בסתיו 2018 יצא הסרט "עשיר בהפתעה" - חלופה עברית חלבית ומתסכלת לשמו המקורי של הסרט, "Crazy Rich Asians" (אסייתים עשירים מטורפים" או "אסייתים עשירים בטירוף") - והפך ללהיט. הסרט, המבוסס על ספר באותו השם מאת קווין קוואן, הכניס 238 מיליון דולרים מסביב לעולם (מול תקציב צנוע של 30 מיליון דולרים), הזניק את הקריירות של כוכביו, בהם קונסטנס וו והנרי גולדינג, ועזר לעורר עניין מחודש באותה אליטה כלכלית שבדרך כלל מודרת מכלי התקשורת המערביים. כמעט שנתיים וחצי אחר כך נכנסה תכנית הדוקו-ריאליטי "אימפריית הבלינג" אל ספריית הסדרות האינסופית של נטפליקס והצהירה שהיא כאן בשביל לחשוף את האמת מאחורי הדימוי על אותם אסייתים מליינים. זה לא לגמרי קרה, אבל זה לא אומר ש"אימפריית הבלינג" איננה מרתקת.
"אימפריית הבלינג" היא מעוז נוסף של נטפליקס בתחום הדוקו-ריאליטי הראוותני, ועוקבת אחר חייהם של אנשים אמידים להכעיס. היא נמסרת לצופה מנקודת המבט של קווין, דוגמן שעקר ללוס אנג'לס אחרי חיים שלמים בפלורידה, שם היה האסייתי היחידי בקרב חבריו. וגם באל. איי. הוא נותר זר למחצה, אם כי הפעם עקב העובדה שאין לו צי של מכוניות פאר בחניית ביתו. או חנייה בבית או בית משלו. חבריו בלוס אנג'לס הם קבוצה נאה של נשים וגברים, חלקם ילדים למשפחות עשירות, אחרים בעלי עסקים מצליחים משלהם וישנם גם מי שמשלבים בין שני אפיקי ההכנסה האלה. יחד הם יוצאים למסיבות, מתארחים באירועים חברתיים שונים, מצלמים את התינוקות שלהם במכוניות יוקרה זעירות או נוסעים לחופשות ספונטניות בפריז, שם הם מתאכסנים אך ורק בסוויטות נשיאותיות. מפגני העושר האלה מתווכים לנו מבעד לעיניו של קווין, שמנסה להבין את הכללים החברתיים של הקבוצה, בה כל שרשרת שנענדת היא הכרזת מלחמה ועל מקטרות השלום מודפס הלוגו של שאנל.
גם אם לא ראיתם אפילו פרק של אחד של "אימפריית הבלינג", ייתכן שאתם יכולים לדמיין בדיוק איך היא נראית ומה היא כוללת. אתם עשויים לשער, ואגב, גם לצדוק מאוד, ש"אימפריית הבלינג" מתארת יריבות בין שתי נשים חזקות מאותו החוג החברתי. או לשער שהסדרה כוללת עיסוק ניכר באופנים השונים בהם אפשר לשנות ולשפר את המראה החיצוני, מאימוני כושר ועד ניתוחים פלסטיים שונים - וגם זה יהיה ניחוש מדויק מאוד. זאת משום ש"אימפריית הבלינג" מגיעה - וסליחה מראש על משחק המילים האוריינטליסטי - משושלת ארוכה של תכניות דומות להפתיע, שעוצבו בעצמן ושויפו עד לרמה של דיוק מילימטרי. וכיוון שיש כל כך הרבה מהתכניות ההן, הן נעשו כבר שקופות לצופה הטלוויזיה בן זמננו. הן שם, הן דגם קיים, הן עובדה. הן "עקרות בית אמיתיות".
"עקרות בית אמיתיות" הושקה בתחילת 2006 עם עלייתה למסך של "עקרות בית אמיתיות: מחוז אורנג'" - תכנית על חייהן הפרטיים והחברתיים של חמש נשים בגוונים שונים של בלונד, שיזוף ואבטלה, שחיות ומבלות לאורך רצועת החוף של קליפורניה. הסדרה ביקשה לנצל את הצלחת סדרות הדרמה "האו. סי." ו"עקרות בית נואשות" (שחשפו, באלף מרכאות, החיים האמיתיים והמסעירים של דיירי קהילות סגירות ושבעות) ושאבה השראה לא מבוטלת גם מתכניות ריאליטי כמו "ג'רזי שור", "לגונה ביץ'" ו"הוליווד הילס". ההצצה אל תוך חיים מפוארים בשילוב הדרמה והעימותים של תכניות הריאליטי הפכה את "עקרות בית אמיתיות" להצלחה, והסדרה הולידה בעצמה שורה ארוכה של תכניות בת, שהעתיקו את הפורמט הרזה והדביקו אותו בכל פעם בשכונה או בעיר אחרת - מניו יורק, דאלאס ואטלנטה עד וושינגטון די. סי., מיאמי ובוורלי הילס.
בעונותיו הראשונות של המותג, העלילות היו עוד מתונות למדי: מסיבה אחת פה, חופשה אחת שם, ריב קטן פה, ויכוח קולני שם. אולם ככל שרבו השנים, העונות, המשתתפות ונתוני הצפייה, "עקרות בית אמיתיות" רק הלכה והגבירה את הווליום. כיום, "עקרות בית אמיתיות" היא כבר אימפריה טלוויזיונית, ואחד המוצרים המצליחים ביותר של ערוץ בראבו האמריקאי. את השיטה היעילה הזו - קחו נשים בעלות אמצעים ותנו להן להתווכח זו עם זו עד המוות - העתיקו הן לתכניות אחרות לבראבו וגם לעשרות סדרות ריאליטי דומות בערוצים אחרים. חובב הטראש האמריקאי מנופח השפתיים יכול היום ליהנות מ"אהבה והיפ הופ" (שזה פחות או יותר עקרות בית אמיתיות: תעשיית המוזיקה), "נשים קטנות" (שעוקבת אחר חייהן של נמוכות קומה), "Married To Medicine" (שבדיוק כפי שהיא נשמעת, מתארת את חייהן של נשים שנישאו לרופאים) ועוד ועוד. לרובן, אגב, יש גם סדרות בת משלהן.
כל ענף הריאליטי הזה לא מציית רק לאותה נוסחה עלילתית, אלא גם לאותה אסתטיקה. כל פרק יכיל מפגש חברתי על רקע קלוש ("אנחנו חייבות להיפגש ולדון בהשקת הסינגל שלך!", "אתן מוכרחות לבוא אליי לערב קאווה, הרצאה של סקסולוג והטחת פנינים זו בזו!") וכל מפגש חברתי יכיל מעין פיתול עלילתי שיעמיק את הסכסוך בין שתי משתתפות או יותר. המפגשים האלה תמיד יצולמו בצורה זהה (בדרך כלל בשני מוקדים, כדי שהצופים יקבלו תמונת מצב מלאה אם וכאשר הוויכוח יהפוך לאלים) והנשים תמיד תגענה אליהם כששיערן עשוי ותכשיטיהן מבריקים. את האירועים האלה ילוו עדויות שיימסרו ישר למצלמה (טסטות), שייתנו למשתתפות הזדמנות לנמק את פעולותיהן, לעקוץ את המתמודדות האחרות ובעיקר להוכיח למפיקים שהן ראויות לעוד זמן מסך. זו, אגב, לא פרשנות צינית של מבקר, ובעונות האחרונות של "עקרות בית אמיתיות" הופיעה בסדרה התייחסות מפורשת לכך שמי שלא מקבלת "קו עלילה מעניין" (נזכיר שאלה אמורים להיות החיים האמיתיים שלהן) - נזרקת ומוחלפת בעקרת בית אחרת בעונה הבאה.
"אימפריית הבלינג" נענית, כאמור, לכל התכתיבים האלה ומוסיפה להם נופך אסייתי. זה, כמובן, ייצוג תרבותי חלקי ומבלבל מאוד - הסדרה מתייחסת אל אסיה כאל מקשה אחת, ולמרות שגיבוריה מגיעים גם ממשפחות יפניות, קוריאניות וסינגפוריות - התכנית כולה עטופה בעיצוב "סיני" עם שימוש ניכר בצבעי אדום וזהב, וכתוביות מלוות בסינית מופשטת. אך ישנם גם הבדלים סמויים יותר, שמשדרגים את הצפייה ב"אימפריית הבלינג". ראשית, ישנה סוגיית הכסף, וליתר דיוק סוגיית הכמה כסף. עקרות הבית האמיתיות נישאות לאנשי נדל"ן, או מנהלות עסקים שונים על ספקטרום הלייף-סטייל - תרחיש שיכול לגרום לאנה שיי לפרוץ בצחוק לו היה זה דבר שהפנים שלה מסוגלים, פיזית, לעשות. שיי, למשל, היא יורשת לחברת תעשייה בטחונית שנהנית מחוזים של מאות מיליוני דולרים מול הצבא האמריקאי. קיין לים, חברהּ ל"אימפריית הבלינג", הוא בן של איש עסקים שעשה הון של יותר מ-2 מיליארד דולרים בבורסה וכיום הוא גם הבעלים של מועדון הכדורגל של ולנסיה. ג'יימי שי - התגלית הקומית של "אימפריית הבלינג" ואישה שחיה בניתוק מעורר הערכה מהמציאות - היא בתו של קן שי, יזם טכנולוגיה שהונו מוערך ביותר מ-4 מיליארד דולרים, מה שממקם אותו במקום ה-259 ברשימת 400 האנשים העשירים בעולם של מגזין "פורבס". איפה זה ואיפה היאכטות המקרטעות (והחמור מכך: השכורות) של נשות אורנג' קאונטי? למעשה, חלק ממשתתפי "אימפריית הבלינג" לא טורחים אפילו להסגיר את תחומי העיסוק של משפחותיהם, כאילו מדובר בשאלה גסה שלעולם לא הייתה נשאלת על ידי עשיר אמיתי.
מי שמודעת לכך היא כריסטין צ'ו, ספק הגיבורה ספק הנבלית של הסדרה, שבן זוגה הוא פלסטיקאי בעל קליניקה מצליחה בבוורלי הילס. על פניו, כסף קטן יחסית לתעשיות הענק שמממנות את ג'יימי או אנה, אבל לכריסטין יש את הפרסטיז', וכבר באחת הטסטות הראשונת שלה בסדרה היא מציינת בגאווה שבן זוגה, גבריאל, הוא נצר לשושלת סונג הסינית, כך שאם השנה הייתה, נאמר, 1200 והיינו חיים בסין הקיסרית, אז כן, גבריאל היה יכול להיות קיסר. בינתיים הוא ממקם מחדש אוזניים ומשייף קווי לסת וזה אמנם תחום פורה ומספק, אבל כריסטין יודעת שיש ערך נוסף בהתרפקות האנתרופולוגית הזאת כי היא מסמנת אותה כאסייתית יותר מחברותיה.
האסייתיות החיובית שורה על כל פריים ב"אימפריית הבלינג", ונוכחת גם בפרטים הקטנים ביותר. למשל, כמעט שלא תראו בה ניתוחים פלסטיים ששוללים מאדם את המאפיינים האסיתיים המסורתיים של פניו. אנשי ונשות "אימפריית הבלינג" יחטבו את הלחיים ויצרו את אפיהם עד כדי גרוטסקה, הן יגדילו את השדיים, ישאבו שומן וישתילו שיער - אך לא יצרו קפל מלאכותי מעל העפעפיים, מה שישווה להם מראה מערבי יותר. זה נשמע שטחי, אבל בשטחיות עסקינן, ועבור אנשים כאלה, שאוכלים בוטוקס לארוחת בוקר, יש גם משמעות לא מבוטלת לבחירה לא להיראות מערבי יותר. לבלוט, להתריס, להיבדל ולמשוך את תשומת הלב מתוך הבנה שאתניוּת היא דבר חיובי שאפשר וראוי לעוף עליו.
וזו אולי הגדולה האמיתית של "אימפריית הבלינג" - הקלות בה לקחו את המבנה הכי בסיסי של מותג "עקרות בית אמיתיות", ומילאו אותו בתוכן פאן-אסייתי. כך, כצופים, אנחנו נחשפים למריבה דרמטית הכוללת גם השלכת משקה - ככל הנראה המהלך הספורטיבי המזוהה ביותר עם מותג "עקרות בית אמיתיות" - שנערכת במסיבה לכבוד חג אמצע הסתיו המסורתי של סין. כך אנחנו נחשפים למתיחות התרבותית שבין כריסטין וגבריאל לבין משפחתו של גבריאל, שעדיין מתגוררת בסין ועדיין נוטרת טינה לכריסטין על כך שהיא התקשתה להרות באופן טבעי. אלה עדיין מקרים חריגים בנוף הטלוויזיוני, שעדיין מתייחס אל אמריקאיות לבנה כאל ברירת מחדל. אז לא, הנה, אפשר להביא חיקוי אסייתי למוצר הכי אמריקאי בעולם (ריאליטי זבלי, דה) - וזה יהיה מהמם. זה יבדר בכל המקומות הנכונים, אבל גם לא יביך. לעתים זה אפילו יחנך ויחשוף את הצופה למציאות שלא היה לו נעים לדמיין עד כה. באנו בשביל ה"עשירים", אבל נשארנו בשביל ה"אסייתים". וכן, נו, ברור שבגלל ה"מטורפים".