VEEP החלה את דרכה כסאטירה מבריקה על הפוליטיקה האמריקאית. שבוע אחרי שבוע, צופים ראו את האופן הציני והאינטרסנטי בו הפוליטיקה שלהם מתנהלת, כביכול, ותהו אם מדובר בסוג של "מאחורי הקלעים" של הפוליטיקה האמריקאית, או שמא באיזושהי הנגדה קיצונית של המציאות. התשובה היא, כמובן, איפשהו באמצע ותלוי את מי שואלים. VEEP חוותה עליות ומורדות, כאלו שמאפשרות לחלק אותה לתקופות (כשהחלוקה האהובה ביותר מניחה קו בין עונה 4 ל-5, כשיוצר הסדרה ארמנדו יאנוצ'י עזב והוחלף על-ידי דיוויד מנדל), אבל בעיניי, ניתן לחצוץ בגסות דווקא בין העונה האחרונה - השביעית במספרה שהסתיימה השבוע - ובין כל מה שלפניה.
כבר מעונתה הראשונה הייתה VEEP סדרה שנונה, חכמה, נושכת וקורעת מצחוק, על סגנית הנשיא שמודרת לאגף המזרחי, שהנשיא לעולם לא מגיע אליו ו(כמעט) אף פעם לא מתקשר אליו, וליגת החנפנים הלא-יוצלחים שמרכיבה את הצוות שלה. אותו צוות, שמורכב מקולקציה של דמויות מדויקות, מוקפדות ומלאות השראה, אחראי לנהל את המשרד שלה, להריץ את הקמפיין שלה, ולסחוב אותה רגשית כשהיא מתמוטטת. ולפעמים, כשהמצב דורש זאת, גם לסרסר עבורה (אני מסתכל עליך, ריי). הדיאלוגים המהירים כקליע, הגסויות שמילאו אותם, והשינויים התמידיים ביחסי הכוחות - הפכו כולם לסימני ההיכר של הסדרה, והועלו לרמה של אומנות לאורך העונות.
סלינה מאייר התחילה את דרכה כסגנית נשיא שנלחמת כדי להשגת השפעה ומעט הכרה מהנשיא (שהקשר בינו לבין הסגנית שלו כל כך קלוש שאנחנו בכלל לא יודעים איך הוא נראה), בעודה מתמרנת בין הקשרים העדינים והאינטרסנטיים עם הפוליטיקאים בוושינגטון ובין המשברים התמידיים שהיא והצוות שלה יוצרים. המאבק להשגת שבריר של כוח בעונה הראשונה, הפך לתכנית-על להשגת הנשיאות בעונתה השלישית של הסדרה, תכנית שהגיעה להגשמה כשרצף של פשלות הוביל את הנשיא יוז להתפטר - וסלינה קיבלה סוף סוף את הנשיאות.
אבל גם החגיגה הזאת נהרסה מהר מאוד, כשסלינה הבינה שכדי להיחשב לנשיאה על ידי העם האמריקאי היא צריכה, וול, להיבחר לנשיאה על ידי העם האמריקאי, ולא לקבל את הנשיאות כברירת מחדל. הבנה זו הביאה אותה לנסות ולעשות כמה שיותר עבור נתיניה ביו.אס.איי, ולבסס לעצמה מורשת. אלה הובילו באופן טבעי לכך שבסוף העונה, כל הצוות של סלינה זומן לשימוע בפני הקונגרס על כך שהם השתמשו במידע מסווג כדי להשיג פרטים של הורים שכולים (ולהשיג את תמיכתם, כמובן). מדובר באחד הפרקים הטובים ביותר בסדרה, ומעבר להיותו ממוסגר בקונספט מעניין ומספק, הסוף שלו - ובייחוד האופן בו הראיונות ערוכים כדי להטעות אותנו ולחשוף רק בסוף את גורלו המר של ביל אריקסון - הוא בו בזמן מבריק, נכלולי, מצחיק, שובר לב ומראה, שוב, שסלינה, הצוות שלה, ובעצם כולם בוושינגטון, יעשו הכל כדי לצאת נקיים, ובעיקר - עם עוד שליטה בידיים. בדומה למשחקי הכס, גם VEEP היא סדרה על כוח, והדמויות ב-VEEP יכרתו ראשים וידקרו גבים, והכל בשביל סיכוי לשבת על כס המלכות בסוף הסדרה.
כאמור, בסוף העונה הרביעית היוצר המקורי של הסדרה עזב, ואת מקומו מילא דיוויד מנדל. מלבד היותן קורעות מצחוק, העונות של מנדל שונות מאוד זו מזו, ואינן שוות ברמתן. בעונות המתקדמות, הדמויות המוכרות הפכו לקריקטורות של עצמן, והסדרה שידרה מדי פעם שהרעיונות מתחילים להיגמר לה. העונות של מנדל היו הן העונות בהן השתרשה הבדיחה החוזרת על המראה של איימי, למשל. מי שהייתה מחוזרת על ידי גברים הפכה להיות מושא ללעג וסמל לאנטי-סקס, וכדי לחדד את הנקודה הזו, החלו להלביש אותה בשמלות שעד אז היו חלק מהמלתחה של קת'רין. דוגמה נוספת ניתן למצוא בדמותו של מייק, יועץ תקשורת מוכשר אם כי קצת בוק, שהפך בעונה 5 ליותר ויותר אימפוטנט וחסר יכולות.
ולמרות זאת, מדובר בעונות לא נוראיות, שסיפקו לנו את התפניות, הדיאלוגים המהירים ואת תזרים הקללות לו ציפינו, שכפי שאנו יודעים היום, התוו את הרתיחה שמובילה לסיום הסדרה. שתי פשלות גדולות - הציוץ הסורר של סלינה ואובדן היומן של מייק - חתמו בסופו של דבר את גורלה (ואת מורשתה) של סלינה מאייר. ניסיון הטיוח של הציוץ של סלינה הפך להזדמנות היסטורית לשחרר את טיבט, ויחד עם היומן האבוד של מייק הפך לאירוע שחזר בכל אחת מהעונות שכתב מנדל. החל מהשגת ההסכם ההיסטורי וגניבת הקרדיט מסלינה ועד לפרקים האחרונים של הסדרה, בהם סלינה מבטיחה לסינים שיקבלו את טיבט בחזרה אם יעזרו לה להיבחר - כל אלה מובילים אותנו הישר אל תוך אזור הדמדומים של VEEP: עונה 7.
הסאטירה הפכה לחיקוי גרוע של המציאות
ואז קמו הקריקטורות והכו את הקריקטוריסט. בין העונה השישית לשביעית מפרידות כמעט שנתיים וסרטן שד אחד שתקף את לואי דרייפוס, אבל אלו לא הסיבות להבדלים בין העונה שהסתיימה זה עתה ובין קודמותיה. מדובר במשהו ארוך יותר ומפחיד יותר: ממשל טראמפ. עונה 6 שודרה בחודשיו הראשונים לתפקיד של הנשיא הכתום, מה שאומר שהיא נכתבה עוד לפני זכייתו בבחירות וכניסתו לתפקיד (וכל קורלציה בין הסדרה לנשיא באותה העת הייתה מקרית בהחלט). עם זאת, מאבקה של לואי דרייפוס בסרטן הביא לפגרה ואפשרה לכותבים לצפות במציאות שהולכת ונרקמת אל מול עיניהם - מציאות שמשכה את השטיח מתחת לבסיס עליו עומדת הסדרה, וייתרה את הסאטירה הבוטה אך מרומזת שלה.
לפני העונה האחרונה, VEEP התרחשה במעין יקום מקביל בו כל הפוליטיקאים ציניים, פשלות ענקיות מוסוות באמצעות מילים יפות, וכל סצנה היא כביכול "מאחורי הקלעים" של הפוליטיקה האמריקאית. אבל מה קורה כשהפוליטיקאים במציאות נהיים ציניים וקרים יותר מאלה בסדרה הבדיונית? בעונתה האחרונה, VEEP הראתה לנו את המציאות כמו שהיא בחיים האמיתיים: השקרים, הצביעות, האדישות לגורלו של העם האמריקאי, כל אלו כבר לא קורים מאחורי פרגוד ומוסווים באמצעות אמירות יפות ופטריוטיות, הם מתרחשים לעיני כל, והאדישות היא מנת חלקם של האזרחים. המציאות שלנו הפכה לכל כך קיצונית שכמעט ולא נשארה ליוצרי הסדרה עבודה. הם לא צריכים לחשוף בתחכום אין-קץ את פרצופם של הפוליטיקאים - כי פרצופם גלוי לכל. כל שנותר להם לעשות כדי לנסות ולהישאר רלוונטיים הוא לשקף לנו בשפתם כמה מגוחכת המציאות שלנו, בכך שהם מתכתבים איתה במידה שווה אך בצורה שונה של גרוטסקיות.
הסאטירה הפכה לפארסה. חיקויים של המציאות הגיעו, בין היתר, בצורה של התערבות סינית במערכת הבחירות, בתנועת #Notme שהוקמה כנגד הצהרותיו של ג'ונה שיצא עם כל בחורה בוושינגטון, בסקנדל הגיל של סלינה והדרישה שתחשוף את תעודת הלידה שלה. הציניות נתנה גז כשסלינה סגרה עסקת שוחד עם מדינה עוינת בזמן שהפיצה שקרים על בעלה של המתחרה שלה בתקשורת, וריצ'רד, האדם הטוב ביותר בכל וושינגטון, הצליח להיכנס לתפקיד משמעותי בפוליטיקה רק כאשר הודה בשוגג ובשידור חי בקבלת טובות הנאה וקודם לתפקיד סגן מושל. וזה עוד בלי באמת לפרט על ג'ונה, שהצליח להיבחר כחבר קונגרס ולהפוך למועמד ריאלי לנשיאות. לפני כמה עונות בחיים לא היו חושבים לקדם ככה את ג'ונה, שהיה רק אתנחתא קומית, זה שמתנהג כאילו הוא מישהו כשבעצם הוא אף אחד. בסוף הסדרה, הוא איש בעל כוח ומעמד, ולמרות שאין לו קמצוץ של כבוד - לא כלפי עצמו ולא מסביבתו - הוא מצליח לשבות קהל בור ואלים באמצעות אמירות מגוחכות ולאומניות. זה גרוטסקי, אבל זה שיקוף המציאות שיוצרי הסדרה רוצים להציג בפני העם האמריקאי.
בראיון שנתן דיוויד מנדל מוקדם יותר השנה הוא אמר שהוא מאמין שהסוף של הסדרה הוא "הסוף הנכון עבור אמריקה". לאחר צפייה בפרק הסיום המרשים, הקצבי והמדויק של הסדרה המופתית הזאת, נראה שהסוף היה קודם כל נכון עבור סלינה מאייר. האישה שתמיד הייתה מוכנה לעשות ולהקריב כמעט הכל עבור הנשיאות שלה - עמדה בפרק האחרון בסדרה מול המבחן האולטימטיבי.
בחלקו הראשון של הפרק, שנפתח בוועידה בה אמור היה להיבחר המועמד לנשיאות מטעם מפלגתה של סלינה, היא מנסה להשיג קולות כדי לנצח את קמי ולזכות במועמדות. במספר מהלכים קלאסיים לסדרה, סלינה התרוצצה בחדרים האחוריים של הוועידה וניסתה לסגור עסקאות שישפרו את מצבה, כשבכל רגע שני השתנו יחסי הכוחות. מה שנראה לרגע כמו התרוצצות היסטרית נטולת כיוון - קיבל לפתע תפנית הנדרשת עם התקף הלב של בן. בחדר בית החולים, בן אמר לסלינה שהוא פורש מהפוליטיקה (שוב) וסלינה ניסתה לשכנע אותו (שוב) להישאר. זה היה הרגע הראשון שדברים התחילו להרגיש כמו סיום סדרה ולא כמו סיום עונה, כי הפעם בן סירב לסלינה. ואז, ורק בגלל אותו סירוב, הוא סוף סוף אמר לסלינה את כל מה שהיא הייתה צריכה לשמוע: שהיא יודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות כדי להשיג את הנשיאות. מאותו הרגע הפרק העלה הילוך, והתברר שכל מה שהגיבורה הייתה צריכה לעשות הוא לבגוד בכל מה שנכון והגון בעולם, ולזרוק את כל מי שחשוב לה מתחת לגלגלי האוטובוס.
ללא ספק, הרגע הכי שובר לב בכל הסדרה הוא הרגע בו סלינה כמעט מספרת לגארי מה היא עשתה - ומתחרטת. היא יכולה לזרוק אותו לכלבים, אבל לא יכלה להתמודד עם הבעת פניו בזמן שהיא עושה את זה. ההקרבה הזאת היא מה שגורם לנו להרגיש שסלינה הרוויחה את הניצחון שלה, וכך הסדרה הסתיימה: עם סלינה כנשיאה, והפיכתה תוף פחות מ-20 דקות לאדם השפל והבזוי ביותר. כשמנדל אמר ש"הסוף יהיה הסוף הנכון לעם האמריקאי", אני לא יודע אם הוא התכוון לכך שהסוף יזהיר אותם מתרחיש דומה במציאות, או לכך שסלינה וג'ונה הם המנהיגים שמגיעים לעם אדיש, אלים וגזען. אני מניח שהתשובה תלויה לאיזה עם אמריקאי הוא התכוון - זה האמיתי או זה שבסדרה, ואם בשלב הזה יש בכלל הבדל. מה שבטוח זה שאת VEEP לא נשכח בקרוב, וספק אם המציאות תאפשר לעוד סדרה כזאת להתקיים. עד אז, נודה לאלוהי הטלוויזיה על ה-VOD וליאנוצ'י ומנדל על בנייה מוקפדת ומרובדת שמצדיקה עוד ועוד (ועוד) צפיות בקסם הטלוויזיוני הזה.