שלום לכם, אנשי העולם. אתם בטח לא מכירים אותי. אני האיש הכי גבוה בישראל.
אלו הם ימים קשים לעם שלי, כשאנחנו מוצאים את עצמנו בסבב נוסף של מלחמה. ימינו מלאים במוות, הרס ואימה בשני צידי הסכסוך. כמו תמיד, אנחנו עוקבים מקרוב אחר התגובות בזירה הבינלאומית לפעולות שלנו. וכמו תמיד, התגובות די ביקורתיות. דואה ליפה, למשל, פרסמה באינסטגרם קריאה "להציל את שייח ג'ראח", הדוגמנית ג'יג'י חדיד העלתה פוסט שמבהיר כי "לא ניתן לכם למחוק את פלסטין", דה וויקנד שיתף סטוריז שמאשימים את ישראל בטיהור אתני, די.ג'יי קאלד אמר שהוא "מצפה לקבל סקס אוראלי אבל לא יחזיר טובה", בראיון מ-2014 שלחלוטין לא קשור לנושא, אבל תמיד נחמד להיזכר בו.
אבל אל תטעו, הרשימה של הידוענים שתומכים בישראל נוצצת גם היא: השחקן הארגנטינאי בן ה-49 פקונדו ארנה הביע את תמיכתו בישראל בשיחה פרטית עם ידידה שלו, רוסלנה רודינה, אותה היא פרסמה בחשבון האינסטגרם שלה. אז אתם יודעים, שמות מאוד גדולים בשני הצדדים. אבל במאבק המתמשך על דעת הקהל העולמית, הצד הישראלי ללא ספק ספג מהלומה השבוע.
הייתי רוצה להאמין שיום אחד יהיה לי שבריר מהביטחון של גבר לבן כשאני מדבר על דברים שמתרחשים אלפי קילומטרים מהמקום שבו אני חי. שיט, אין לי ביטחון כזה לגבי דברים שמתרחשים בתוך הבית שלי. ראיתי את הכלבה שלי אוכלת מהשולחן והייתי כזה "אני לא *חושב* שאת אמורה לעשות את זה". ואני לא רוצה להישמע מתגונן - לכולם יש את הזכות לבקר את ישראל. זה בסדר, באמת. כאילו, השואה הרגע קרתה, אבל בסדר, אם אתם חייבים.
גם אני מתפרנס מלבקר את ישראל. לכולם יש זכות לבחון את העובדות ואת ההקשר. חלק מהאנשים אפילו יסיקו בסופו של דבר שאנחנו הרעים. מישהו חייב להיות האיש הרע, לא? אבל אני גם מאמין שלפשט את המצב יתר על המידה לא עושה צדק לאף צד. אני חושב שזה לוקסוס של עוברי אורח לצאת בהצהרות חותכות על סכסוך בן מאה שנה, בשעה שיש אנשים שחיים את הסכסוך הזה יומיום. ודעתי הצנועה היא שמונולוג הפתיחה של "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר", התוכנית הפופולרית להפליא של HBO, שמעולם לא גנבתי את הפורמט שלה, עושה בדיוק את זה.
אני לא חושב שמישהו מכחיש את הבדלי הכוחות בין הישראלים לפלסטינים אבל מצב של הבדלי כוחות אינו, בפני עצמו, לא מוסרי. האם להיות חזק יותר פירושו לשאת באחריות גדולה יותר? בהחלט. אני מניח. אני לא יודע. באופן אישי מעולם לא הייתי חזק יותר מאף אחד, אבל ככה שמעתי. אבל האם זה אומר שאתה אשם באופן אוטומטי? ברור שלא. זה כמעט נשמע שאתה כועס עלינו שלא ספגנו יותר אבידות.
תן לי להבין: חמאס ירה יותר מאלף טילים *בכוונה* לפגוע באוכלוסיה אזרחית, אבל הטילים האלה לא נחשבים כי יירטנו אותם באוויר? זה לא הגיוני בכלל! זה כמו שאני אלך לבית אבות ואזריק לכל המבוגרים קורונה, והצוות הרפואי יגיד "טוב, הם כולם קיבלו חיסון… אז הכל סבבה. הצלחת להדביק רק חלק קטן מהם". האם לכוונה אין שום משמעות? כי, ואני יודע שאני נשמע כמו ישראלי בחו"ל שמחפש זיון, אבל אנחנו חייבים להתייחס לעובדה שחמאס מכוון את הנשק שלו כמעט אך ורק לעבר אזרחים, בעוד שצה"ל עושה מאמץ להימנע מפגיעה כזו. ולמעשה אני מסכים עם הביקורת שלך לגבי הפעמים שבהן הצבא לא עושה מספיק. גם אני חושב שלהוריד בניין מגורים זה צעד קיצוני שצריך להשתמש בו רק כמוצא אחרון. וזה פאקינג קשה, בהתחשב בכמה שחמאס נוכח בחיי הפלסטינים ברצועת עזה.
לצערנו אנחנו לא יכולים להחליף את השלטון בעזה. אנחנו אפילו לא יכולים להחליף את השלטון בישראל והיו פה בחירות איזה 20 פעם בשנה אחת. ראש הממשלה שלנו פשוט לא מבין את הרמז.
אבל הנקודה היא שכמו כל דיקטטורה וכל ארגון טרור, חמאס משגשג על חשבון נתיניו ומשתמש בהם כדי להגן על עצמו. וזה בשום צורה לא מסיר אחריות מישראל, אבל זה מספק הקשר. הקשר חשוב שאי אפשר לבחון את הסכסוך בלעדיו. כמי שעוקב אחרי פוליטיקה אמריקאית, לפעמים אני מקבל את התחושה ששני הצדדים של כל ויכוח הם האחד שתומך אוטומטית בחלש והשני שתומך אוטומטית בחזק. אבל לפעמים המציאות יותר מורכבת מזה. הטענה שחוסר איזון הוא בלתי מוסרי היא פריבילגיה של אנשים שלא נאלצים לבחור בין הביטחון האישי שלהם לדאגה לאחר. אנחנו לא יכולים להיות חלשים, אבל אנחנו גם לא יכולים להיות קהים. זו הסיבה שהחלטתי לצלם את המונולוג הזה. כדי להגיד את המילה "קהים". לא כדי להגן על ישראל או על המלחמה. שתזדיין המלחמה. עשיתי את זה כי כאב לי לראות אדם שאני מעריץ אומר משהו כל כך לא הוגן, כל כך לא צודק, כל כך פשטני כמו "אני מצפה לקבל סקס אוראלי אבל לא אחזיר טובה". תודה לכולם, מי ייתן ונחיה בשלום במהרה.