האלה או היהודים החילוניים האלה שפשוט החריבו את כל התפארת הרוחנית הנ"ל. וכמו כדי לתקוע את האצבע הזו עמוק יותר בתוך העין, "שירת משה" זכתה בדומיין הנחשק yafo.org.il - קרי, זוהי יפו כולה. ואם "שירת משה" היא יפו, אז פקפוק בלגיטימיות של הקמת ישיבה (ב-2008, כן? לא שנה בה היה ספק גדול לגבי הרכב האוכלוסיה ביפו) ותפעולה בלוקיישן הזה הוא פקפוק ביפו כולה.
הנימה הזאת מעצבנת את תושבי יפו, יהודים וערבים גם יחד, שמרגישים כאילו העיר הולכת ומסמנת להם שהם אינם מתאימים לה יותר. "המדריך לג'נטריפיקציה" בוראת גיבורים טובים ומנומקים, אבל מתקשה להעמיד מולם גם אויבים ראויים. ולכן גם היא עצמה חוטאת באותו פשע בו היא מזדרזת להאשים את העירייה, בתי המשפט או שירותי הרווחה - אויבים אמורפיים כמעט, נטולי פנים וגוף. הצר היחידי שמזוהה בשמו ובפניו הוא רון חולדאי - ומתעלמת מהעובדה שהם, רובם ככולם, גופים יהודיים לאללה.
התוצאה היא סדרה מקרבנת, ובצדק, אבל לא הרבה מעבר. "המדריך לג'נטריפיקציה", שלא מאוד בשונה מישיבת "שירת משה", מתייחסת ליפו כאל בעיה שיש לפתור. ושוב, אם "שירת משה" פתרה את המצוקה הרוחנית של העיר על ידי הקמת בית כנסת שהוא גם מרכז קהילתי שלא משרת יותר ממחצית מתושבי העיר - "המדריך לג'נטריפיקציה" פותרת את מצוקת הנדל"ן של העיר באמצעות הפשע בה. כלומר, היא מסבירה שכל עוד תושביה הערביים של יפו ממשיכים להרגיש כמו אזרחים סוג ז' - הם רק צפויים להמשיך ולהתעמת עם מוקדי הכוח היהודיים בעיר ומחוצה לה. האלימות הזו שאנחנו מזהים אולי עם יפו מקבלת פה נימוק: לחצתם ולחצתם, ועכשיו ערביי יפו לוחצים בחזרה.
לא נעים להודות, כי באמת שמעלותיה של "המדריך לג'נטריפיקציה" רבות - היא קולחת, סוחפת, מרגשת לפרקים, מחכימה ונגישה - אבל גם היא מעדיפה לדבר על היישוב המכוון של אוכלוסיה יהודית ביפו במונחים נקיים ככל האפשר. גיבוריה אמנם ערבים, אבל הכוחות שמופעלים נגדם מזוהים כעשירים (קרי, יהודים), אופרטוניסטיים (קרי, יהודים) או עיוורים למצוקתם של החלשים (קרי, יהודים עם כסף וכוח). וכל עוד הערביוּת של יפו מוצגת כתכונה מקרבנת, כַשורש של בעיית הפשיעה בעיר, חובה על הסדרה להגדיר בצורה מדויקת יותר גם את הצד השני. אם התחייבתם לנרטיב הטובים והרעים, אנא, ספקו לנו גם רעים. במובן הזה, מועד השידור של הפרק איננו אירוני כי תוכנו מתכתב עם המציאות, אלא כי הוא קצת מתעלם ממנה.