סדרת השנה: "להרוס אותך"
זו קומדיה שחורה משחור? דרמה מורכבת שמחטטת עמוק בפצעים של הדמויות שבמרכזה? הרהור ארוך וכמעט ארט-האוסי על כמה חרא זה להיות שחור ולא עשיר בעיר כמו לונדון? כן, כן וכן. "להרוס אותך" מתמקדת אמנם בסיפור התקיפה המינית שעוברת הגיבורה ארבלה, ובתהליך ההחלמה הארוך שהיא עוברת לאחר מכן, אבל השלם של הסדרה הזאת גדול בהרבה מסך חלקיה. היא קופצת בין זמנים ומקומות, בין דמויות וקווי עלילה, בין חיבה והזדהות עם ארבלה לסלידה ממנה - ותמיד נותרת מעניינת ונועזת. היא פרי האהבה המוזר של "בנות", "לא בטוחה", "לא ייאמן" ו"מסיבת חיפוש" ואם כל זה נשמע לכם היפסטרי להכעיס אתם צודקים, אבל אנא, שזה לא יהיה מה שעוצר אתכם מלצפות באירוע הטלוויזיוני החשוב, המאתגר והטוב של השנה.
אזכורים של כבוד: "טהרן", "אמת או חובה", "המורדת", "טייגר קינג"
הופעת המשחק של השנה: לירז חממי, "מנאייכ"
זו שנה שנייה ברצף שאנחנו מעניקים את התואר לשחקנית ישראלית ושנה שנייה ברצף שזה כל כך מוצדק. לא חסרות הופעות משחק טובות ב"מנאייכ", אבל חממי לקחה את הזעם הגולמי של טל, את חוש הצדק חסר הפשרות שלה ואת היכולת שלה לעשן משהו כמו ארבעים סיגרות בפרק וצרפה מהרכיבים הקריקטוריים האלה דמות משכנעת ומרגשת. ככינור שני לאיזי (שלום אסייג) היא סיפקה פאנצ'ים משובחים, במערכת היחסים עם איתן (ישי גולן) היא הייתה פגיעה ומהוססת ופרקי הסיום של העונה נתנו לה גם הזדמנות להתפרק טוטאלית ואז להתחיל לבנות את עצמה מחדש. היה מרתק לצפות בתהליך הזה, ובתוך אוקיינוס סוער של יאוש ושחיתות ב"מנאייכ", הדמות של טל והמשחק של חממי היו לא פחות ממגדלור.
אזכורים של כבוד: שירה האס ("המורדת"), ניקולס הולט ("הגדולה"), טד דנסון ("המקום הטוב"), רג'ינה קינג ("השומרים"), לוקה מגנוטה ("אל תתעסקו עם חתולים"), אוזו אדובה ("גברת אמריקה")
סצנת השנה: הבדיחה, "השומרים"
על פניו, אין המון תוכן בסצנה הזו. זו רק אישה שמשתמשת בטלפון ציבורי כדי להתקשר ולספר לבן זוגה לשעבר בדיחה. וכמו כדי להכעיס, לורי (ג'ין סמארט) לא מצליחה עם הבדיחה שלה בניסיון הראשון, ומתקשרת אל דוקטור מנהטן שוב ושוב, מוסרת עוד ועוד חלקים בסאגה הקומית שהיא מתארת, על קבוצת גיבורי-על שמגיעה לשערי גן העדן, ואיך כל אחד מהם נכשל בניסיון לשכנע את אלוהים להכניס אותו אל חיי הנצח הטובים והשלווים ולא לשלוח אותו לגיהנום. הבדיחה (שמתובלת בכמה וכמה רפרנסים לקומיקס ש"השומרים" מבוססת עליו) נמשכת ונמשכת, מצבה הרגשי של לורי הולך ומידרדר - ואז בום. הבדיחה מסתיימת בטוויסט נהדר, ואחריו - כן כן, טוויסט נהדר נוסף שנוחת על לורי משום מקום. הסיטואציה הזו הזו מוכיחה כמה מעט צריך בשביל להעמיד סצנה טלוויזיונית מצוינת - שחקנית, מצלמה, טלפון, מכונית מרוסקת. צחוק מתגלגל. וזהו.
אזכורים של כבוד: אלינור וצ'ידי עוברים דרך השער אל הסוף הסופי בהחלט ("המקום הטוב"), "הנוף מחצי הדרך למטה" ("בוג'ק הורסמן"), מירי ותקווה אוכלות דג כמו שאוכלים תירס ("הנוכלות"), קריסטל מוכיחה את כישורי הריקוד שלה ("איך להפוך לאלוהים")
הרגע הטלוויזיוני הלא מתוסרט של השנה: המונולוג של תקוה גדעון בחדר האח
אחרי שבועות של וידויי אהבה אפלטוניים למחצה וכמה התגוששויות סמי-רומנטיות, כל צופי העונה האחרונה של "האח הגדול" רק חיכו לרגע בו תקוה וליאור יממשו את המשיכה ביניהם. אולם תקוה, שלאורך כל העונה הוכיחה שהיא אלף צעדים לפני מקביליה, הבינה שלמרות שכל התנאים הבשילו ולמרות שאין דבר מספק יותר לצפייה מאשר שני ידידים שהופכים לבני זוג - ליאור פשוט לא נמשך אליה. היא נתנה לו להתבשל קצת בהבנה הזאת בעצמו, ולבסוף, בשיחה כנה ובוגרת, אילצה אותו להודות בפניה ובפני עצמו שזה המצב. את המהלך הזה חתמה במונולוג עוצמתי בחדר האח, בו אמרה שאין לה שום כוונה לשנות את אופייה או את מבנה גופה, ושהיא מאמינה ויודעת שהגבר שיאהב אותה - יעוף עליה בדיוק בגלל האישה שהיא. זה איננו רגע ארוך, אבל כל מילה בו מתפוצצת מרוב בגרות ואהבה עצמית, במובנה הנקי והמאוזן ביותר.
אזכורים של כבוד: אריק מנסה להתנצל בפני דובי באמצעות פתק ומזלג ("חתונה ממבט ראשון"), ישראל אוגלבו מגיב רע מאוד ללקיחת יריעת הברזנט של שבטו על ידי רגב הוד מהשבט המתחרה ("הישרדות VIP"), תמיר סטיינמן מצחקק בשידור והופך למגה-סטאר (החדשות), הפציעה בגמר בדייטונה ("Cheer"), ג'סיקה משקה את הכלבה שלה ביין ("האהבה היא עיוורת")
פריצת השנה: אמיר שורוש
תגידו שאנחנו הכי באיחור ונגיד לכם "אה, אתם כנראה צופים ותיקים של 'קופה ראשית'". כי שורוש, שמשחק כבר יותר מעשור, הוא אחד העוגנים המרכזיים של קומדיית הקאלט מבית החינוכית וכאן 11, שעלתה לשידור כבר לפני שנתיים וחצי. אבל משהו השתנה במשקל הסגולי של "קופה ראשית" השנה, ומתכנית נישתית יחסית ברצועות שידור לא מאוד נחשקות, היא עברה ללב הפריים-טיים, צברה עוד ועוד צופים שמשלימים אותה וחוזרים אליה ביוטיוב, והפכה את שורוש לכוכב. כמה כוכב? ראמזי היה לאחת מתחפושות הפורים הפופולריות ביותר השנה, ושורוש מינף את ההצלחה, התארח ב"ארץ נהדרת" וקטף גם קמפיין לרשת חנויות נוחות. תוסיפו לזה תפקיד ראשי בקומדיה הסהרורית והלא מספיק מדוברת "מזרח תיכון מרכז" בהוט ותקבלו שנה ששחקנים אחרים יכולים רק לחלום עליה.
אזכורים של כבוד: מיקיילה קול ("להרוס אותך"), ניב סולטן ("טהרן"), אושרית סרוסי ("זאת וזאתי")
אכזבת השנה: קוויבי
עם קונספט מדויק של פרקים קצרים המותאמים לצפייה בטלפון, עם כמה מיוצרי התוכן והשחקנים המוערכים ביותר בתעשיית הבידור ההוליוודית ועם מימון של יותר ממיליארד דולרים, קוויבי הייתה אמורה להיות סלאם-דאנק, התשובה המתקדמת עוד יותר לנטפליקס ושירות הסטרימינג הרשמי של הקורונה. היא אפילו הייתה זמינה מיידית לצפייה בישראל, מה שלא קורה כמעט אף פעם. אולם גם הצופים הסלחניים וההרפתקניים ביותר העידו שהסדרות של קוויבי היו לא מספיק טובות. ההתעקשות לעלות בבת אחת עם עשרות סדרות חדשות שאיש לא הכיר או ידע מה תוכנן הייתה רעיון יפה ונועז, אך לא מאוד מפתה, ובנוסף, מועדי השידור היו מבלבלים (חלק מהתכנים הועלו בבת אחת בעוד אחרים הצריכו מהצופים להמתין לפרק חדש ביום קבוע בשבוע), איכות השידור לא תמיד הבריקה וצפייה מרוכזת של עשר דקות בטלפון התגלתה כמשימה שהאנושות עוד לא הכי-הכי מוכנה אליה. האפליקציה התרסקה במצעדי ההורדות של גוגל ואפל, ואחרי פחות מחצי שנה הודתה הנהלת קוויבי כי עמדה בקושי בשביעית מיעד המנויים החדשים שהציבה לעצמה במועד ההשקה - וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את אחוז המשתמשים שנשרו ויינשרו ממנה אחרי סיומה של תקופת ההיכרות החינמית.
אזכורים של כבוד: "חיל החלל", המשחק ב"תכנית הבוקר", "קווים לבנים" מבית היוצר של אלכס פינה ("בית הנייר") מבוטלת אחרי עונה אחת, "לברוח" מבית היוצר של פיבי וולר-ברידג' ("להרוג את איב", ומי שקיבלה מאיתנו את תואר "פריצת השנה" בשנה שעברה) מתגלה כשיעמום, אלן דג'נרס באופן כללי
תופעת השנה: ריאליטי טוב בנטפליקס
קשה אולי להיזכר, אבל חטיבת תכניות המציאות של נטפליקס קרטוע קירטעה עד השנה שעברה. ואז לפתע, ברצף מטריף שכלל את "המעגל", "האהבה היא עיוורת", "האופנה הבאה" ואת "חם, לוהט, רותח!" - כל זה השתנה. נטפליקס מצאה את הנישה שלה, והעמידה שורה של תכניות מציצניות וטראשיות, בעלות ערכי הפקה גבוהים ועם קונספטים מספיק מופרכים כך שלא תהיה לצופה ברירה מלבד להיסחף אחריהן. העובדה שניתן היה לצפות בעונות שלמות (ועוד כאלה שצולמו לפני שנה ויותר) בבת אחת לא פגעה בחיבור הרגשי עם המתמודדים השונים, אלא דווקא החישה את תהליך ההתחבבות שלהם על מנויי נטפליקס, ואלה הפכו בתורם אלמונים גמורים כמו פרנצ'סקה והארי ("חם לוהט, רותח!"), ג'סיקה, מארק, לורן וקמרון ("האהבה היא עיוורת") לכוכבים. לא כוכבי ענק, אבל בהחלט כוכבי ריאליטי גדולים וראויים. ואלה דברים שאפילו נטפליקס הענקית והכוחנית לא הייתה יכולה לעשות עד השנה.
אזכורים של כבוד: לאף אחד בתכניות הריאליטי אין אבא ("הכוכב הבא", "האח הגדול"), השקות רעועות לשירותי סטרימינג (אפל TV פלוס, דיסני פלוס, קוויבי), רק אנשים מתחת לגיל 18 שרים בטלוויזיה ("הכוכב הבא", "בית ספר למוסיקה"), פינת ההתעמלות היומית ("העולם הבוקר")
דמות הריאליטי של השנה: הגר משה, "חתונה ממבט ראשון"
את העונה השלישית של "חתונמי", הגר התחילה כמשתתפת הכי פחות מתגמלת לצפייה. כלות אחרות התרגשו ונסחפו בתהליך הרומנטי-טלוויזיוני, אבל היא היססה. היא התלבטה. היא התנגדה ומחתה וגיששה בזהירות לפני שנתנה אור ירוק למערכת היחסים עם ניר פור, אותו פגשה לראשונה מתחת לחופה. ואם תחילה היא עוררה גם אנטגוניזם בקרב הצופים, הזהירות וכובד הראש הם אלה שגרמו לתהליך שלה להיראות אמין פי מיליון, ואת העונה היא סיימה כפייבוריטית. ובואו נפרק את זה רגע בזריזות: מדינת ישראל לא מתה על רווקות, בטח שלא כאלה שעברו את גיל 35, והגר עצמה סיפרה שהטוקבקים הראשונים שקראה על הופעתה בתכנית היו קשים ולא נעימים. ובכל זאת, באמצעות כל התכונות הכי פחות טלוויזיוניות, היא הצליחה למוטט את חומות ההגנה של הצופים ולהפוך למשתתפת אהובה. הצלחתה בתכנית נתפסה בסופו של דבר כאיזו הצלחה לאומית, מהסוג שהותיר אותנו מרותקים לבוגרים נוספים של "חתונמי" כמו שירי ולירן או אחוה סיטבון וגם אם - חמסה חמסה - היא וניר ייפרדו בעתיד, אי אפשר להכחיש שבמשך כמה חודשים לא הייתה בארץ אהבה מרתקת יותר משלהם.
אזכורים של כבוד: רותי ברודו ("המטבח המנצח"), מור לרמן ("חתונה ממבט ראשון"), לורין מיכאלי ("המתחזים"), קרול בסקין ("טייגר קינג")
השלמת השנה: "השומרים"
אנחנו יודעים, אנחנו יודעים, זה מבוסס על קומיקס ומצריך היכרות מוקדמת ולא מסבירים שום דבר על ההתחלה והכל מבלבל. מבטיחים שאנחנו יודעים, מבטיחים שהתמודדנו עם אותן הבעיות בתחילת "השומרים" ומבטיחים ששום דבר מזה לא ישנה בהמשך. "השומרים" מתרחשת בעולם שהוצג לראשונה ברומן הגרפי באותו השם מאת אלן מור ודייב גיבונס, שראה אור ב-1986. ועל אף שהסדרה מתחילה תוך כדי תנועה, ומציגה שורת היסטוריות חלופיות, פיתוחים טכנולוגיים מד"ביים ורפרנסים רבים מספור לתולדות ארצות הברית, היא מצדיקה ומתגמלת בכל שנייה של צפייה.
זה סיפור אפּי מקורי ומפתיע, עם לב אנושי פועם וביצוע טכני מעולה כמו שרק HBO יכולה להעמיד. הופעות המשחק במרכזה מצוינות אחת-אחת, והעלילה בסדרה הדוקה ומנומקת, מהסוג שיותיר אתכם על קצה המושב בסוף כל פרק, ואפילו לא יגרום לכם להתאכזב בסוף הסדרה, כשכל הקשרים העלילתיים ייפרמו והסיפור יגיע לנקודת רתיחה בקנה מידה גלקטי. אנא, חסכו מאיתנו את כל התירוצים ושבו לצפות במפגן המרהיב, המצחיק והמרגש הזה. באמת שלא תתחרטו.
אזכורים של כבוד: "מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון", "חשיפה: תיק דודו טופז נפתח"
