אני מעריץ את חוה אלברשטיין, שהפכה בשנים האחרונות לאייקון האשכנזי השמאלני החשוב מכולם. בוודאי לאחר מותו של עמוס עוז, אם כי גם בחייו עקפה אותו. איך יוכלו ספרים ונאומים להתחרות בשירים היפים של פעם? בניחוח ההולך ונעלם שיש לביצועים של אלברשטיין? אבל למה אני כותב בגוף שלישי? למה ללכת רחוק? שימו לי עכשיו את אלברשטיין שרה "היום אולי, נדחה את בוא הלילה, ולא נשאף לאור כוכב", ואני ישר מתחיל לדמוע. בערבי חג, ברגעים שבהם בא לי להיזכר בילדות שלי, בבית הוריי, אני מיד שם את השירים היפים שלה ומתרגש עד אין קץ.
אלברשטיין מנצחת את כולם. את הצעירים ממנה - שלמה ארצי, שלום חנוך, מתי כספי - ואפילו את המבוגר ממנה, אריק איינשטיין. וזה לא רק בגלל שהיא נחשבת לאדם עם דעות, אלא בגלל סוג הרגש. חוה היא הגעגוע שיש בו הבעת עמדה. היא לא סתם שרה שירים, היא עומדת מאחוריהם. ולא רק "חד גדיא" או "משירי ארץ אהבתי" האיקוניים. גם שירים יותר רכים ופחות זכורים כמו "שרליה" או "שחמט". כולם יודעים מה דעותיה הפוליטיות, וגם שהיא אינה מתחנפת לקהל. אתם בוודאי זוכרים את התקופה בה לא הופיעה בכלל על במות בישראל, כי איבדה את הסבלנות אל הקהל המקומי שלא רצה להתחדש איתה ולא הסכים להקשיב לשירים שכתבה בעצמה.
אני עוד זוכר שבתחילת הדרך, בשנות השבעים, אמא שלי לא חיבבה אותה ונהגה לטעון שהיא "גלותית". היא ובנות דורה אמרו עליה שהיא "שרה דרמטי מדי, לא מודרני", והעדיפו את להיטי הלהקות הצבאיות, והכוכבות במיני קצר. אבל עם השנים, כשהתרבות המזרחית מילאה יותר ויותר את הבמה, סוחפת אחריה את הקהל הצעיר, אמא שלי וחברותיה התקבצו סביב אלברשטיין, והפכו אותה שלא מרצונה לנושאת הנס. אני לא אוהב את המושג "ארץ ישראל היפה", כשהוא נאמר בטון שיש בו גזענות. מה לעשות, הגעגועים שלי לבית אבא, אינם לעומתיים, ואינם על חשבון מישהו אחר.
לא כל מי שאוהב את אלברשטיין הוא חלילה גזען, ולא כל מי שאוהב אותה הוא אשכנזי. אבל אלברשטיין היא כן סמל של עידן אחר, ובעיני רבים סמל לעולם הולך ונעלם. סיבוב ההופעות המוצלח מאוד שלה עם שלומי שבן, החזיר אותה שוב לימי הזוהר כפרפורמרית על, וגם הביא איתו נוסחה שמאפשרת להנות באופן מלא משיריה העתיקים לצד שיריה החדשים. אם לא הבנתם, אלה שנים טובות לאלברשטיין וזה למרות שהיא נמנעת מכל סממני הזמן החדש, ואולי דווקא בגלל זה. אין לה אינסטגרם, היא לא מגיעה לאולפני הטלוויזיה, ודאי לא להשקות. וההופעות שלה אינן בקיסריה או באיצטדיונים, אלא באולמות של 800-1,000 איש, שיש בהם וקרבה בין האמן לקהל.
אולי בגלל זה אני מרגיש די בודד השבוע, כשחלק עצום מחברי הקרובים והאהובים ביותר (כולל בעלי), חשים לא בנוח עם הפרסומת החדשה שלה לטריפל של yes. מילא שהיא עושה פרסומת, שזה דבר די קיצוני ומפתיע, היא משתמשת ב"לונדון" ואף מחליפה את מילות השיר לטובת המותג שאותו היא מפרסמת. "לונדון", הלהיט הגדול ביותר שלה מסוף שנות השמונים, הוא בעיקר המילים האלמותיות של חנוך לוין. "היאוש נעשה יותר נח" הוא כמעט "התקווה" של שמאלנים בעידן החדש. ולכן פגיעה בשיר הכמעט קדוש הזה, בתקופה שבה ישראל היא מקום שמיטלטל קצת כמו סירה בים, נתפסת אצל רבים כמעט כמעשה בגידה. זה מסוג הדברים שפעם היו אומרים עליהם, "זהו, זה הסוף". מה שנקרא, אם חוה מכרה את נשמתה, אז מה נשאר לנו? אני מבין את התחושה הזאת, אבל מתקשה להתחבר אליה.
בעיני הפרסומת החדשה היא מקסימה, מרעננת, מפתיעה, ובעיקר עושה שירות נהדר לאלברשטיין האמנית. הרי איש לא חושב שהאישה ששרה "שלום, אני חוזרת", שכחה מי היא. בתוך המחזמר הקטן שתפרו לה ב-yes, אלברשטיין היא משב רוח מרענן של עצמה. איזה כיף לראות אותה מחייכת, נהנית, מתענגת על עשרות הרקדנים שמקיפים אותה. כבר שנים שלא ראיתי אותה זוהרת כל כך. המפגש שלה עם סטפן נראה הכי טבעי וקולי. ובסוף, כשהיא רוכבת על הדרקון וצועקת "אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה", אתה מבין שהיא עדין חוה האהובה שלנו, צינית במידה הנכונה.
אני יודע שהיא הרוויחה מלא כסף, זה לא העניין. כמו שאני מכיר אותה, היא עשתה את זה דווקא בשביל לתקוע אצבע בעין לכל מי שמזדעזע מזה. תמיד היא אמרה שאין לה כח להיות "חשובה", ואין לה כוח לשאת על כתפיה את כל משמעויות השירים. היא זמרת, אמנית, בדרנית אם תרצו, והכי חשוב, כמו שהיא אמרה לי פעם בראיון: "חשוב לבגוד מדי פעם בקהל שלך", דווקא כדי לאתגר אותו. לטעמי היכולת שלה להשתתף בפרסומת, היא בדיוק הסיבה שבגללה היא יכולה לשיר עדין בהופעות את "פרח הלילך", ולרגש, ולא להישמע אף פעם כמו טקס יום זכרון, או להבדיל כמו מי ששר על אוטומט.
אני צפיתי בפרסומת הזאת כבר המון פעמים. אני מקווה שבני נוער שאין להם מושג יתאהבו בשיר הזה ואולי בטעות גם ישמעו שירים אחרים שלה. ובעיקר אני לא חושב שהיחס שלי ל"לונדון" ישתנה. זה עדיין ישאר השיר הנהדר והמתסכל הזה, שבו מתאחדים אלברשטיין וחנוך לוין לרגע שהוא מעבר לקלאסי בתרבות הישראלית. אלברשטין אינה עושה כאן זילות של השיר, היא משתעשעת בו, קצת כמו בסרטון חתונה, עם החלפת מילים. אני לא יודע איך להגיד את זה, אבל לראות אותה קוברת לכל הצעירים והצעירות, ממש עושה לי נעים בכל הגוף. יאללה חוה תראי לכולם!
נ.ב. אני רק מקווה שאף פוץ לא יפנה למועצת הרשות השנייה ויטען, ברוח הימים האלה, שהמשפט "אם למות כמו כלבה" וכו, מעליב בעלי חיים או פוגע בנשמות של ילדים רכים. מצד שני זה יהיה פיתול מצחיק בעלילה.