אם צריך דימוי אחד שיגדיר את הסדרה הדוקומנטרית "המהפכה הגאה" שיצרו גל אוחובסקי ולירן עצמור עבור כאן 11, דמיינו אוהד בית"ר רוקד מחובק עם טרנסית בבריכה בכיכר רבין. הוא עוטף אותה בדגל הצהוב-שחור, ומרים אותה באוויר והם שניהם מאושרים. הפאייטים מהשמלה שלה משאירים לו שובל ורדרד מנצנץ על הפנים. כמה לא הגיוני ככה אמיתי. כמה מופרך ככה קרה.
כמו השניים האלה, כל הדמויות שמעמיד אוחובסקי, שלקח על עצמו לשרטט את תולדות המהפכה הלהט"בית בישראל, שובות את הלב ברגע, וכולן חיות מחוץ למיינסטרים הייצוגי של הקהילה. יש שם קב"ט הומו מתנחל עם הורים שְעונים על כל סטריאוטיפ של מתנחלים שאפשר לדמיין, זוג צעירים חתיכים מזרחים שהתחתן אחרי שאחד מהם עזב אישה וחמישה ילדים, מפקדת לסבית מזרחית, אם שכולה שמתארת בשברון לב איך ראתה על פני בנה ההומו שהיה מעדיף למות במקום הבן הסטרייט שאיבדה, ופרופסור להיסטוריה שמספרת איך חבריה בבניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, אולי הפקולטה המתקדמת ביותר למחשבה חופשית בארץ, התחמקו ממנה במסדרונות כשהפכה במוצהר לאישה טרנסית. הכוח המחבר בסדרה בין שלל הדמויות האלה הוא שאין מה לדאוג להן. הן ייצרו עבור עצמם, בכוח, בתנופה, בלית ברירה, מיינסטרים חדש. ותזוזו, כי שם, מסתבר, עוברים גלגלי המהפכה.
גדולתה של "המהפכה הגאה", ומה שהפך אותה למושא של ביקורות ארסיות חסרות תקדים בשבוע האחרון, היא העובדה שסירבה להשאיר את הנרטיב הגאה הישראלי ואופן התקבלותו יוצא הדופן בישראל בחזקתה הבלעדית של אליטה ישראלית אחת. להפך. כמו בכל שנות מאבקו למען זכויות הקהילה, התעקש אוחובסקי לחפש את תו התוקף דווקא במקומות המפתיעים ביותר והקשים ביותר לעיכול של המילייה ממנו הוא בא. במקרה הזה ועל פי שלושת הפרקים: בצבא (שהוא גם כובש) במהפיכה המזרחית (בה רובם ימנים) ובמאבק לנראות ציבורית (שנתפסת כפגיעה בפרטיות). הבחירה הכמעט אקדמית הזו התגלתה כמעשה חתרני ומהפכני בפני עצמו.
לא ברור אם יוצרי הסדרה העריכו כמה שרטוט ההצלחה של המהפכה הגאה דרך מדים וחאפלה מזרחית יכעיסו את השמאלנים והאשכנזים האוטומטים שראו עצמם בעלי הבית של המאבק. מסתבר שההתעקשות להיות קודם כל "יהודי, ישראלי, ימני, ליכודניק וביטחוניסט ורק אז הומו", כדבריו של השר אמיר אוחנה בנאום השבעתו לכנסת, הצמידה לאלה בכוח פרטנרים חדשים בעלי אוסף זהויות שהם סולדים מהן. הפחד לחלוק את ההצלחה של המאבק הגאה עם אחרים מיד הטריפה אותם והזכירה להם שהם קודם כל ישראלים, אנשי שמאל, מתנגדי כיבוש ורק אז הומואים. אה, וגם כועסים. כי מי ישמע חלילה שיש הומו ימני והוא טוב בדיוק כמוהם.
לא קל לכולם לקבל את הנרטיב של הסדרה, הגורס שלמרבה האירוניה שנות כהונתו של בנימין נתניהו - אולי משום שהן ארוכות כל כך -היו גם שנים שהתאפיינו בפרו-להט"ביוּת, שהשר הבכיר ההומו המוצהר הראשון הוא מהליכוד (אחרי דמויות חיוורות ונרפות בארון שהציג השמאל), ושהלט"בים המוצהרים הראשונים בפריים טיים היו דווקא מזרחים - מה שנחשף ברגע לא פחות ממדהים בפרק השני, בו נראים דנה אינטרנשיונל ועופר ניסים מבצעים בתחילת שנות התשעים את "דנה אינטרנשיונל (שושו יא שושו)" על הבמה ב"סיבה למסיבה" עם רבקה מיכאלי, מעוז הפריים טיים המהוגן של אז, בזמן שגדולי האמנים האשכנזים כמו יהודית רביץ, קורין אלאל ויהודה פוליקר, איקונות של זמנם, עוד היו בארון.
לאורך שלושת פרקיה "המהפכה הגאה" מספרת שהישראליות, אם מנווטים אותה למקום הנכון, יכולה להחזיר חיבוק. אבל תקווה ואהבה, לחלקים מסוימים בחברה הישראלית הן הדברים המפחידים ביותר. הן מאחדות ציבורים שונים ובכך בעצם מנרמלות זהויות שלא חלמו להתיישב זו עם זה. הן מחברת ביו זירות ליברליות לשמרניות ובכך יוצקות ערכים סותרים אלה באלה. הסדרה הזו תהפוך לטקסט-בוק המרכזי והמכונן בתולדות המהפכה הלהט"בית הישראלית, אבל סודה טמון בכך שהיא תובעת מכולם לאהוב אחד את השני על השונות שלהם. וכמה שזה פואטי בסדרה על זכויות אדם, מסתבר שזה גם לא כזה פשוט. בִמקום שאנשים שנלחמו כל השנים על "התקבלות" ועל "זכויות" ישמחו שחיים להט"בים מתאפשרים במקומות סגורים ובעייתיים כמו בהתנחלויות, פריפריה שמרנית, צבא, ומשפחות מסורתיות, הם עסוקים בלהדוף את ההישג משום שהוא מאיר חלקים שמאיימים על הזהות הלא להט"בית שלהם.
רגעי השיא והשמחה בסדרה הם בדיוק הרגעים בהם מתחרפנים שומרי הסף של ה"נורמליות" של פעם. אנשי השמאל שרואים את עצמם כהורים בלעדיים לליברליות באשר היא, לא מצליחים להכיל בשום צורה את העובדה שנאורות מגדרית מגיעה עטופה במדי צבא, שרשרת חי ודגל של בית"ר ירושלים. למרבה התדהמה, אלה שאין ספק שהדאגה לזכויות הקהילה היא אחת מאבני הייסוד של זהותם, עדיין מתכווצים מול העובדה שהגיי אייקון הגדול ביותר שיצא מישראל הוא מזרחי שרירי עם גורמט מעכו.
על כן בעוד הסדרה גורפת אלפי צפיות ותהודה ציבורית, מרבית הביקורות בכלי התקשורת היו דווקא צוננות או בעיקר ארסיות במיוחד. הגדיל לעשות עיתון "הארץ" שהקדיש לסדרה לא פחות מחמישה טקסטים בשבוע אחד -כולם זועקים הדרה. מעניין שדווקא מעוז הליברליות והחופש, השמאלניות והאשכנזיות נזעק כאשר שלא מצא את עצמו או דומים לו על המסך של אוחובסקי. כאילו שנאה עצמית יוקדת (והאובססיה של אנשי העיתון על כך שהומואים צריכים להיות דמויות שוליים שחיות במחשכים סטייל אוסקר וויילד וז'אן ז'נה, מבלי להבין ולקבל שרוב הלהט"בים רוצים להקים משפחה ולגדל ילדים כמו כולם) והפחד של השתלטות ה"אחר" העבירה אותו על דעתו. טוב יעשו ב"הארץ" אם יסיטו את האנרגיות האלה לטיפול בקופות שרצים של העיתון בדמות מיזוגניה וארוניזם.
כן אפשר להיכנס לוויכוח שניטש השבוע מדוע השמיטו יוצרי הסדרה את שולמית אלוני ויעל דיין, נשים רבות זכויות במאבקן למען הקהילה, אבל לא סתם המבקרים החריפים ביותר רודפים את כבודן של שתי אלה שוודאי היו מגחכות על המאמץ ושבעות רצון מן התוצאה. גם על זעקת השבר הטוענת כי הסדרה מתעלמת הכיבוש ומהומואים פלסטינים אפשר להתכבד ולענות בסדרה דקומנטרית המוקדשת כולה להם, שאני מבטיחה להתייחס אליה באותו כובד הראש. אגב, הסדרה גם מתעלמת מהומואים טבעונים והומואים פעילי משבר האקלים.
אי אפשר שלא לתהות האם המילייה של אוחובסקי רותח עליו משום שבחירתו לספר את סיפור המהפכה הגאה כך, לא רק הפקיע אותה ממי שדימו לעצמם שהם בעליה, אלא גם חשף מפלה אחרת. מפלת כבודם של חלקים מהשמאל, שמרוב שהוא החזיק חזק את הערכים הגאים שלו הוא חנק אותם וכעת מסרב להאמין שהם פורחים בקהילות אחרות. השמאלנים רותחים על אוחובסקי שהוא לקח להם את ההומואיות, כאילו היתה שלהם אי פעם, כאילו הם בעצמם לא השתמשו בה שנים כדי להרגיש נאורים קצת יותר ועכשיו הם כועסים שהימנים עושים את אותו הדבר.
היטיבה לנסח את זה בפרק השני שיר ראובן, שטענה כי להיות הומו מחוץ לארון שנים רבות היה שווה המרה לאשכנזיוּת, כי רק שם לכאורה אפשר היה ליישם ערכים של שוויון וקבלת האחר. זה גם כנראה היה נכון. אבל במקום לשמוח שימים אלה עברו והערכים האלה הוטמעו אצל כולם (יעני, ניצחתם) מסתבר שהאשכנזים לא מסוגלים להכיל את העובדה שדווקא המזרחים עשו להם בית ספר. הם מעדיפים את הציטוטים מכמירי הלב של צדי צרפתי בריאיון האיקוני שלו ב"הארץ", או את ייסורי סקעת הצעיר שמקשרים שחרור ומאבק עם סבל, ופחד, וייסורי מצפון. כי את אלה הסובלים אפשר לבוא ולגאול. ההומואיות השרירניות הדלוקות בתור לעופרה כבר גאלו את עצמן. הן לא צריכות אותם.
וכמו בכל התנגשות העניינים ירדו די מהר מתחת לחגורה, והביקורת על הסדרה הפכה גם התקפה אישית על היוצר שלה. הביקורת על אוחובסקי התמקדה בשתי טענות: הראשונה היא ההלנה על כך ששנים רבות היה ביריון שהוציא בכוח מפורסמים מהארון, והשניה והנבזית יותר שהסדרה הזו היא כולה מסע להאדרה עצמית.
לגבי הטענה הראשונה ובטח במציאות הרוויה פוסטים-טוויטר-אינסטה-סטורי וכל הרעש הזה, להמשיך לטעון שאוחובסקי שלף אנשים מהארון בכוח זה קשקוש. זה כמו להגיד שחשיפת הרגלי השתיה של שרה נתניהו בתיק 1000 היא חדירה לפרטיות. כן, הוא היה תובעני ובוטה וחצוף והציב קו אדום איפה שאפילו לא היה אומץ לסמן קווים בוורוד. אבל מי שטוען את זה לוקה בעצמו בפסבדו-הומופביה משום שהוא רואה באוחובסקי רק כהומו ומבטל את זהותו העיקרית והיא אוחובסקי העיתונאי. הוא משועליה הוותיקים העיתונות הישראלית, היה ממקימי חדשות ועורכו המיתולוגי של "העיר", העמיד דורות של כותבים ואחראי רבות לייסוד קו המתאר של עיתונות התרבות הישראלית. כמי שכתב תרבות וסיקר תרבות, אין מבין ממנו את כובד האחריות שיש במעמדם של כוכבי התרבות, ואת חוקי הברית עליה הם חתמו כאשר באו לדרוש את אהבת הקהל. על כן הוא דרש מהם לדבר אמת. הוא לא הלשין לאמא שלהם, וגם לא כרז להם מתחת לבית. הוא כן דרש מהם, כשהם באים להתארח במגרש שלו - לשחק בחוקים שלו. ככה זה בדרבי. זה אולי שנוי במחלוקת אבל ככה זה עם אנשים שמחוללים שינוי, זה לא מעניין אותם. אוחובסקי לא היה זקוק לאהבה שלהם, הוא פשוט היה צריך שהם יפסיקו לשקר. המחויבות הראשונה שלו הייתה כלפי הקוראים שלו.
אני לא חושבת שמישהו שקורא את הטור הזה מצפה למשהו אחר מעורכי וכתבי אתר זה. כל מרואייני הסדרה אגב, גם מי שהיו ממתנגדיו הגדולים בשעתו, מודים היום מול המצלמה שהוא צדק. שזכויות לוקחים ולא מקבלים. כשאסי עזר מספר בגילוי לב כיצד הרגע בו עברי לידר יצא מהארון בריאיון ב"מעריב" שינה את חייו, וגרם לו לעשות זאת עבור אחרים - אפשר רק להבין בכמה מאמץ ותעוזה נצרב דנ"א של שינוי תודעתי.
הטענה השנייה, כאמור, לועגת לאוחובסקי כאילו העניק תעודת הצטיינות לעצמו במסווה של סדרה דוקומנטרית. מעניין שמעולם לא הושמעה הטענה הזו למשל כלפי דוד פרלוב ב"יומני פרלוב" או מול תומר היימן, מושא סרטיו האישיים ביותר. גל אוחובסקי, נשיא ארגון הנוער הגאה, חתום על שנים של פעילות למען זכויות הקהילה הלהט"בית יותר ממרבית מרואייניו ואין מחלוקת על גודל השפעתו. בין שלל הדברים שעשה מחוץ לגבולות הקהילה, הוא ובן זוגו איתן פוקס חתומים על יצירות פורצות דרך, שהציגו לראשונה בליבו של המיינסטרים דמויות מכוננות כמו הומואים בצבא ורגעים מכוננים כמו נשיקה בין גברים על המסך. על זאת ועוד הרבה, כך שאין שאלה שאוחובסקי הרוויח את מקומו המוביל בנרטיב לא רק ביושר אלא גם בים של זיעה.
אם הטענה נגדו היא שהוא עף על עצמו אז אני אומרת גל, תגביה. במדינה שבטקס הדלקת המשואות שלה מעולם לא הוזמן איש להדליק משואה בשם המאבק הלהט"בי, רשאי אוחובסקי, מהדמויות הדומיננטיות של הקהילה, ליצור סדרה שבמרכזה עומדת עשייה ואמירה אישית, ולהבעיר לעצמו את האבוקה ישר בלב הסלון שלכם. על זה יש רק להגיד - מגיע לך, תרימי חמודה, ואז תרימי עוד.