הפרק האחרון של "המפקדת", ביום שני האחרון, נפתח בהפתעה: נחשפנו לרומן הלא צפוי בין כפיר המ"פ (דור הררי) לבין ספיר הסמלת (מיה לנדסמן). בלהט המונע מעובדת החיים על פיה מה שאסור תמיד נחשק יותר, השניים שוכבים בשעת לילה באחד מהחדרים בבסיס בסצנה שאף אחד לא יכול היה לחזות. בעולם של "המפקדת", הרומן הזה איננו צפוי במובן הפשטני ביותר - הפרקים הקודמים לא הכינו אותנו אליו. בעולם הטלוויזיה בכלל, הרומן הזה איננו צפוי כי לא הורגלנו לראות בחורות שמנות במערכות יחסים עם בנים "חתיכים". סצנת הסקס של ספיר וכפיר, קרינג'ית ככל שהייתה, הצליחה לאתגר את הצופים ולעמת אותם עם שאלה לא נעימה אבל מאוד הכרחית: למה זה כל כך מוזר עבורכם לראות את הבחור החטוב מתמזמז עם בחורה מלאה?
"המפקדת" הנחיתה עלינו את הסצנה הזו בלי בילד אפ: אין לנו מושג אם המשיכה בין השניים מתקיימת למרות הבדלי המשקל, אם היא מתקיימת בזכותם או שמא היא מתקיימת בלי שום קשר אליהם. ההפתעה הזו משרתת איזו אמירה שקובעת שחתיך יכול להימשך לשמנה וזה יהיה טבעי, לא ביג דיל, לא סיפור שצריך לחפור בו בשאיפה לחפש היגיון. בדרכה החכמה, "המפקדת" עוררה בנו בושה, בושה שהגיעה אחרי ההכרה שאותה סצנה גרמה לנו להרגיש אי נוחות מסוימת.
חשוב להדגיש: אין שום סיבה בעולם שנרגיש אי נוחות. אבל בנוף הטלוויזיוני של ימינו, התחושה כמעט אוטומטית - פשוט כי מערכת יחסים אגבית בין שמנה לחתיך זה לא משהו שרואים כל יום על המסך. הטלוויזיה חינכה אותנו לפי התורה המפוקפקת שטוענת כי מין מוצא את מינו, היפים (על פי האידאל החברתי) הולכים עם היפים, והממוצעים מוצאים להם ממוצעים אחרים. היינו בטוחים שבגלל שמה שראינו הוא, כביכול, חריג - עומד להיווצר דיון סביבו. אבל דווקא ההתעלמות של הסדרה (נכון לפרק 4) מהזיווג הלא שגרתי שהיא עשתה, דווקא הסירוב לספק לו הצדקה שתשים סוף לתהיות של הצופים, הן בחירות מהפכניות של ממש.
מוניקה השמנה ב"חברים" מתווכת לקהל כאישה מגעילה שאף גבר לא יעז לגעת בה (בניגוד למוניקה הרזה, כמובן). אבל המסר ששומן הוא מגעיל עובר באופן פחות מפורש גם ב"בנות גילמור", שבה סוקי מקבלת בעל שמנמן (כי למה שגבר רזה יהיה איתה) ולא מקבלת סצנות לוהטות כמו הגיבורות הרזות
התעלמות משומן במערכת יחסים כדרך לנרמל אותו היא דרך אחת לעשות אקטיביזם בפלטפורמה הטלוויזיונית. הדרך הנוספת היא דווקא לדבר עליו בלי להתנצל: "יומן השומן" עשתה זאת בצורה נפלאה, והצליחה בדרכה השנונה והמשונה לטפל ברגישות בהתמודדות של ריי עם היותה נערה במשקל עודף, הן בהקשר של יחסיה עם פין (בן זוגה והחתיך של השכבה) והן ביחסיה עם עצמה. ב"בנות", האנה מתייחסת להבדל הגופני בינה לבין אדם השרירי, מושא אהבתה בעונות המוקדמות, בסצנה שבה היא צובטת את בטנו ונדהמת ממסת השומן הכמעט לא קיימת (ביחס לזו שלה עצמה). כצופים, אנחנו מבינים מהסצנה שזה ממש לא דיל ברייקר בזוגיות שלהם.
ובכל זאת, בפרק הקפסולה שבו האנה שוכבת עם הרופא הנאה שמזמין אותה לביתו המפואר, גם הצופים הפרוגרסיביים ביותר של "בנות" טענו כי מדובר בקו עלילה מאולץ ולא אמין. משום מה, הרעיון שגבר חתיך יימשך לאישה מלאה נראה לנו מופרך לחלוטין. התפיסה הזו הושרשה בתודעה של צופים במשך שנים: יוצרי טלוויזיה נמנעו מאז ומתמיד מייצוג של נשים שמנות כמושא תשוקה.
הדוגמה הברורה ביותר היא של מוניקה השמנה ב"חברים", שמתווכת לקהל כאישה הכי מגעילה שאף גבר לא יעז לגעת בה (בניגוד למוניקה הרזה, כמובן). אחריה, גם "איך פגשתי את אמא" חטאה ובגדול, כשברני סטינסון הצהיר לא פעם שהוא מוכן לשכב עם כל דבר שזז - רק לא עם נשים שמנות. המסר ששומן הוא מגעיל עובר באופן פחות מפורש ב"בנות גילמור". אמנם הדמות של סוקי היא פורצת דרך לתקופתה - בכל זאת, דמות שמנה, מאושרת ולא נלעגת - ועדיין, השידוך המתבקש ביותר עבורה היה ג'קסון, שמנמן גם הוא (כי למה שגבר רזה יהיה מסוגל לנהל איתה זוגיות). הדבר הכי מרגיז הוא שבניגוד לרורי ולורליי, שזוכות לסצנות לוהטות עם בני זוגן המתחלפים, סוקי וג'קסון מוצגים תמיד בתור הזוג החמוד והמקסים ולא מקבלים סצנות מהבילות גם הם (כי למה שהקהל יהיה מסוגל לעכל אישה שמנה שהיא גם סקסית).
השנים עברו וחלה התקדמות, אבל גם היא לא מספיק מדויקת. "אופוריה" הביאה למסך את קאט, נערה מלאה הסובלת מבעיות דימוי גוף. הדרך היחידה שלה להרגיש סקסית היא לקבל את אישורם של זרים באינטרנט להם היא מוכרת תמונות וסרטונים של עצמה בביגוד מינימלי. לצד היותה אושיה באתרי פורנו, קאט היא גם אדם מורכב, הנושאת עליה את עול שברון הלב שחוותה אי אז בילדות: כשחזרה מחופשה משפחתית כשהיא שוקלת עשרה קילו יותר, מי שהיה החבר שלה בחר להיפרד ממנה באמצעות פתק שהעביר לה בזמן שיעור. הייצוג הזה רחוק שנות אור מהייצוג ב"איך פגשתי" למשל, אבל גם "אופוריה" ששואפת להיות מעודכנת לא הצליחה לעמוד בסטנדרטים של עצמה: בסדרה בה רוב רובם של חברי הקאסט נראים כמו דוגמנים, מי שהופך לבן הזוג של קאט נראה כמו אדם ממוצע מהרחוב. בעולם האמיתי, אין בזה שום דבר פסול - אבל בעולם של "אופוריה" יש לבחירה הזו משמעות גדולה, גם אם לא זו הייתה כוונת המשורר.
תמיד הידידה, אף פעם לא החברה
הפתרון הקל הוא לדחוק את השמנות אל מחוץ לעולם הסקס. זה קרה ב"חינוך מיני" שמתגאה כל כך בהיותה ערכית ומתקדמת: ויויאן, הדמות הנשית השמנה היחידה שהוצגה בסדרה, היא גם היחידה שנמנעת לחלוטין ממערכות יחסים (בסדרה שכולה סקס) ומתקשה לתווך את עצמה לעולם כיצור מיני. יש פה מקרה התרנגולת והביצה, כי מן הסתם נשים שמנות עשויות להרגיש חוסר ביטחון בזירה המינית בדיוק כי החברה (והטלוויזיה) מסרבת להכיר בהן כמסוגלות לזה, וכך ויו גדלה להיות הנערה הלא-מינית שהיא. אז כן, הסבירות שנערה שמנה תהיה חסרת ביטחון גדולה יותר מהסבירות שנערה רזה תהיה חסרת ביטחון, אבל דווקא מסדרה שהקפידה להראות מגוון (בצורה ראוותנית אפילו), אפשר היה לצפות שתוכיח שאפשר גם אחרת.
"חינוך מיני" יכולה הייתה להציג, רחמנא ליצלן, דמות שמנה נוספת - של נערה שבטוחה במיניות שלה. ואם נבחר להיצמד לסיפור של ויו, נשאלת השאלה מדוע יוצרי הסדרה הקפידו כל כך להשאיר אותה בפרינד זון הידוע לשמצה. החברות הנרקמת בינה לבין ג'קסון החתיך של השכבה - מרגשת ככל שתהיה - משמרת את התפיסה לפיה מקומה של השמנה מחוץ למשוואות המין בחייו של החתיך. החיבור ביניהם עוצמתי, יותר משל כמה מהזוגות בסדרה, ובכל זאת המחשבה על משיכה מינית ביניהם מתבטלת מיד.
גם "ברידג'רטון" עשתה את אותה הטעות. דפני ברידג'רטון, כידוע, זוכה למספר בלתי מתקבל על הדעת של סצנות סקס בכיכובה. גם מרינה, סיינה, גברת דלקרואה ודמויות נשיות אחרות מוצגות גם הן כמושא תשוקתו של מישהו לאורך הסדרה, בין אם זה דרך סצנות סקס ובין אם לא. אלואיז, למשל, לא מקבלת יחס כזה - אבל זה כי היא לא מעוניינת בו. ומה עם פנלופי פת'רינגטון השמנמנה? טוב ששאלתם: פנלופי מביעה עניין בקולין ברידג'רטון הנאה וכמהה לאהבתו, והוא מצידו אכן מאוד מחבב אותה - אבל באופן אפלטוני בלבד. ולמה? אין ממש סיבה. אנחנו לא מקבלים ולו לרגע סיבה הגיונית להתאהבות שלו במרינה, והאפשרות להתייחס לפנלופי כבת זוג פוטנציאלית ממש לא עולה על דעתו של הצעיר. אז כן, משולשי אהבה אחד הבסיסים עליהם נשענות דרמות רומנטיות, ומישהו תמיד חייב לצאת מהם עם לב שבור. אבל למה זו חייבת להיות הנערה השמנה?
אין פה טענה לפיה יוצרי טלוויזיה זוממים איזו מזימת ענק שמטרתה להגחיך בחורות שמנות, כולי תקווה שעם הפאזה הזו באבולוציה כבר סיימנו. נראה שאנחנו תקועים בשלב ביניים מעצבן בין העבר לעתיד: יוצרי טלוויזיה ניזונים מרצון הקהל ורצון הקהל ניזון מיוצרי הטלוויזיה, ושניהם יחד מגבשים איזה אי-יכולת קולקטיבית להתקדם. אבל בסופו של דבר, מישהו חייב לעשות את הצעד. אם יופיעו על המסך יותר נשים שמנות ונחשקות, כמו ב"המפקדת", סביר שקיומן יעבור לנו יותר חלק בגרון.