1. בנות (HBO, 2011-2017)
כבר בפרק הראשון של "בנות", הכריזה על עצמה היוצרת והכוכבת לינה דנהאם כ"קולו של דור" עם מידה בריאה של אירוניה, בניגוד ל"קולו של הדור" הפומפוזי. ממרומו של סיכום העשור אפשר בהחלט לומר שהיא הייתה קולו של דור, דור שלם של פתיתי שלג ייחודיים שמפחדים כמוה מ-ה' הידיעה. "בנות" הייתה ה-סדרה של המיליניאלים, למרות ואולי בגלל שהיא הייתה כל כך מקומית (גם אם במקום אליו כל ההיפסטרים נושאים את עיניהם) ואישית לחלוטין, עם דמויות שכאילו יצאו מיומנה האישי של דנהאם. אבל למרות מעמדה הבכיר בייצוג מיליניאלים, "בנות" לא קיבלה את המקום הראשון בדירוג בגלל שהייתה הסדרה הכי חשובה או משפיעה (היא לא), אלא בגלל שהיא הייתה לעניות דעתנו הסדרה הכי טובה, ובאופן ספציפי בגלל שהייתה מופת חד פעמי של כתיבה קומית-דרמטית.
תגידו מה שתגידו על דנהאם - מעצבנת, בכיינית ומפונקת, יצאה לנו מכל החורים - כל המניירות המרגיזות בעולם לא יאפילו על כישרונה האדיר כתסריטאית. עם כל ההתקדמות הויזואלית שעברה הטלוויזיה בשני העשורים האחרונים, היא הייתה ונותרה אמנות שמבוססת על כתיבה, ובכתיבת תסריט לדנהאם אין כמעט מתחרים. הדיאלוגים היו שנונים ומצוטטים אבל גם אמיתיים, הסיטואציות היו מפתיעות ומעניינות אבל גם הכי קטנות (שלא לומר קטנוניות) ונטולות מטרה. היא הייתה מצחיקה וצינית וגם רגישה ואותנטית. דנהאם עיצבה את הדמויות שלה בכנות כמעט מיזנטרופית וכל אחת מהן הייתה בלתי נסבלת בדרכה. כן, הבנות של "בנות" עוצבו בצורה שגובלת בקלישאה, אבל רק בגלל שאנשים נוטים להיות הקלישאות של עצמם.
לאורך כל עונותיה, הדמויות שלה היו עסוקות בהתפתחות אישית בלתי נגמרת, וממש עד רגע לפני הסוף נראה היה שהן לא התפתחו במילימטר. הן היו עסוקות בחבטה אובססיבית של ראשן בקיר הבלתי שביר של האישיות שלהן. ג'סה שחיפשה יציבות ובית, שהתרחקה מאנשים כדי לא לפגוע בהם, הותירה שדות חרוכים מאחוריה בכל צעד שפסעה. מארני, שבכל פעם מחדש התפכחה מפנטזיה ילדותית אחת רק כדי לשקוע באחרת. ומעל כולן ניצבה האנה, הדמות הטלוויזיונית הטובה בעשור האחרון, אשה שהיא סך כל הפגמים שלה ובדיוק בגלל זה אנחנו כל כך אוהבים אותה.
את המראה הקשה ביותר דנהאם שמרה לעצמה, היא לקחה את כל הפחדים, הנוירוזות וההפרעות הנפשיות שלה והפכה אותן לבדיחה אכזרית. היא בנתה לעצמה דמות שהיא כישלון בכל מובן שהוא, חברה גרועה, בת זוג תלותית ואנוכית, כותבת שלא מסוגלת לכתוב ועסוקה רק בחלומות על הצלחה. היא הייתה קנאית, עצלנית, מתמסכנת ובעיקר שמה לעצמה רגל כל צעד וחצי. אנחנו הצופים הפכנו בעצמנו לאותה חברה שכבר לא יכולה לסבול את מעגל הבכיינות וההרס העצמי שהאנה מתעקשת להיתקע בו (מישהו אמר שושנה?), אבל לא יכולנו או רצינו להתנתק. ראינו אותה מתנגשת בזנב של עצמה שוב ושוב כמו גור כלבלבים נלהב ורצינו רק לחבק אותה, להחזיר את העולם למקום ברור ומסודר יותר, כשנישואים היו נישואים וקריירה הייתה קריירה. אבל העולם לא יחזור להיות מסודר, אולי מעולם לא היה. אלה לא היו השנים היפות בחייהן של הבנות של "בנות", אלא השנים שבהן הן ניסו להבין איך לחיות. זאת הייתה תקופה מוזרה עם חבורה של אנשים מוזרים, וזה לא היה יכול לקרות בשום דרך אחרת. (איתמר רונאל)
2. משחקי הכס (HBO, 2011-2019)
אולי התופעה התרבותית הגדולה של העשור האחרון והסדרה שהוציאה את הפנטזיה ממרתפי החנונים אל ספירת סדרות האיכות למבוגרים. "משחקי הכס" הייתה הרבה יותר מסתם "ציצים ודרקונים", היא בנתה עולם שלם, עשיר, מורכב ובעיקר אנושי לחלוטין. היא הצליחה לנפק מתוך המסגרת הפנטסטית אמירות משמעותיות על פוליטיקה, היסטוריה ופילוסופיה, ועשתה זאת דרך הנטיות האנושיות הקטנות והמלוכלכות ביותר.
כל טווח הרגשות האנושיים התערבב בביצה המבעבעת של "משחקי הכס" - קנאה, גאוותנות, יהירות,אכזריות וכן, גם אהבה, מסירות והקרבה עצמית. בניגוד לסדרות אחרות שמוצאות את דרכן תוך כדי תנועה, משחקי הכס נבנתה מהרגע הראשון כמארג מהודק עם קווי עלילה מורכבים שנפרשים על פני כמה עונות. היא הרגה דמויות בקצב חסר תקדים ושמטה את הרצפה מתחת לרגלי הצופים, אבל הצליחה לעשות זאת באפקטיביות בדיוק בגלל אותו תכנון מוקפד. למרבה הצער הסדרה איבדה את דרכה כשנפרדה מעלילת הספרים, ושתי עונות הסיום היו אכזבה כואבת שחתמה את יצירת המופת האפית עם טעם מעט מר. (איתמר רונאל)
3. מד מן (AMC, 2007-2015)
למרות שהעולם לא היה זקוק לעוד סדרה על גברים שקטים ומיוסרים, "מד מן" כמעט רשמה פטנט על הדימוי הזה עם דון דרייפר שלה. "מד מן" המשיכה את גל סדרות האנטי-גיבורים הגבריים על שם "הסופרנוס", אבל הייתה הרבה יותר מסדרה על גבר פגום. הדמויות הטובות והעמוקות בסדרה היו דווקא הנשים, בהן פגי, ג'ואן ואהובת המערכת בטי דרייפר, אנטי-גיבורה מאתגרת ומעוררת אמפתיה, שהטעתה אותנו לחשוב שג'נוארי ג'ונס יודעת לשחק (דבר דומה אפשר לומר גם על ג'ון האם). זאת הייתה סדרה על הרגע שבו נולד החלום האמריקאי, והיא הצליחה לפרק את אותו חלום בכל דרך אפשרית. היא שילבה ביקורת היסטורית נוקבת עם מלודרמה אישית מהורהרת, צללה שוב ושוב לעומק נפשו של גיבורה רק כדי למצוא שם ריק קיומי אינסופי (זאת אולי היצירה האקזיסטנציאליסטית הגדולה של המאה ה-21) וכמובן הייתה יפה בצורה יוצאת דופן, כל כך יפה שהיא שינתה את הדרך שבה אנחנו תופסים את גבולות האסתטיקה הטלוויזיונית. (איתמר רונאל)
4. ברוד סיטי (Comedy Central, 2014-2019)
בניגוד לסדרה המהוללת שמככבת במקום הראשון בדירוג זה, "ברוד סיטי" עשתה חלק לא מבוטל מהדברים ש"בנות" עשתה, לפעמים אפילו טוב יותר - אבל תמיד ללא חשיבות עצמית. נכון, בלי "בנות" כנראה שלא היה לנו את "ברוד סיטי", אבל "ברוד סיטי" הייתה סגירת המעגל שלינה דנהאם התחילה לצייר.
אבּי ואילנה היו נשים רגילות למדי, אף פעם לא היה להן כסף ורוב הזמן גם לא חברים אחרים. בליבה של "ברוד סיטי" עמד דבר אחד בלבד: הקשר העמוק, והמופרע, בין השתיים. מסביבן היו גם דמויות משנה מטורללות, מושאי אהבה מתחלפים ואורחים מפורסמים (וופי גולדברג, איימי פוהלר והילארי קלינטון הן רק חלק מהניים דרופ המרשים), אבל דבר לא העסיק את הסדרה הזו כמו החברות הנשית שבסיסה. יוצרות הסדרה אבי ג'ייקובסון ואילנה גלזר ידעו לתת טיפול מדויק ומצחיק בכל מה שהעסיק מיליניאלים ולא רק בניו יורק: מציפורניים ועד כישוף, מרופול ועד ביקסקסואליות. הן גם ידעו בדיוק מתי לעצור ולסיים, קצת אחרי גיל שלושים והרבה לפני שנמאס. (צליל הופמן)
5. ג'יין הבתולה
ברוכים הבאים לעולם המופלא של "ג'יין הבתולה", טלנובלה שאין בה רעים וטובים, רק הרבה מאוד מורכבות רגשית וטוויסטים שמסחררים את הראש. החיים של ג'יין גלוריאנה וויאנואבה הם לא חיים קלים: בתולה שנכנסת בטעות להריון ומאז נאלצת להתמודד עם כמעט כל נושא אפשרי בספר - קשיי כתיבה ופרנסה, משבר אמונה, משולש רומנטי, היעדר אב ועוד ועוד. אבל "ג'יין" היא הרבה יותר מסדרה על גיבורה שהכול קורה לה. היא סדרה שמטפלת בהגירה, מיניות נשית (בכל הגילים!), פערי שכר והיעדר ייצוג ברגישות אין קץ ובלי למחוא לעצמה כפיים בדרך. כי זה הקטע עם "ג'יין הבתולה": חוץ מהעובדה שהיא עושה הכול נכון (והיא עושה), היא סדרה שנכתבה על ידי - ועבור - אנשים שמוכנים לתת לה להציף אותם ברגשות ואהבה. (צליל הופמן)
6. בוג'ק הורסמן
יש שיטענו ש"בוג'ק הורסמן" ממחזרת את הנושא השחוק ביותר בטלוויזיה מזה כמה עשורים: גברים פריבילגיים עם יצר הרס עצמי ונכות רגשית. רק בסוס. ובמצויר. הם לא יטעו, ובכל זאת אף אחד לא מנסח דיכאון כמו ש"בוג'ק הורסמן" מנסחת. "בוג'ק הורסמן" יצרה עולם עמוס ברפרנסים תרבותיים ובדיחות מילוליות מבריקות לצד קווי עלילה שריסקו את הלב פעם אחר פעם ואז גם ירקו עליו. היא בראה דמויות משנה מורכבות ואהובות (היי פרינסס קרוליין ודיאן, לא היי טוד) שסבבו את אחד מהגיבורים האפלים ביותר על המסך. בינואר היא מגיעה לסיומה (לא כי יוצר הסדרה, רפאל בוב-ווקסברג, רצה אלא כי נטפליקס הפסיקו לרצות) והתזמון פחות או יותר מושלם. אחרי שש עונות של צלילה אל עומק דמותו של בוג'ק, מלך האלכוהול והבוז העצמי, הגיע הזמן שנעלה לנשום אוויר. היה שלום סוס יקר. (צליל הופמן)
7. שובר שורות (AMC, 2008-2013)
"שובר שורות" הייתה ההמשך הישיר ביותר של גל סדרות המופת של שנות ה-2000, ונבנתה כמו נוסחה מדויקת של "טלוויזיה איכותית": גבר מיוסר ופגום מוסרית שנקרע בין עולמות (וז'אנרים) מתנגשים. מצד אחד מותחן פשע ברוטאלי וקשוח, ומהצד השני מלודרמה משפחתית/פסיכולוגית קשוחה לא פחות. אז וולטר וייט היה רחוק מאוד מטוני סופרנו וגם סקיילר לא הייתה בדיוק כרמלה, עלילת הפשע הייתה מופרכת לחלוטין ולמרות כל ההסברים, התהליך שעבר על הגיבור לא היה מספיק מנומק. אבל את כל מה שהסדרה פספסה בהתלהבות יתר (משחקי הזמנים לדוגמה) היא הרוויחה מחדש בעשייה שגבלה לעיתים בגאונות. היא עיצבה את דמויותיה באומץ ורגישות, נתנה להן להיות הכי גרועות שהן יכולות להיות מבלי לאבד את האמפתיה, ובעיקר העמידה כמה מהפרקים הטובים בתולדות הטלוויזיה (כולל פרק הפיילוט המושלם). עונותיה הטובות היו מופת של בניית מתח רב כיווני שהשתלב עם התפתחות רגשית ועלילתית ליצירת קרשנדו מופלא ומתוכנן בקפידה. ואף מילה על הפרק עם הזבוב. (איתמר רונאל)
8. הנותרים (HBO, 2014-2017)
למרות שהיא בוודאי תככב בלא מעט רשימות סיכום עשור, "הנותרים" הייתה הפנינה הפרטית והנסתרת של כל מי שנשבה בקסמה. הקצב המוזר, הטון המהורהר אבל עם קריצה ממזרית, ההזרקה המדודה של הפנטזיה לתוך המציאות המתעתעת, הדרך שבה הסדרה שינתה את עורה בין שלוש עונותיה הקצרות - "הנותרים" היתה טעות מופלאה שעבדה כל כך טוב דווקא בגלל שלא הצליחה להיות קוהרנטית. זאת היתה סדרה על תעלומה בלי פתרון: שני אחוזים מאוכלוסיית העולם נעלמו באירוע קוסמי חסר פשר, ואנחנו עוקבים אחר כמה אנשים שמנסים להתמודד עם ההיעלמות. עונתה הראשונה עסקה באובדן, בעולם שבו אלוהים התגלה רק כדי להודיע שהוא נוטש. אחרי חישוב מחדש ושינוי טון משמעותי, בשתי העונות הבאות היא עברה לעסוק דווקא באמונה, אבל עם אותה ספקנות ואותו ייאוש קיומי. בסופו של דבר "הנותרים" חיפשה את דרכה בדיוק כמו הדמויות שלה, וכמוהן היא לא הגיעה לפתרון, אבל הצליחה למצוא סוג של תשובה. (איתמר רונאל)
9. לואי (FX, 2010-2015)
הקומדיה החשובה של העשור לא הייתה אחידה ברמתה, אבל היא המציאה מחדש את הז'אנר וסללה את הדרך לרנסנס הקומדיות האמנותיות ונטולות המבנה של השנים האחרונות. אם נניח בצד את השאלות על הרלוונטיות של ההומור שלו ועל אישיותו הבלתי רצויה, שווה לזכור שהיצירה של לואי סי.קיי. הייתה המשחררת הגדולה של הטלוויזיה, הסדרה הראשונה שהעזה להיות חסרת הגדרה. זאת לא הייתה סדרה עלילתית אבל גם לא תכנית מערכונים, היא זיגזגה בין רציפות עלילתית ואפיזודיאליות לפי גחמת היוצר, ליהטטה בין ריאליזם ופנטזיה בלי סדר מכוון, הלכה לאן שבא לה ועשתה את מה שהיא רצתה. היא פיתתה אותנו עם רגעי קומדיה מבריקים כדי לקחת אותנו למסע בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של הנרטיב הטלוויזיוני. היא לא תמיד היתה מצחיקה (לעיתים במתכוון), הפכה יומרנית ומדושנת מעונה לעונה, אבל "לואי" ראויה לקרדיט על כך שפירקה ושינתה מהיסוד את הדרך שבה אנחנו חושבים על טלוויזיה. (איתמר רונאל)
10. האמריקנים (FX, 2013-2018)
"האמריקנים" לא הייתה רק סדרת הריגול הטובה אי פעם, היא הייתה אחת הסדרות הטובות בתולדות הטלוויזיה, נקודה. במרכזה עמדו שני מרגלים סובייטים בארה"ב בשנות השמונים, שלצורך משימתם תפקדו כזוג נשוי פלוס 2, כשהנישואים כמובן לא נשארו בגדר סיפור כיסוי והעמיקו עד שאתגרו את הנאמנות למולדת. "האמריקנים" שילבה מותחן ריגול כיפי ומעט מופרך (עם מצעד הפאות המפואר ביותר על המסך) עם דרמה משפחתית מרובדת ורגישה. צמד השחקנים הראשיים, קרי ראסל ומת'יו ריס (שגם הפכו לזוג במציאות), חתומים על שתיים מהופעות המשחק הטובות של העשור האחרון, כשהמשחק הבלתי פוסק בין האישי לעולם הביון ארג יחד מתח ורגש לרגעי טלוויזיה עוצרי נשימה. בניגוד לסדרות מופת אחרות, היא השכילה לסיים בתזמון טוב ותכנון מוקפד והעמידה פרק סיום כמעט מושלם שארז אותה לכדי יצירה שלמה ומספקת. (איתמר רונאל)
11. סיפורה של שפחה (-HULU, 2017)
הצילומים של "סיפורה של שפחה" החלו בסוף 2016, בדיוק בתקופה בה טראמפ נבחר לנשיא ארה"ב, והתזמון של העלייה שלה נגע בנקודות הכי כואבות של השסע הרפובליקני-דמוקרטי והדיון הסוער מסביב לזכויות אדם, ובפרט זכויות נשים. מעטות הסדרות שהתקבלו באופן מיידי בכל כך הרבה רעש ודיון מסביבן. לא כולם אהבו את "סיפורה של שפחה", אבל לכולם היה מה להגיד עליה, אם הם בכלל צלחו את הפרק הראשון ולא ברחו משגרת האונס והעינויים. למרות הפגמים המדוברים שבה, "סיפורה" היא הרבה יותר מסדרת טלוויזיה - היא חלק בלתי נפרד מהשיח התרבותי-פוליטי של העשור הנוכחי, ויש עוד סיבה שהיא מככבת במקום נכבד ברשימה הזאת - היא כוללת את כמה מהופעות המשחק המרשימות ביותר של העשור, ובראשן אליזבת מוס, איבון סטרהובסקי ובראדלי וויטפורד. (מיכל ישראלי)
12. ויפ (HBO, 2012-2019)
בסוף הפוליטיקה גמרה את "ויפ". "איך אנחנו יכולים להמשיך לעשות סאטירה על השלטון", התלוננו היוצרים, "כשטראמפ עושה את זה יותר טוב מאיתנו". וככה, מהרגע שהאיש הכתום דרך על רצפת הבית הלבן, התחילה "ויפ" לגווע. וחבל שכך, כי מעבר לאמירה הסאטירית שלה, "ויפ" הייתה פשוט קומדיה טובה. קצבית, שנונה (לפעמים אפילו יותר מדי, מאז "בנות גילמור" לא ראינו כזאת היפרוונטילציה של דיאלוגים מופרכים), כיפית ונשכנית, עם גלריית דמויות שכל אחת מהi נוראית בדרכה (חוץ מריצ'רד, היחיד שיישאר כאן אחרי האפוקליפסה כדי לנקות הכול עם מגבונים). טוב, כשהסדרה של ג'וליה לואי-דרייפוס מצליחה להשכיח מאיתנו את איליין בניס המיתולוגית שקברה אותה מקצועית עשרים שנה, זה כבר אומר הכול. רק שבזמן שסדרות אחרות מתחזקות ככל שהן מחוברות יותר לרוח התקופה, דווקא את "ויפ" החיבור הזה הרג, וכשהמציאות בבית הלבן עלתה על הדמיון - הדמיון פשוט ארז מזוודה וחתך הביתה. ואנחנו נשארנו תקועים עם המציאות. (רחלי רוטנר)
13. סיפור פשע אמריקאי (-FX, 2016)
"הרצח של ורסאצ'ה" היא יצירה סופר-אסתטית, מטרידה ומעניינת, אבל "סיפור פשע אמריקאי" קיבלה את המקום הגבוה בעיקר בגלל עונתה הראשונה, "אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון", היצירה הטלוויזיונית הטובה ביותר של היוצר הפורה ריאן מרפי (שמככב ברשימה הזו יותר מפעם אחת). העונה שילבה בתנופה נונשלנטית בין טראש חסר עכבות שזכה מיד למעמד של קאלט לבין סאטירה פוליטית חדה וצינית מחד, ואישית ומרגשת עד דמעות מאידך (שהגיעה לשיא עם הפרק המופלא על שיער של מרשה קלארק). מול עיצוב כמעט קומי של סימפסון עצמו, דמויות הפרקליטים המרכזיים במשפט - קלארק, ג'וני קוקרן וסטרלינג ק. בראון - זכו לטיפול מעמיק ורגיש שהכניס את הדרמה ההיסטורית לתוך לב הצופים והפך את "סיפור פשע אמריקאי: אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון" ליצירה אינטליגנטית על יחסי גזע, סקסיזם ועולם התקשורת המודרני. (איתמר רונאל)
14. כתום זה השחור החדש (Netflix, 2013-2019)
זו דרמה? קומדיה? כן וכן ולא בדיוק. "כתום זה השחור החדש" היתה אפוס שהתחיל בסיפורה של צעירה יהירה ממעמד גבוה שנאלצה להסתגל לתנאים החיים הקשוחים במתקן הכליאה ליצ'פילד אבל הפכה ברבות עונותיה להרבה יותר מזה. העלילה זלגה לעשרות סיפורי צד על אסירות, סוהרים, בני משפחותיהם והקהילות השלמות שסבבו אותם, ודנה בצורה מושכלת ומרגשת בסוגיות של גיל, פרנסה, מגדר וזוגיות. האם מדי פעם היא הפכה לטלנובלה? ברור שכן, אבל טלנובלה בועטת ומשובחת. (עדן יואל)
15. פארגו (-FX, 2014)
בכל אחת מעונותיה, סיפרה "פארגו" סיפור חדש על פשע ואלימות, והאופנים הזעירים והמסוכנים בהם הם פולשים לחייהם של פושעים, שוטרים ועוברי אורח ברחבי צפון דקוטה. את הסיפורים האלה היא סיפרה תמיד בצורה יוצאת דופן, תוך שהיא יוצרת קשרים גלויים וסמויים בין הדמויות העלובות והמופלאות שמאכלסות אותה, כולל פרקי ספיישל מופלאים, סצנות חלום הזויות וגם פרקי מתח קלאסיים יותר שבוצעו בצורה משובחת. מי לא נלחץ ממאלוו בעונה הראשונה, הזדהה עם פגי בעונה השניה או החזיק אצבעות לניקי בעונה השלישית? רק מי שאין לו לב, כי למרות הציניות והשכלול וקור הרוח, "פארגו" היא גם תמיד דרמה אנושית משונה אך מתוקה. (עדן יואל)
16. הנערים (2019, HBO ו-קשת)
"הנערים", הסדרה הראשונה של HBO בעברית וערבית, היתה קלישאתית במובן אחד בלבד: היה קשה לצפות בה, ובכל זאת אי אפשר היה להתיק ממנה את המבט. הסדרה של תאופיק אבו ואיל, חגי לוי ויוסף סידר כמו הבטיחה לתת לעולם תמונת מצב מקיפה של ישראל בשנת 2014, ואיך המציאות המתוחה הזו התלקחה אחרי חטיפתם של שלושת תלמידי הישיבה, התפוצצה אחרי חטיפת ורצח מוחמד אבו ח'דיר והפכה למה שאנחנו קוראים לו "צוק איתן" והעולם קרא לו "די, נו, לא עוד מלחמה בעזה".
אבל "הנערים" לא באמת קיימה את ההבטחה הזו. במקום תמונה אחידה ולכידה, היא סיפקה הצצות, שברי סיפורים, עלילות שהתחרו זו בזו אבל גם השלימו זו את זו כמו שכבות מוזיקליות בסימפוניה. היא סיפרה עלילת מתח בטחונית ושזרה בה אינטימיים על שכול. היא תיארה בצורה מפחידה כמעט את כוחה של הקנאות הדתית והצליחה לבלבל אבל גם לרתק כמו דיווח חדשותי. בכל מקום אחר היו אומרים שזה עלבון להשוות סדרה מתוסרטת לסיפור אקטואלי, אבל בישראל, שהמציאות תמיד מוצאת בה איזו דרך להתעלות על כל הדמיונות, זו מחמאה עצובה ובלתי נמנעת. (עדן יואל)
17. מראה שחורה (-Netflix, 2011)
כשמדברים על "סדרות שהגדירו את העשור", קשה שלא לחשוב על "מראה שחורה", שהשם המקורי שלה היה "אומייגאד באיזה עשור מטורף אנחנו חיים לא ככה אוקיי אז הנה סדרה שמגדירה את העשור הזה שלוש ארבע ו" עד שצ'רלי ברוקר עבר במקרה ליד מראה שחורה במסדרון והשאר היסטוריה. המטרה הייתה מאוד יומרנית, אבל התוצאות לא אכזבו. גם בעונות הפחות מוצלחות שלה, "מראה שחורה" היא דוקטורט במדעי החברה, האתיקה והטכנולוגיה של שנות האלפיים-עשרה. הבחירה שלה לתאר עתיד שקרוב במעלה אחת להווה שלנו, שכמעט יושב עלינו בדיוק של שקף על שקף, הפך את האימה שלה למוחשית יותר מכל מד"ב פרוע על רובוטים וצלחות מעופפות. היא הצליחה לשכנע אותנו שיום הדין כבר כאן, בקצות האצבעות שלנו, וששליחי האפוקליפסה הם אנחנו בעצמנו. שיואו, זה כל כך נכון, מלמלנו לעצמנו ועברנו לפרק הבא שלה בטאבלט שנשלט על ידי תאגיד טכנולוגי מרושע שהופך אותנו לעבדי מסך. אפוקליפסה אפוקליפסה, אבל בינג' זה החיים. (רחלי רוטנר)
17. האישה הטובה (CBS, 2009-2016)
לנסות לפצח מה בדיוק הפך את "האישה הטובה" לאהובה כל כך היא משימה כמעט בלתי אפשרית. דרמות משפטיות היו לפניה וגם אחריה, אבל מאחורי "האישה הטובה" הזאת עומדים שני אנשים שיודעים לחולל קסמים - הזוג רוברט ומישל קינג, שאחראים גם לספין אוף הנפלא "הטובות לקרב" (מקום 51 שלנו), הם אשפים בכתיבת דמויות ובערבוב ז'אנרים. במשך שבע עונות הם הצליחו להשאיר את הצופים נאמנים ומרותקים, כי הם ידעו להתכתב באופן מתוחכם עם המציאות הפוליטית בארה"ב, להפתיע עם אמצעים אסתטיים בלתי צפויים אבל בעיקר - נתנו לדמויות שלהם להתפתח באופן שמחבר אליהן את הצופים רגשית. (מיכל ישראלי)
18. אופוריה (HBO, 2019)
איך "אופוריה" הצליחה להשתרבב למקום כל כך גבוה ברשימה אחרי עונה אחת בלבד? תשאלו ואנחנו נענה. דובר כבר רבות על האסתטיקה יוצאת הדופן, המשחק המעולה של זנדיה והתגלית המדהימה שהיא האנטר שייפר, אבל זה בדיוק הזמן והמקום לתת את מלוא הקרדיט ליוצר סאם לוינסון - אולי המילניאל הלא ציני האחרון שנותר בעולם. לוינסון הוא אחד האנשים המרתקים והיצירתיים ביותר שהוליווד ראתה מזה כמה עשורים. רוב הדמויות של הנערות ב"אופוריה" הן סוג של עירבוב בין הסיפור האישי שלו לסיפורים האישיים של השחקניות - הוא היה מכור לסמים, אושפז במחלקה פסיכיאטרית ובאופן כללי היה אבוד לחלוטין, עד שגילה שלאהבה של אנשים יש את הכוח להחזיר אחרים לחיים. ובמקום לתעל את זה לקלישאות, לוינסון הפך לתסריטאי שיודע לקחת את הפצעים הכי עמוקים שלו ולתרגם אותם לסדרה הכי מרגשת ובלתי צפויה של העשור הנוכחי, שיודעת לקרוע את הלב לחתיכות אבל גם להדביק אותו מחדש. למרות שלפני כן הוא כתב רק כמה סרטים (ולא מאוד מוצלחים, כמו "Assassination Nation" מ-2018), ב-HBO עשו בחוכמה והימרו עליו להוביל את הפרויקט הזה לבדו. כמה לבדו? ללוינסון אין אפילו חדר כותבים - כל סצנה וכל מילה ב"אופוריה" נכתבו על ידו בלבד. אם זה מה שהוא הצליח להוציא מהסדרה הראשונה שלו, אפשר בהחלט לתלות בו ציפיות גבוהות לעשורים הבאים. (מיכל ישראלי)
19. ניית'ן פור יו (Comedy Central, 2013-2017)
אי שם הרחק מעיני המיינסטרים של הקהל והמבקרים, הסתתרה לה יצירת מופת קומית, אולי הקומדיה הטובה ביותר בעשור האחרון (לדעת כמה מחברי המערכת), למרות שהיא אפילו לא מחזיקה בשם תקני בעברית. "Nathan for You" היא קומדיה מוקומנטרית בה הקומיקאי ניית'ן פילדר מסייע לבתי עסק כושלים בעזרת רעיונות עסקיים מוזרים ומטרידים. הרעיונות של פילדר יכולים להיות מבריקים או מופרכים - מגלידה בטעם קקי, תיווך נדל"ן נקי מרוחות רפאים ושימוש בחוק הסאטירה כדי ליצור סניף עצמאי של "סטארבאקס מטופש" - אבל הם תמיד הולכים רחוק מדי, כל כך רחוק שקשה לפעמים להסביר את התכניות השאפתניות ביותר. בעלי העסקים (האמיתיים) משתפים פעולה עם התכנית באי רצון וחוסר הבנה, והתוצאה היא מופע מרהיב וקורע מצחוק של אבסורד קפיטליסטי. לצד הפרויקטים המוגזמים וחסרי התוחלת, מי שמעניק לתכנית את קסמה המיוחד הוא פילדר, שמגלם דמות מוזרה ומביכה של יועץ עסקי חסר מודעות חברתית, מפתח קשרים אישיים ומעיקים עם האנשים הנקרים בדרכו ומגיע איתם לסיטואציות מביכות עד אימה, מצחיקות בטירוף וכנות בצורה מפתיעה ומרגשת. (איתמר רונאל)
20. אטלנטה (-FX, 2016)
דונלד גלובר לקח את לפיד הקומדיה האיכותית ונטולת המבנה מ"לואי" ורץ איתו למחוזות מהורהרים ויומרניים אפילו יותר מקודמו. "אטלנטה" היא סדרה שכמעט אי אפשר להגדיר, אולי בגלל שהיא חומקת בעיקשות מכל הגדרה, חותרת תחת ציפיות הצופה ויוצאת למסעות קטנים וצדדיים במקום להיצמד לקו עלילה, גיבור או ז'אנר. גלובר לקח או קיבל חופש חסר תקדים בסדרת הביכורים שלו והתוצאה הדגימה את כל מה שטוב ורע בגל "קומדיות האוטר" של העשור האחרון (יחד עם "לואי" ו"מומחה לכלום"). מצד אחד, סצנות ופרקים מפתיעים, מקוריים ומבריקים לעיתים, טלוויזיה שלא דמיינו שנראה. מצד שני, היעדר המבנה הפריע לתהליך ההתאהבות וההתמכרות, לרצון הבלתי נשלט לראות פרק נוסף, ובכך אולי פספסה את המהות הבסיסית ביותר של הטלוויזיה. (איתמר רונאל)
21. הומלנד (-Showtime, 2011)
22. ריק ומורטי (-2013 ,Adult Swim)
23. המתים המהלכים (-AMC, 2010)
24. מחלקת גנים ונוף (NBC, 2009-2015)
25. אויבות: בטי וג'ואן (-FX, 2017)
26. על הפנים (HBO, 2009-2013)
27. קימי שמידט (Netflix, 2015-2019)
28. פליבג (Amazon, 2017-2019)
29. שקרים קטנים גדולים (-HBO, 2017)
30. יורשים (-HBO, 2018)
31. בית הקלפים (Netflix, 2013-2018)
32. המקום הטוב (-NBC, 2016)
33. קומיוניטי (NBC, 2009-2015)
34. צ'רנוביל (HBO, 2019)
35. גברת מייזל המופלאה (-Amazon, 2017)
36. טרנספרנט (Amazon, 2014-2019)
37. ווסטוורלד (-HBO, 2017)
38. עמק הסיליקון (-HBO, 2014)
39. ליל האירוע (HBO, 2016)
40. פה גדול (-Netflix, 2016)
41. להרוג את איב (-BBC, 2018)
42. נרקוס (2017-Netflix, 2015)
43. דברים מוזרים (-Netflix, 2016)
44. אחוזת דאונטון (ITV, 2010-2015)
45. כשהם רואים אותנו (Netflix, 2019)
46. בארי (-HBO, 2018)
47. חניבעל (NBC, 2013-2015)
48. גלי (Fox, 2009-2015)
49. דברים טובים (-FX, 201)6)
50. שרלוק (-BBC, 2010)
51. הטובות לקרב (-CBS, 2017)
52. השנים (HBO&BBC, 2019)
53. משפחה מודרנית (-ABC, 2009)
54. אימה אמריקאית (-FX, 2011)
55. ההריגה (AMC, 2011-2014)
56. לא בטוחה (-HBO, 2016)
57. חוליגן אמריקאי (Netflix, 2017-2018)
58. סמוך על סול (-AMC, 2015)
59. האקסית המטורפת (The CW, 2015-2019)
60. האנטומיה של גריי (-ABC, 2005)
61. ברוקלין 99 (-FOX, NBC, 2013)
62. קצה האגם (-BBC Two&BBC UKTV&Sundance Channel, 2013)
63. מומחה לכלום (-Netflix, 2013)
64. אנריל (Lifetime, 2015-2018)
65. יומן השומן (E4, 2013-2015)
66. 13 סיבות (-Netflix, 2017)
67. המדריך לרוצח (-ABC, 2014)
68. אפיסודס (BBC Two&Showtime, 2011-2017)
69. פוזה (-FX, 2018)
70. ג'סיקה ג'ונס (Netflix, 2015-2019)
72. את (Netflix, 2017)
73. פילדלפיה זורחת (-FX, FXX, 2005)
74. אנשים לבנים יקרים (-Netflix, 2017)
75. בתוך איימי שומר (-Comedy Central, 2014)
76. שקרניות קטנות (Freeform, 2010-2017)
77. בלש אמיתי (-HBO, 2014)
78. חסרי בושה (-Showtime, 2011)
79. מוארת (HBO, 2011-2013)
80. הגשר (Sveriges Television&Danmarks Radio, 2011-2018)
81. אוזרק (-Netfix, 2017)
82. בית הנייר (-Antena 3, Netflix, 2017)
83. כנופיית בירמינגהאם (-BBC, 2013)
84. הכתר (-Netflix, 2016)
85. אימפריה (-Fox, 2015)
86. החיים עצמם (-NBC, 2016)
87. סקנדל (ABC, 2012-2018)
88. הכלה מאיסטנבול (Star TV, 2017-2019)
89. ריברדייל (-The CW, 2017)
90. אמפריית הפשע (HBO, 2010-2014)
91. החברה הגאונה (-HBO, 2018)
92. המפץ הגדול (CBS, 2007-2019)
93. נקמה (ABC, 2011-2015)
94. טווין פיקס )ggff
95. בובה רוסית (Netflix, 2019)
96. גלואו (-Netflix, 2017)
97. ברודצ'רצ' (ITV, 2013-2017)
98. סדר אותי (-HBO, 2016)
99. מיינדהאנטר (-Netflix, 2017)
100. טרמיי (HBO, 2010-2013)
השתתפו בהכנת הכתבה: איתי ולדמן, צליל הופמן, עדן יואל, איתי גל, קרן מינביץ', איתמר רונאל, מיטל שבח, הדס לבב, נעמה ברקן, יובל פגי, חן פרורדין, נטע חוטר, מיכל ישראלי, ניב שטנדל, רחלי רוטנר, נטע רייצס.