שתי התופעות הגדולות ומעוררות המחלוקת של השנה האחרונה נפגשו בסוף השבוע לקרב ענקים. מהצד האחד, האיש והאייפון X, הילד הצפון תל אביבי ודמות הערס הקשוח, דודו פארוק. מהצד השני, צמד החממנים הבכירים של הטלוויזיה, המראיינים שלא נותנים לאורחים לדבר, אופירה וברקו. מי יצא כשידו על העליונה? אין פה שאלה בכלל, העימות המצופה נגמר בנוק אאוט קליל של פירה וברקו, ומבוכה לא קטנה לזמר העולה.
אל תקנו את הסיפורים על "פיצוץ ראיון", מי שראה את התכנית הבין שנטישת האולפן הייתה פשוט דרכו של דודו לגאול את עצמו מייסוריו, כשצמד המנחים חבט בו ללא רחם. הוא הגיע לראיון בלי תכנית מוגדרת, ונראה שאיבד את כל שיווי משקלו כשברקו עשה את הצעד הצפוי ביותר והתייחס לאדם מאחורי הדמות, אורי קומאי. כדי להגדיל את ההשפלה, בזמן שברקו תקף ואורי/דודו גמגם, אופירה המשיכה לנהל את האירוע בחיוך מדושן, ולקרוא לו "ילד" ו"חמוד" שוב ושוב. היא כמעט לא הייתה צריכה להוציא מילה, כי המבט שלה אמר בביטחון, "ילדון קטן ומתוק שלי, אתה ממש לא מוכן לבמה הגדולה".
אופירה וברקוביץ' לא עשו לדודו שום אמבוש, ואפשר להניח את כל האשמה בחיקו של הזמר הצעיר. למה אתה מצפה? שהם יתייחסו לדמות שלך כמו כתבי בידור חנפנים ולא ינסו לחדור את השריון הבדיוני? ראית אי פעם את התכנית? למעשה, הכישלון של דודו היה כל כך בולט מהרגע הראשון, שברקו אפילו התייחס אליו בעדינות יחסית, אבל פארוק כבר היה עמוק במערבולת הכישלון, ורק הצליח למלמל בבלבול שהוא "אמן". זאת עדות נוספת לחוסר ההכנה לראיון, הוא לא החליט אם הוא הגיע כאורי קומאי האמן המיוסר, או כדודו פארוק הקשוח ופורק העול. דודו לא היה מדבר על האמנות שלו, ואורי לא היה מדבר במבטא הזה.
אז מה בדיוק הוא ניסה לעשות? זה לא היה להטוט בין המציאות והדמיון, רק בחור נבוך והמום שלא הצליח לענות על השאלות הכי צפויות. ההתרגשות ניכרה עוד בביצוע השיר, במקום להגיש אותו בצורה אפקטיבית, במקום להפיל באולפן פצצה אחרי פצצה, הוא פשוט צרח בהיסטריה ומרח את כל השורות הפרובוקטיביות שכמעט אי אפשר היה להבין. אני מכיר את מסורת ההתפרצות של ראפרים צעירים ובועטים בתכניות אירוח מעונבות (כמו הבכורה של Odd future אצל ג'ימי פאלון), אבל הופעות כאלה צריכות לכבוש את האולפן באנרגיות, ופחות עובדות כשמאחוריך עומדת מגמת המוזיקה של תיכון עירוני א'.
אז דודו צווח כמה גסויות בזמן שברקו זעף ואופירה חייכה בהנאה גלויה מהפרובוקציה. ואז אורי קומאי התיישב לראיון, עוד נושא את המבטא של פארוק אבל לא הרבה יותר מזה, ופגש פרובוקטור אמיתי, ששוחה במי השערוריות הזוטות כבר עשרות שנים. זה פשוט לא היה קרב הוגן. ברקו תקף, דודו לא הצליח להתגונן, ניסה להסביר להם שהם לא מבינים, שהוא אמן והם לא מבינים, כי הוא אמן וזאת אמנות. תוך דקות ספורות הוא הפך מהדמות שמאיימת על כל המדינה לנער שלא רוצה לספר לאמו איך היה היום בבית הספר. הוא סיים את הגמגום הזועף, קם ללכת, ואחרי התעכבות מביכה עד אימה גירש את עצמו הביתה.
טועה מי שטוען שצמד המגישים המבוגרים לא הבינו את הקטע של דודו פארוק. הם הבינו בדיוק את הקטע, וההוכחה היא דווקא שלא שיתפו פעולה עם הדאחקה. הדרך הכי בטוחה להבהיר שאתה לא מבין בדיחה זה להשתתף בה בהתלהבות יתר. מגישי תכניות בידור ותכניות לילה שראיינו בעבר את פארוק בדמותו, הם אלה שנפלו למשבצת האבא המביך. התקשורת המעונבת לא צריכה לשתף פעולה עם הבדיחה, זה רק הורג אותה. היא אמורה לאתגר את הדמות, לנסות לדקור את הבלון, והמשימה של קומאי היא להתמודד עם זה בצורה שמשמרת ובוראת מחדש את הבדיחה (או מהלך אמנותי, כפי שקומאי התעקש). לבלבל את התקשורת ולא לתת לה לבלבל אותו. במשימה הזאת הוא נכשל כישלון חרוץ.
זאת הבעיה כשמישהו עושה דמות קומית כשהוא לא באמת קומיקאי, ולפי ההופעה, גם לא פרפורמר שיכול להחזיק שיר בלייב. אלתורים שעובדים בצחוקים עם החבר'ה לא יעבדו על הבמה המרכזית. זה לא מצחיק מספיק, לא שנון דיו, לא בועט בשום מידה. דודו פארוק רוצה להיות הכוכב הכי גדול במדינה, מלך הנוער, ראש הממשלה. למרבה הצער בשלב זה, מרוב אלתורים וחלטורים, הוא נראה יותר כמו דאחקה בערב סיום של החטיבה. אם הוא לא יתאפס על עצמו וישייף את המופע שלו, הוא עלול לסיים כתופעה ויראלית שתוקפה עבר מוקדם מהצפוי.