אורי ורד אינו שחקן. ובכן, לא אם שואלים אותו. אבל ההתנערות שלו מההגדרה "שחקן" לא מונעת ממנו לככב באחת מסדרות הילדים הכי טובות שמשודרות כיום: "האחיין שלי בנץ", שנכנסת כעת לעונתה השנייה בכאן חינוכית. זהו סיטקום פנטסטי בו ורד בן ה-23 מגלם את בנו של השטן (בנציפר בשמו המלא, בנץ אם אתם חברים קרובים), שנאלץ לעלות מהשאול כדי להשלים תעודת בגרות. וכשהוא הופך לתלמיד בית ספר בעל כורחו, הוא לומד אנושיות מהי.
איך הגעת ל"האחיין שלי בנץ"?
"הבמאי, דן מסר, פנה אלי. הוא ראה את הסרטונים שלי ברשת, שלח לי הודעה והציע לי לעשות אודישן. בהתחלה לא רציתי כי חשבתי 'סדרת ילדים? מה קשור?'. הרי אני אוהב לספר בדיחות על בולבולים מעופפים. אבל ראיתי מי נמצא בקאסט, ראיתי שאנשים כמו גיתית פישר ודניאל קורן משתתפים. בדניאל קורן נתקלתי בים חודש לפני במקרה, הוא זיהה אותי ואני זיהיתי אותו, עשינו מיליון סלפיז. שישה שבועות אחר כך אני איתו בחדר חזרות, עובר על טקסטים".
בישיבה התיכונית לא היה שום ביטוי לאמנות. לא הבנתי איפה להוציא את מה שאני מרגיש
ורד - שהיה מוכר ככוכב רשת הרבה לפני ימי "האחיין שלי בנץ" – לא רואה את עצמו כשחקן, כאמור. הוא מגדיר את עצמו כ"סוג של יוצר", או לחילופין, יוטיובר: הוא מככב לבדו בסרטונים אותם הוא כותב, מביים, עורך ומפיץ. קולנוען שהוא צוות שלם באיש אחד. הוא שייך לסוג חדש של יוצרים שמשתלט על המיינסטרים, לצד צעירים כמו עדן דניאל גבאי וטליה ברטפלד ("פחות מפורסם מהם, אבל כן", הוא אומר).
הסרטונים של ורד ממשיכים את הדרך שהתווה הדור של וניה היימן ורועי כפרי ("ההשראה שלי", אומר ורד, ומודה שהיום בו כפרי התחיל לעקוב אחריו באינסטגרם הוא אחד הימים המאושרים בחייו): נונסנס קיצוני שרוקד על הגבול בין האימבצילי למבריק, בין הילדותי למעמיק. בסרטון אחד, ורד מנסה לדמיין את היום בו הומצא בית הספר, ואת הרגע בו הוחלט שהדבר הראוי ביותר שצעירים יכולים ללמוד הוא חפיפת משולשים ("נקרע התחתון", הגיב על כך לא אחר מגורי אלפי); בסרטון אחר, ורד מגלם זרעונים בדרכם אל הביצית, שנזכרים בתוגה בחברם שנפל קורבן לאוננות, ובסוף מגלים בעצמם שאמנם הם יגיעו לאיזשהו יעד, אבל אף ביצית לא מחכה להם.
התחוללה סערה כשהעוקבים החדשים שלך גילו שכיוצר אתה לא ידידותי למשפחה כמו "האחיין שלי בנץ" הורים לילדים כעסו כשהם ראו את התוכן שלך.
"עוד לפני שנכנסתי לסדרה ידעתי שזה יגיע. כנראה הגבתי ביותר מדי אגרסיביות; עכשיו אני חושב שהייתי צריך להגיב טיפה בזהירות. אמרתי לאמא שנזפה בי, למשל, שזאת אחריות שלה ובלה בלה בלה. אני יכול להבין אותה, אבל אין לי מה לעשות. זה מי שאני".
פעם מישהו נזף בך על סרטון שהעלית ואמרת לעצמך "פייר, צודק"?
"האגו שלי לא נותן לי לעשות את זה. אולי היו רגעים שבהם אמרתי כזה 'אולי הוא צודק'? ואז הייתי כזה – 'מה פתאום! חופש הביטוי!'".
הכל מצחיק? אין גבול?
"לא, יש לי גבול. חללי צה"ל, זה רגיש לי. אני מרגיש כבר עכשיו את הדמעות עולות לי. ואולי גם דברים במסגרת הדת שהם ממש רגישים. נגיד, הייתה לי בדיחה שרציתי לעשות על ברית מילה".
"פתאום התחילו לזהות אותי ברחוב. זה היה ממש מוזר. הייתי במועדון, מישהו אמר לי 'יו, זה אתה!' ונתן לי חיבוק. אמרתי – או שהוא מתבלבל, או שוואלה, הצלחתי להשפיע על משהו"
לפני הריאיון הנחתי שאמצא את ורד בדירת יחיד היפסטרית בפלורנטין, אבל הופתעתי לגלות שהוא עדיין חי עם משפחתו בפתח תקווה. משפחתו וחבריו דתיים, אבל הוא עצמו חזר בשאלה בזמן שירותו הצבאי. "הורדתי כיפה כשאף אחד לא הסתכל עלי", הוא מספר.
ומתי הבנת שאתה רוצה ליצור ולהצחיק?
"כשלמדתי במגמת תקשורת בישיבה התיכונית. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני שפיץ במשהו. כל השאר היו על גמרא, ואני הייתי כזה 'מה זה המילים האלה?'. לא היה שם שום ביטוי לאמנות. לא הבנתי איפה להוציא את מה שאני מרגיש. ואז בכיתה י"ב הייתה את ההכתרה (טקס מושקע שנערך בישיבות ובאולפנות בחג הפורים – ז.א), ושם נדלקה לי הנורה – 'אולי אני באמת טוב בזה'".
למה אתה יוצר? מה היה לך להגיד כבר אז, בישיבה התיכונית?
"רציתי שירגישו אותי. בתיכון רציתי שיראו אותי; לא הייתי בולט, לא הייתי מצחיק. הייתי שקט, הסתכלתי על הכל מהצד, וידעתי שיש בי משהו אחר. ידעתי שאני יכול ליצור דברים מעניינים. ולא הייתה לי את הבמה לעשות עליה את זה. רק בהכתרה ידעתי שאני יכול להוכיח את עצמי".
כחייל, ורד לא הספיק לממש את השאיפות האלה, אבל כשהשתחרר הוא ראה לנגד עיניו מטרה אחת – להרשים בחורה שהוא היה דלוק עליה. זה לא עבד עד היום והגברת טרם עשתה לו לייק, אבל עד אז ורד הספיק לצבור ניסיון וגם כמה עוקבים, עד שהתפוצץ בזכות סרטון פרודי אחד על הדר אשוח (ש"לקח את זה בצחוק, הוא ממש גבר", לדבריו). "זה היה ממש דבילי, אבל פתאום כולם הכירו את זה והתחילו לזהות אותי ברחוב. זה היה ממש מוזר. הייתי במועדון, מישהו אמר לי 'יו, זה אתה!' ונתן לי חיבוק. אמרתי – או שהוא מתבלבל, או שוואלה, הצלחתי להשפיע על משהו".
הציעו לך שיתופי פעולה מסחריים?
"האמת שלא. זה גם קצת מתסכל אותי. אני חושב שאני העני הכי מפורסם ברשת. אף אחד לא הציע לי כלום אף פעם. וגם אלה שפנינו אליהם אמרו 'לא, החומר שלו קשוח לנו מדי'".
ובכל זאת הולך לך, יש לך עשרות אלפי עוקבים. אתה מככב בסדרה של כאן. אבל אתה חוזר הביתה להורים, אמא מכינה לך ארוחת צהריים.
"האמת, כמה שאני תפקיד ראשי בסדרה, אני הכי לא מרגיש מצליח. אבל אל תשים את זה בכותרת. זה מרגיש מתמסכן".
מצפייה בסרטונים של ורד מתקבל הרושם שוורד הוא קצת בנץ בעצמו; בנאדם שעדיין לומד את הכללים של העולם האמיתי, שמנסה להשתלב. הוא מסכים עם האמירה הזו. "כן. ככה אני כל הזמן", הוא אומר. "כאילו, גם עכשיו, בסיטואציות חברתיות שבהן אני צריך לשים את עצמי ולהיות רגיל, אני לא חופשי. תמיד קצת מתאמץ, צריך לדווש בראש. אני לא משוחרר".
כשקראת את התסריט של "האחיין שלי בנץ" בפעם הראשונה, מה חשבת על בנץ?
"מיד הבנתי אותו. ידעתי איך הוא ידבר ויזוז, איך הוא חושב".
קשה לי לשחק כשאני מתרגש מול מי שמשחק לצדי
ב"האחיין שלי בנץ" מככבים לצד ורד כמה שחקנים צעירים ומבטיחים, שמגלמים תלמידים בתיכון של בנץ; ביניהם, אפשר למצוא את נועה כהן, נועה אסטנג'לוב ("המפקדת"), אמה אלפי, יהודה בוחבוט, אברהם ארנסון ועוד.
איך אתה עם הקאסט הצעיר? איפה אתה מוצא את עצמך בין כולם?
"אני מודע לזה שאני כנראה לא האיש הכי יפה על הסט. לא בקרב הצעירים. זאת גם הדמות שלי – בנץ לא סקסי. אתה על הסט עם עוד זכרים כמו יהודה בוחבוט ואברהם ארנסון, שבאים כאנשים יפים מהבית, והופכים אותם על הסט ליפים עוד יותר. ואני כזה – היי! אני גם רוצה להרגיש נחשק! התחננתי לדרור (ויידמן, יוצר הסדרה – ז"א) שיהיה פרק שבו בנץ מגלה את המין".
מצד שני, אתה בתפקיד הראשי.
"כן, חד משמעית. אלה דברים שוליים – אני מגשים את עצמי. אני מוביל".
לצד הכוכבים הצעירים, הקאסט הבוגר יותר של "האחיין שלי בנץ" כולל כמה שמות גדולים מעולם הקומדיה הישראלי: מאור כהן, אושרית סרוסי, גיתית פישר, עומר עציון ואבי גרייניק, והרשימה לא נגמרת כאן. ורד מספר שההזדמנות לעבוד לצידם היא מתנה של ממש עבורו.
ספר לי עוד על סט הצילומים.
"איך אני מתגעגע לסט. האווירה שם כל כך מיוחדת. זכיתי לעבוד עם אנשים שאני באמת מעריץ. אני לא מבין אם שאר השחקנים מתרגשים כשהם רואים את מאור כהן, נגיד, אבל בשבילי לראות את דניאל קורן, גיתית פישר, אושרית סרוסי, חן רוטמן, אבי גרייניק – זה מפוצץ לך את המוח. קשה לי לשחק כשאני מתרגש מול מי שמשחק לצדי, וזה מה שקרה לי מול גיתית, למשל. אבל באופן כללי, האווירה על הסט הייתה כל כך טובה וחיובית. אי אפשר לעשות קומדיה בלי זה, וזה בזכות דן מסר".