סופשבוע של טינה פיי: ב-27 במאי השנה, חגגה הקומיקאית, התסריטאית, השחקנית ומי שהפכה את "בלארג" לביטוי לגיטימי בעולם, 50 שנים של צחוק. מ"רוק 30" ועד "ילדות רעות": כותבי מאקו חזרו לסדרות הטלוויזיה, הציטוטים והבדיחות של אחת מהיוצרות הכי מוערכות בתרבות הפופולרית.
ב-2013, רגע וחצי אחרי שידור הפרק האחרון של "רוק 30", טינה פיי ורוברט קרלוק כבר הסתכלו קדימה. "רוק 30" אמנם מעולם לא היתה להיט של ממש, והסתפקה בכמויות צופים מכובדות אך צנועות, אך היה ברור שהיא מוצר טלוויזיוני פורץ דרך וסופר-מוערך. בהתאם, היוצרים שמאחוריו קיבלו פחות או יותר יד חופשית בפיתוח קומדיה חדש ל-NBC, עם תנאי אחד: אלי קמפר תשחק בו את התפקיד הראשי. השידוך בין קמפר, אז בוגרת טרייה של "המשרד" (בעצמו סיטקום אהוב נוסף מבית NBC), ופיי היה אמור להיות נו-בריינר, כמו שאמריקאים אומרים. והסדרה החדשה, שפיי תיארה כטוויסט מודרני על אגדה, קיבלה את השם הזמני Tooken ויצאה לדרך.
הבעיה החלה ברגע ש-NBC ראו חלקים ראשונים מ-Tooken, ונתקלו באחת העלילות העגמומיות ביותר לקומדיית מצבים: אחרי שנחטפה בדרכה לבית הספר כשהיתה בת 15, קימי שמידט משתחררת מהבונקר בו הוחזקה בניגוד לרצונה יחד עם עוד 3 נשים וכומר מטורף ששיקר להן שהעולם הגיע לקיצו. היא ניצלת מהבונקר, ועוקרת מהעיירה הקטנה בה גדלה לניו יורק, שם היא בונה לעצמה חיים חדשים כשהיא חמושה בתיק גב סגול ומנטליות של נערה. התגובות ברשת היו כל כך מעורבות, שהוחלט לטאטא את הסדרה החוצה מהרשת הארצית לכל המשפחה, ולמצוא לה בית חדש. נטפליקס, שב-2014 עוד לא היתה מעצמת התוכן שהיא היום, קפצה על ההזדמנות ורכשה מ-NBC את הסדרה, פלוס חוזה שמבטיח לפיי, קרלוק וקמפר שהם יחזרו גם לעונה שנייה. בחודש מרץ 2015, הפציע לראשונה הפתיח הצבעוני וההיפראקטיבי של "קימי שמידט", והשאר הוא היסטוריה.
זאת אומרת, היסטוריה במובן האפור והלא לגמרי חיובי שלה. כי למרות ששרדה ארבע עונות, ולמרות שקיבלה סרט סיום אינטראקטיבי, ולמרות שבשנות שידוריה היתה מועמדת ל-18 פרסי אמי וניצבת גם היום על ציון מרשים של 95% במסד הביקורות האינטרנטי Rotten Tomatoes - "קימי שמידט" לא לגמרי הצליחה. בשונה מהורתה הטלוויזיונית "רוק 30", "קימי שמידט" לא הותירה חותם ענקי על הנוף הטלוויזיוני. למעט מספר רגעים של טייטוס אנדרומדון (למשל, הקליפ ל"פינו נואר" או המחווה לאלבום "למונייד" של ביונסה), הבדיחות שסופרו ב"קימי שמידט באו והלכו. היא לא הותירה אחריה פרקים זכירים במיוחד, לא הכניסה לשימוש מטבעות לשון יחודיים, וכשבוטלה אחר כבוד בנטפליקס, התחושה הכללית היתה יותר "אה, זה עדיין משודר?" ופחות "אומייגאד, איך ממשיכים מכאן?", שאפיינה את הסיום של "רוק 30".
ובלתי נמנע, אבל לא בלתי מעניין, לחשוב על "קימי שמידט" כיורשת של "רוק 30". קלירלי זה מה ש-NBC חשבו שיקבלו מהסדרה החדשה של טינה פיי. אולי אפילו היא עצמה חשבה שהסדרות יהיו דומות יותר, זה בהחלט יסביר למה היא ליהקה וטרנים של "רוק 30" כמו ג'יין קראקובסקי וטייטוס בורג'ס, למה גייסה תסריטאים, במאים ועורכים שעבדו לפני כן ב"רוק 30", ולמה שילבה גם ב"קימי שמידט" ערמות של בדיחות נונסנס בשילוב הומור רפרנסים מתוחכם וקצבי. אפילו סצנת הפתיחה של "קימי שמידט" מתייחסת גם היא, בסמוי יותר מבגלוי, לכך שמדובר במוצר עם היסטוריה ורקע. קימי עצמה יוצאת מהבור אחרי ששנים חייתה במסגרת בה אמרו לה מה ומתי לאכול, איך לדבר ומה לעשות - מהלך דומה לזה שפיי עצמה עברה כשעזבה את הבית החם אך נוקשה ב-NBC ויצאה לדרך חדשה בנטפליקס.
המסע של קימי מהבונקר לניו יורק, ואז ברחבי העיר בחיפוש אחר פרנסה, חברים, מגורים, אהבה ורווחה, מזכיר אמנם את ההתפתחות שליז למון עברה לאורך "רוק 30", אבל הוא גם נבדל ועצמאי ממנו. קימי מגיעה מתוך אופל האופלים. פשוטו כמשמעו, היא מגיחה מתוך חור ורואה את השמש לראשונה מזה 15 שנים. והתגובה שלה מיידית: היא מאושרת. אבל האושר הזה, האופטימיות הזו, הצבעוניות הסוּכרית של קימי ומי שמקיפים אותה מסתירים תהום רגשית. ג'קלין היא אישה מפונקת שמסתירה את ההתרסקות הכלכלית שלה ומתביישת בעברה, ליליאן היא לוחמת צדק אגרסיבית ומחוספסת שאיש לא רוצה לשמוע, וזאנטיפי היא טינאייג'רית זועמת שמתמודדת עם בריונות מצד חברותיה והתעלמות מצד הוריה.
נקביל את זה לעלילות החלביות של "רוק 30" ונגלה ש"קימי שמידט" הייתה בעיקר סרט אימה שהתחזה לקומדיה. טייטוס, שבעולם מתוקן היה מקבל ממני טקסט נפרד משלו, הוא תינוק מגודל שכל שינוי בחיים מבעית אותו, והוא רדוף זיכרונות רעים מימיו כנער הכי מהמם בעיר הכי שכוחה ומוזנחת באמריקה. הצרה הכי גדולה שפקדה את ליז למון ב"רוק 30" היא ביטול אפשרי של "TGS" - הצרה הכי גדולה של קימי שמידט היא שלא יהיה לה איפה לישון ומה לאכול; ג'ק דונגי חי בצל אמו השתלטנית - טייטוס ככל הנראה רצח ואכל את גופתה של הזמרת דיון וורוויק; ג'נה מרוני חששה ששחקנית צעירה יותר תחליף אותה - ג'קלין כמעט התייבשה ומתה כי שכחה איך נוהגים במכונית. העלילות ב"קימי שמידט" תמיד היו מופרכות, אבל בשיאה היא התמודדה עם המופרכות הזאת בשכל רב ועם הרבה-הרבה לב. האחרונה היא תכונה של"רוק 30" נדרשו אולי 5 עונות כדי לפתח אותה כמו שצריך, אבל "קימי שמידט" - ככל הנראה הטרגדיה הכי מצחיקה ששודרה לאחרונה בטלוויזיה - התהדרה בה מהרגע הראשון. ליז למון שנאה הכל - קימי שמידט אוהבת את הכל עד כדי כאב.
פרק הסיום של העונה השנייה ב"קימי שמידט" הוא הדוגמה הטובה ביותר בעיניי לפוטנציאל המדהים של הסדרה הזו. במחי 28 דקות הוא מעביר את גיבורי הסדרה שורה של תהליכים רגשיים סופר-מורכבים, בלי לוותר על בדיחה אחת. הוא מתחיל באיחוד של קימי ואמה, לורי-אן (בגילומה של ליסה קודרו), בפארק שעשועים בפלורידה. אמה של קימי לא העזה לפגוש אותה מאז השחרור מהבונקר, ובעצתה של הפסיכולוגית אנדראה ביידן (טינה פיי בהופעת אורח), קימי יוצאת לפגוש את האם המזניחה - ויהי מה. הדינמיקה החיובית ביניהן נבנית אט-אט והן חושבות שיצליחו לגשר על הקרע שנפער ביניהן - ואז הכל מתרסק לחלוטין כמו בשיאה של רכבת הרים. וכן, הכל קורה גם על רכבת הרים קונקרטית, כי אנחנו בטלוויזיה וכי טינה פיי אוהבת סמליות.
סצנות הריב ואז ההשלמה, ואז הריב הנוסף וההשלמה הנוספת, בין קמפר וקודרו הן מצוינות בדיוק משום שהן מאזנות את האופל שב"קימי שמידט" עם טרלול. זהו בו זמנית ריב על פנקייקים וגלגלונים, אבל גם תזכורת כואבת לכך שעוד לפני חטיפתה היו לקימי חיים בינוניים ומטה. כלומר, עוד לפני שקיבלה את התואר השנוא עליה "ניצולה", היא היתה צריכה שיצילו אותה מהזנחה הורית. ולורי-אן, מחופפת ככל שתהיה, היתה נערה כשילדה את קימי - האם היה מצופה ממנה להתנהג אחרת? הרי גם בה לא תמכו ולה לא הקשיבו.
מחזור ההזנחה הזה, שמקביל כמובן לתנועתה המחזורית של רכבת ההרים, נשבר בסוף הפרק וקימי מבינה שהיא תתקשה להמשיך בחייה בלי לסלוח לאמה, אבל זה מה יש וזה בסדר גמור. דבר לא יפצה אותה על השנים שנגזלו ממנה בבונקר, אבל מה שהיא זקוקה לו באמת הוא לא פיצוי, אלא הכרה וחמלה מצד קרוביה, ואת אלה לורי-אן מעולם לא היתה יכולה לתת לה. כדי להגדיש עוד יותר את סיאת הרגש, נסב את תשומת לבכם להעברת השרביט שהתרחשה פה: כוכבת "חברים" מגלמת את אמה של כוכבת "קימי שמידט" אחרי שכוכבת "רוק 30" שלחה אותה לדרכה. יש פה הבנה של פיי וצוות הכותבים ש"קימי שמידט" היא סדרה שחייבת לחתור קדימה, ולהציג שפה חדשה של הומור, ושההומור הזה לא יכול להיות הפאנצ'ים הרכים של "חברים" או המיזנטרופיה השכלתנית של "רוק 30" - והקומדיה שבליבה הייתה בו זמנית צבעונית ועליזה וגם שחורה משחור.
רגע אחרי אותו שיא רגשי של העונה השנייה, הגיעו העונות השלישית והרביעית, והן היו קלילות וחיוביות בהרבה. כתוצאה מכך, הן היו גם הרבה יותר בייסיקיות והרבה פחות מצחיקות. מפלס הטירוף בסדרה נותר כשהיה (כאמור, טייטוס חשב שרצח ואכל את דיון וורוויק), אבל הרגש החשוף והאמיתי שמתחת לשכבות הבדיחות - נעלם. כן, קימי הבינה מה היא רוצה לעשות בחייה, אחלה. וכן, טייטוס התבגר קצת והבין שמערכת יחסים לא חייבת לסמן את סופו כאינדיבידואל. וכן, ג'קלין… הייתה שם. הכל היה בסדר בעונות האלה, אפילו הצחיק, אבל זה אף פעם לא הבריק. אם נגזר על "קימי שמידט" לחיות בצל הסדרה הקודמת של טינה פיי, שתי העונות הראשונות שלה הוכיחו שהיא פורחת מעולה גם בלי אור שמש. שתי האחרונות, לעומת זאת, הוכיחו שהיא הסתיימה בדיוק בזמן, לפני שהפכה לחיקוי ריק ושטחי של - נכון מאוד - "רוק 30".
סופשבוע עם טינה פיי: 51 רגעים קומיים מבריקים מהסרטים, הסדרות והספר של טינה פיי | "מה אנחנו, איכרים?" - הבדיחה הכי טובה בתולדות "רוק 30" | כך למדנו לשנוא ואז לאהוב את ג'ק דונגי