לפני ארבע שנים וחצי פגשתי את מייקל קנת' וויליאמס על סט צילומים באטלנטה. וויליאמס הצטלם לעונתה השנייה של "האפ ולנארד" – סדרה חביבה ומהנה אבל זניחה למדי ששודרה במשך שלוש שנים בערוץ הטלוויזיה של סאנדנס (ואצלנו ב-AMC המנוח). ההפקה אמנם עמדה בסטנדרטים האמריקאיים המקובלים – כך, למשל, לצורך צילומי סצנות פלאשבק ספורות, הוקם באתר יריד שעשועים כפרי שלם; אבל היה נדמה שהיא לא עומדת בסטנדרט הראוי לוויליאמס. היה נדמה שעם כל הכבוד לבמת האינדי המכובדת של סאנדנס, וויליאמס אמור לשחק במיינסטרים האליטיסטי של HBO. הייתה תחושה שלאיש שהיה עומאר ליטל מגיע יותר מזה.
לראיון שנערך בחדר האוכל הגדול של הצוות הגיע וויליאמס (לנארד) עם כוכבה השני של הסדרה, ג'יימס פיורפוי הבריטי (האפ). למרות שמה השוויוני, "האפ ולנארד" הייתה קצת יותר האפ מלנארד; פיורפוי מילא את תפקיד הגיבור הקלאסי, וויליאמס היה הסייד-קיק. ובכל זאת, ועם כל הכבוד לפיורפוי שכמעט נכנס (פעמיים) לטוקסידו של ג'יימס בונד, היה ברור שמבחינת העיתונאים שנקבצו לחדר מברלין, ממקסיקו סיטי ומתל אביב, הכוכב בחדר הוא וויליאמס.
וויליאמס, בסניקרס שחורות, סרבל אפור וקסקט, היה רחוק מדמותו המאיימת של עומאר ליטל. הוא היה מחויך, החליף בדיחות פרטיות עם פיורפוי, ענה לשאלות באריכות בקול חצצי ובשטף דיבור ברוקלינאי. ג'אנקטים הם לא המקום שבו שחקנים מעדיפים לבלות את שעות המנוחה שלהם בין הצילומים, רבים מהם גם לא מגייסים את כישורי המשחק כדי להסתיר זאת. סביר להניח שגם וויליאמס היה מעדיף לשכב בטריילר, אבל הוא לא נתן לאיש מהנוכחים את ההרגשה שהם גוזלים את זמנו. הוא היה נינוח ומשועשע.
ואז אחד העיתונאים שאל על הצלקת.
החיוכים נבלעו מתוך החדר במשאבת ואקום. היה ידוע לכולם – למעט אותו עיתונאי, מתברר – שלא שואלים את וויליאמס על הצלקת. הוא סיפר עליה בעבר, אבל – סיבותיו עמו – לא רצה לדבר על זה עוד.
במצבים אחרים, שאלה עיתונאית שנוחתת על עצב חשוף יוצרת מבוכה. הפעם, היה נדמה שזו יותר ממבוכה. וויליאמס לא ניסה לחמוק מן השאלה באלגנטיות או לפוגג את אי הנעימות בחיוך. להפך; נראה היה שהוא כועס. הוא ניסה להשיב לשאלה בעודו למעשה מתעלם ממנה, במעין פסיביות-אגרסיביות, אבל אפשר היה לדמות את האגרסיביות האצורה. זה לא היה כמו לזרוק הערה שלא במקומה לשחקן טלוויזיה; זה היה כמו לשלוח עקיצה למאפיונר.
כי למרות שהיה זה וויליאמס האדם, זו הייתה עדות ותזכורת דווקא לגדולתו של וויליאמס השחקן. מי שהביט בו באותו רגע – יהא עיתונאי מפוכח ככל שיהיה – לא יכול היה שלא להיזכר בשודד הרצחני עומאר ליטל ("הסמויה"), בגנגסטר האכזרי צ'וקי ווייט ("אימפריית הפשע"), במנהיג האסירים פרדי נייט ("ליל האירוע"), באסיר לשעבר בובי מקריי ("כשהם רואים אותנו"). וויליאמס נטמע בגיבוריו הקרימינלים, וכולם עמדו שם איתו, חמושים ועצבניים.
וחוץ מהפילמוגרפיה, הייתה הביוגרפיה. הרי האדם שנשאל על הצלקת היה אדם שפניו רוטשו בצלקת.
TODAY: We remember actor Michael K. Williams. He spoke with Terry Gross in 2008 and 2016. Williams died Monday at 54. pic.twitter.com/VjyyvpJm88
כשוויליאמס היה בן 25, עם חלומות על עולם הריקוד והופעות עם מדונה וג'ורג' מייקל, הוא יצא עם חברים לחגוג את יום הולדתו בבר בקווינס. בשלב מסוים, סיפר ל-NPR לפני שבע שנים, הוא ראה שניים מחבריו מוקפים על ידי חבורת זרים. וויליאמס, שהספיק להשתכר היטב ("היה לי את האומץ של השתייה", אמר לסקוט פיינברג מ"ההוליווד ריפורטר" ב-2011, "וטפחתי על החזה כשלא הייתה לי סיבה לעשות זאת"), התערב. זה עלה לו באגרוף הראשון – אגרוף שמתוכו בצבץ סכין גילוח שחרץ את פניו של וויליאמס מהמצח, במורד האף ולאורך הלחי הימנית. באק פיפטי, קוראים לזה ברחוב, דולר וחצי, מאה וחמישים סנט – ככמות התפרים שנדרשת כדי לסגור את החתך.
וויליאמס לא היה נער תמים שנקלע לתגרה; אל הבר בקווינס הוא נכנס עם שני כתבי אישום על גניבת מכוניות. "תמיד הסתבכתי בצרות – צרות גדולות", אמר לפיינברג. אבל הוא לא היה "גנגסטה". להפך; "הייתי חנון, עושה הכל כדי להימנע מעימותים". את הקטטה בבר הגדיר כרגע שבו – כפי שקרה לו שוב ושוב בחייו – "יצא מהדמות".
אבל הפעם, כשחזר, זו הייתה דמות אחרת. הייתה לה צלקת מפוארת על הפרצוף, וזה עמד לשנות את חייו.
"דברים השתנו מיד", סיפר וויליאמס ל-NPR, "במאים לא רצו רק שארקוד, הם רצו שאשחק תפקידים של עבריינים". אחרי הקליפים הגיע גם התפקיד הקולנועי החשוב הראשון: טופאק שאקור ראה תמונת פולארויד של וויליאמס וליהק אותו למותחן הפשע "הקליע" שביים ג'וליאן טמפל. הבחור הזה, אמר, נראה מספיק קשוח כדי לגלם את אחי הקטן.
וויליאמס, בניגוד לציפיותיו, לא נורה עם "הקליע" להוליווד. הוא אסף תפקידי אורח קטנים ב"חוק וסדר", "דדליין" ו"הסופרנוס", אבל לא יותר מזה. הוא עזר לאימו שניהלה פעוטון, והיא התחילה ללחוץ עליו שיצטרף אליה כעובד קבוע. אחרי שנתקל במקרה בדמותו בטלוויזיה, ביקש רק עוד הזדמנות אחת. אם זה לא יצליח, אמר לה, אני סיימתי. זה את ואני, מחליפים חיתולים. "הייתי ממש מדוכא, על הקרשים", אמר ל-NPR.
ואז, יום אחד, אימו קראה לו ואמרה שהגיע פקס עבורו. זה היה תיאור הדמות של עומאר ליטל.
הכי מגניב, הכי מורכב, הכי גאה
עומאר לא היה אמור להיות דמות משמעותית ב"הסמויה". בראיון לאתר "הובוטראשקן" ב-2005 סיפר וויליאמס שנאמר לו כי הדמות מתוכננת להשתתף בשבעה פרקים בלבד. בסופו של דבר, עומאר שרד את רחובות בולטימור ואת התסריטים של היוצר דייויד סיימון כמעט עד הרגע האחרון. ולא סתם שרד; הוא הפך לאחד מגדולי גיבוריה.
המבקרים הציבו את עומאר בקביעות בצמרת רשימות דירוג הדמויות. הצופים אהבו אותו אף יותר. בסקר של גולשי IMDB ב-2009, למשל, נבחר עומאר לדמות הטובה ביותר בפער עצום על פני מתחריו (נדמה שהיחיד שהצליח להתחרות בעומאר על אהדת הקהל היה הג'אנקי המלשן באבלס). עומאר לא היה חלק מהתנגשות הכוחות שבמרכז בסדרה ונחשב לסיפור צדדי עם תוחלת חיים מוגבלת. לראיה – הוא לא הופיע באף כרזה עונתית. ובכל זאת, הוא נחשב היום לדמות הכי מזוהה עם "הסמויה". בזמן שהאימפריה של ברקסדייל והיחידה של מקנולטי נלחמו על בולטימור, עומאר כבש את לב הקהל.
"הסמויה" העמידה גלריית דמויות מופלאה, והצטיינה במיוחד בבריאת פושעים מעוררי אהדה מבלי לחטוא ברומנטיזציה. כאלה היו סטרינגר בל המתוחכם, אייבון ברקסדייל הכוחני, מרלו סטנפילד קפוא הדם, האח מוזון המלומד ופרופוזישן ג'ו המחושב. עומאר הצליח להתעלות על רובם, אם לא על כולם, בזכות השילוב הטוב ביותר בין מגניבות ומורכבות.
הוא שורטט כמו גיבור מערבונים אורבני: חוצה את הרחובות חבוש בנדנה, עוטה מעיל גשם ארוך ומתחתיו אפוד חסין כדורים, אוחז רובה ציד, מצולק, שורק להנאתו שיר ילדים ("לציד נצא" – השיר שמפזם גם צייד הארנבים אלמר פאד) שמפזר את בלדרי הסמים כמו מפוח עלים. גנגסטר עם שיק של קלינט איסטווד. בשכונה שבה הסתובבו חבר'ה כמו סטרינג ומרלו, הוא הצליח להיות יותר קול מכולם.
אבל מה שהפך אותו לשונה מהם לא היה הלוק, אלא הקוד. אדם, הוא אמר, חייב קוד. המצפן המוסרי של עומאר היה מכויל על פגיעה בפושעים בלבד. אזרחים חפים מפשע, שעבור רוב העבריינים הם לכל הפחות בגדר נזק היקפי, נותרו מחוץ לטווח הפגיעה של עומאר. הוא היה שודד ערמומי ואלים, אבל את כוונת הרובה הציב רק על ראשיהם של סוחרי הסמים. רובין הוד מלך הגנגסטרים.
והיה גם את עניין הגאווה – נושא שזכה לרוב להתייחסות כמו-טריוויאלית מבורכת, אבל מובן שלא היה כזה בעולם שבו פעל עומאר, ושהיה מהותי בעיצוב דמותו כמי שלא שם על אף אחד. עומאר חי כהומו בסביבה מאצ'ואיסטית שבה הומוסקסואליות נתפסת כגבריות מבוזה או כקללה שגורה. להיות גיי מוצהר בווסט סייד של בולטימור הייתה הזמנה להתעללות. להיות גיי מוצהר שהוא גם פושע מטיל אימה? זה כמעט אוקסימורון.
עומאר, כמובן, הוכיח שזה לא אוקסימורון, אלא עובדה מוגמרת (גם אם בדיונית). ההומוסקסואליות שלו הייתה ידועה לכל; שלושה משותפיו לכנופייה היו גם שותפיו למיטה. זה אמנם עלה לו בהכפלת החוזה שהוצא על ראשו, אבל לא פגע לרגע בסטריט-קרד, בכבוד – ובמקרה שלו, ביראה ואפילו במורא – שרחשו לו ברחוב. עומאר עמד מחוץ לארון עם שוט-גאן.
על הנייר, זו לא הייתה הדמות הכי אמינה ב"הסמויה" (שריאליזם היה מעלתה המובהקת). למרות שהיא נוצרה בהשראת דמות אמיתית (דוני אנדרוז, שהתארח בסדרה בתפקיד אחד מאנשיו של עומאר), היא הייתה עשויה בקלות להיתפס כפנטזיה תסריטאית, דימוי רומנטי – כמעט קומיקסי – של פושע שהוא בעצם לוחם בפשע, מנקה את הרחובות מסוחרי הסמים ואת סוחרי הסמים מכספם, "שודד מוסרי" שיוכל להתחבב על הקהל.
אבל עומאר לא היה פנטזיה כזאת. הוא נבנה כך שלא באמת יכול היה לנקות את הרחובות, משום שהיה חייב שהסמים יישארו שם – אלה היו החוליות בשרשרת המזון שעליה חלש. מי שעזרו להפיח בו חיים ריאליסטיים היו שפת הרחוב המדויקת שנתנו לו (ולכל גיבורי הסדרה) סיימון והתסריטאים, ותצוגת המשחק של וויליאמס.
למרות שחלקו קווי דמיון ביוגרפיים אחדים (וויליאמס גדל ללא אב בשיכונים של ברוקלין, עומאר גדל כיתום בשיכונים של מערב בולטימור), השניים היו רחוקים זה מזה. וויליאמס אמנם הסתבך בצרות, אבל נרתע מעימותים. הוא אמנם צרך סמים (וככל הנראה מצא את מותו בגללם), אבל לא לקח חלק בשרשרת האספקה. הוא אמנם גנב מכוניות, אבל לא ביצע מעולם שוד מזוין. למעשה, עד צילומי הסדרה הוא לא החזיק בידיו אקדח (אד ברנס, שותפו של סיימון, חשש שוויליאמס לא יתאים לתפקיד אחרי שהאחרון התקשה לתפעל את הרובה בצילומים).
אבל הצלקת חיברה ביניהם. היא עבדה עבור וויליאמס כתג כניסה לעולם העברייני של עומאר, הוכחה שוויליאמס מכיר את האלימות ברחובות מטווח אפס וסממן פיזי שהעצים את הדמות. היא הייתה מושלמת לעומאר משום שהיא סימלה שרידות: אם אתה מתכוון לפגוע במלך – כדאי שלא תחטיא.
אבל חשוב מכך: היא סימלה פגיעות. זו פגיעות שהייתה בוויליאמס, ושאותה הקנה לעומאר – לכאורה רוצח ללא חת, למעשה אדם שמסתובב עם אפוד מגן מתחת למעיל. מתחת לחזות הקשוחה – אבל לא פעם גם מעליה – עומאר היה אדם רגיש, כן ואפילו עדין: לא מקלל, מטפל בסבתו, מחצין רגשות.
אלוהים לא ירד לברוקלין
אפשר לאפר כל שחקן עם צלקת. אבל וויליאמס הביא אותה מהבית.
הצלקת ליוותה את וויליאמס גם לתפקידים שבאו אחרי "הסמויה" – ברובם המשיך לגלם דמויות שסבבו את עולם הפשע (אפילו ב"קומיוניטי" הוא גילם מרצה לביולוגיה שהשתחרר מהכלא אחרי עשרים שנה). כמה מהן הקנו לו את המועמדויות לפרסים שהחמיץ, משום מה, ב"הסמויה" (חמש מועמדויות לאמי, כולל אחת לטקס הקרוב על "ארץ לאבקראפט"). אבל עומאר, תפקיד הפריצה המכונן שלו, היה גם התפקיד הטוב מכולם.
וויליאמס האמין בקארמה. פעמיים, לדבריו, חש שהוא נוגע במוות – והאמין שאלו איתותים מאלוהים. "שאלתי את עצמי למה אני, למה ניצלתי?", סיפר בראיון לעיתון "סטאר לדג'ר". אחרי הקטטה בבר, הוא החליט שלא לנצל את קשריו עם העבריינים בשכונה כדי לנקום. אחרי ששקע לתוך הסמים, בזמן ש"הסמויה" כבר שודרה בטלוויזיה, החליט להתנקות. "הייתי צריך למות", אמר, "תקעתי את הראש בלוע הארי. ברור שאלוהים הציל אותי מאיזושהי סיבה". אבל השבוע, כשוויליאמס שחזר לסמים לקח ככל הנראה מנת יתר, אלוהים לא ירד לברוקלין.
זה הכל במשחק, אמר פעם עומאר על עולם הסמים, ו-וויליאמס היה חלק ממנו. ובמשחק הזה, זה היה תפקידו האחרון.