כשהייתי ילד, לכל אורך התקופה שבין הגן ובית הספר היסודי, אחד הדברים שהכי שנאתי היה הקרב הגדול והמתמשך בין הבנים לבנות. זה תמיד היה שם. בלי ששמנו לב, טפטפו לנו את המסר שיש יריבות בין שני המחנות. בכל יום הולדת או אירוע שהיו בו משחקים תחרותיים, חילקו את הקבוצות לבנים ובנות, כשתמיד ריחפה מעלינו תחושה שאנחנו נלחמים כדי להוכיח שהמגדר שלנו טוב יותר. ובכל פעם שהגיע הזמן הזה להוכיח נאמנות לצד שלך ולהילחם בצד השני, הייתה לי תחושת מחנק בגרון, כזו שלא יכולתי להסביר. ואז הגיעה תחרות "הבנים והבנות" של ערוץ הילדים והציפה הכול.

בתחילת שנות האלפיים, ערוץ הילדים התחיל מסורת של תחרות בין קבוצת בנים וקבוצת בנות במסגרת "מסע קיץ", כשהקבוצה המנצחת זוכה בטיול לחו"ל או משהו בסגנון. אבל לאף אחד לא היה אכפת מהפרס. כולנו רצינו לדעת דבר אחד: "מי יותר שווה - הבנים או הבנות". זו, אגב, לא פרפראזה שלי על התכנית, אלא ציטוט מדויק מוויקיפדיה. "הבנים והבנות" היתה הביבי או גנץ שלנו. כולם התגודדו סביב הטלוויזיה וכססו ציפורניים, מתים לגלות אם המגדר שאליו הם שייכים הוא המנצח והשווה, או שמא הגרוע. לקידום התחרות הזו יצא קליפ שנקרא "הבנים והבנות", ובפעם הראשונה שראיתי אותו פשוט בכיתי בלי הפסקה.

עד היום השיר הזה נשאר אחד מהשירים הכי זכירים ואייקוניים של ערוץ הילדים - שיר ראפ מביך בו כל קבוצה יורדת על הקבוצה השנייה. אבל משהו בשיר הזה פשוט לחץ לי על כל הנקודות שכאבו לי. הבנות פותחות בהצהרה "הבנות שולטות, אין ספק", ואז מפרטות: "שרות יותר יפה, מתלבשות יותר טוב, ובניגוד לכם - גם נוהגות לחשוב". שימו לב כמה כוח הן צוברות על ההתחלה - מרימות לעצמן ויורדות עלינו באותה נשימה. הן ממשיכות עם "בנות הן עם הרבה יותר חכם, תפנימו, וגם הרבה הרבה יותר אסתטי". ואז מגיע החלק הקשה באמת, המכה הרגשית: "לא מתביישות ברגשות, אנחנו לא בוכות בסתר - אם חברה קוראת לי, לא רואה אותך ממטר".

החלק האחרון בבית של הבנות מוטט אותי, כי הוא נגע בנקודה שלא חשבתי עליה עד אותו רגע בילדות שלי - לא היה לי חבר אחד שיכולתי לדבר איתו על מה שאני מרגיש. באמת התביישתי ברגשות שלי. באמת בכיתי בסתר. הבנים סביבי אהבו כדורגל, תקעו גרפסים ודיברו על "דרגון בול זי". כל מי שהעז להפגין איזושהי רגישות או פגיעות קיבל כינויים כמו "נקבה" או "חננה". זה כבר לא היה רצף ירידות גנריות, זה היה ספוט און. הן תקפו אותנו בנקודות הכי רגישות וחשופות שלנו. ואז, מרוסק לגמרי, התנחמתי בזה שעכשיו מגיע החלק של הבנים בשיר. יאללה, בואו נחזיר להן! אחרי רצח האופי שעשו לי בבית הקודם, אני חייב להחזיר את הכבוד האבוד של בני המין שלי. אבל במקום זה, הגיע כתב ההגנה הכי גרוע בהיסטוריה האנושית.

"הבנים שולטים, זה ברור ומובן, אם לא קלטתם את זה עד כאן - אז חבל על הזמן". בינתיים אין פה שום טיעון טוב. תעלו הילוך ודחוף. "חייבים לנצח, חולים על משחקים". מה? ברצינות? הבנות ריסקו לכם עכשיו את הנשמה, ואתם אומרים שאתם חייבים לנצח וחולים על משחקים? אתם נכים רגשית או משהו, מה נסגר אתכם?! "ובניגוד לכן - אנחנו גם מצחיקים". וזהו. משם השיר ממשיך לעוד טראש טוק כללי כמו "אנחנו לא סופרים אתכן בכלל", והבנים מסיימים את הקרב עם "מצחיקים" ו"חולים על משחקים". לא האמנתי למה ששמעתי. אלו התכונות היחידות שאני יכול לזקוף לזכותי בתור בן? אם אני לא מצחיק וכריזמטי כמו בנים אחרים בכיתה שלי, אם אני לא מנצח במשחקי כדורגל, אז אין לי שום דבר?

ביום אחרי שהקליפ שודר, אני זוכר איך כולם שרו את השיר בלופים. בהתאם לזה שהיינו ילדים מביכים ומושפעים בבית ספר יסודי, הבנים והבנות שרו אחד לשני את החלקים שלהם בשיר בהפסקה, ואווירת התחרות הייתה חזקה מתמיד. ורק אני עמדתי באמצע, ושנאתי את זה, שנאתי הכול. לא היה לי אכפת מי ינצח בתחרות של ערוץ הילדים. הרגשתי שבכל מקרה הפסדתי.

בלי להיות מודע לזה, התחושה שמכתיבים לי איך אני צריך להתנהג בתור בן, התחילה לעצבן אותי. אני גם בטוח שלא הייתי היחיד שסבל מזה, ושאיפשהו הייתה ילדה שחולה על משחקים וחייבת לנצח, ופחות התחברה ל"להיות יפה" או "לשיר טוב". ויודעים מה? אני גם בטוח שהיה איפשהו ילד שחלה על משחקים, אבל לא בהכרח היה חייב לנצח אלא פשוט נהנה מההשתתפות, ובנוסף גם שר יפה והיה מאוד חכם. כי ככה זה, בני אדם הם מורכבים. אנחנו לא "בנים" ו"בנות", אנחנו אנשים אינדיבידואלים. ובכל פעם שנחזק אצל ילדים את המחשבה שיש רק סט אחד של תכונות שלפיהן יימדד הערך שלהם, נקבל עוד ילדים מתוסכלים עם השקפת עולם רעועה וערך עצמי נמוך.