הפרידה מלונדון את קירשנבאום, אחת מתוכניות הדגל של ערוץ עשר בחזית האקטואליה, היא חוויה מורכבת. מצד אחד, כל תוכן מקורי שמורד מהאוויר - מבאס. בוודאי כשמדובר במותג טלוויזיוני ותיק ומזוהה כל כך. הרי התוכנית היא הרבה יותר מסך חלקיה, הרבה יותר מהלונדון פלוס הקירשנבאום שבה (גם אחרי מותו של קירשנבאום עצמו ב-2015). היא היתה ועודנה מוסד. פנינה. ריאה ירוקה של דיון "גבוה" בתוך ים הצעקות, העלבונות והחנופות שהוא הדיון הפוליטי והאקטואלי בטלוויזיה. כאילו, ככה מקובל לחשוב עליה. וחשוב להגיד ש*מקובל* לחשוב עליה, כי נראה שיותר משאנשים נוהגים לצפות בפועל בלונדון את קירשנבאום הם נהנים לומר כמה יתגעגעו אליה כשלא תשודר יותר.
וזה בסדר. כלומר, זה מובן. לונדון את קירשנבאום היתה, בגדול, תוכנית איכותית. היא לא דפקה חשבון, היא התנהגה לא יפה לאורחיה כשאלה הרוויחו את היחס הזה, והכריחה אותם לענות על שאלות לא נעימות. היא היתה גם תוכנית מאוד שנונה ומשעשעת, שהרבתה להרים גבות מול פוליטיקאים נפוחים. היא הושיבה מדי ערב צימוד שנראה לנו חריג - שני גברים אשכנזיים, פובליציסטים ומנחים ותיקים, וואו, איפה מצאתם כאלה בבידור הישראלי? - בעיקר מתוקף גילם של המשתתפים בו, ונתנה להם יד די חופשית למדי. לונדון וקירשנבאום היו עיתונאים אמיתיים, כאלה שאי אפשר לערבב אותם. הם היו שם בשביל דיון חסר פאסון בנושאים ברומו, ולעתים גם ממש לא ברומו, של עולם.
זה יפה וראוי להערכה, אבל בל נשכח שבליבה ובמהותה, היתה לונדון את קירשנבאום גם תוכנית זקנה ורטנונית. זה ניכר, כאמור, כבר בבחירת הטאלנטים, אבל הבחירה הזו חלחלה לא פעם גם לדיון שנערך בתוכנית. לונדון את קירשנבאום היתה ליברלית עד לגבולות המסוימים מאוד, שאחריהם כבר לא היתה ליברלית בכלל. שקופה ועניינית עד שלא התאים לה יותר להיות שקופה ועניינית. דיונים שנראו לה ולמנחיה זוטרים מדי, משעממים מדי או מופרכים מדי - יו נואו, פיקנטריות כאלה כמו מעמד האישה והדיכוי המתמשך של יוצאי עדות המזרח במדינת ישראל - זכו מהם ליחס מזלזל.
"נגיד שהיא דוברת אמת, ולפני חמש עשרה שנה איש צעיר ביקש ממנה למצוץ לו בבית מלון", אמר ירון לונדון בתוכנית ב-2014, במהלך דיון על עדות בגין תלונה מינית נגד חבר הכנסת לשעבר סילבן שלום, שפורסמה בסמוך להתמודדות שלו על משרת הנשיאות. "אז לפני חמש עשרה שנה הוא היה במלון וניצל את סמכותו... לא בסדר, לא בסדר. בסדר. עכשיו היא התעוררה אחרי חמש עשרה שנה, כי לא בא לה מול עיניה שהאיש הזה יהיה נשיא". את המונולוג הזה הוא חתם גם בחיקוי של נפיחה כדי שהצופים יבינו בוודאות למה משולה בעיניו התלונה.
ב-2016, במהלך דיון על כניסתו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט לבית הסוהר, אמר לונדון "מעניין אותי לראות שיחה בין דני דנקנר למשל לבין כלאי, שיהיה בדרך כלל או אחמד או בוזגלו. הרי זאת אוכלוסיית הסוהרים בדרך כלל. רואי חשבון לא מגיעים... אשכנזים לא מגיעים למשרות של כלאים בבתי סוהר". המשפט עורר סערה תקשורתית, ולונדון התנצל על דבריו. ב-2017, הפכה שיחה של לונדון והכתבת מיה איידן על תופעת החטיפה של ילדים ממוצא תימני ואימוצם על ידי משפחות אשכנזיות בשנותיה הראשונות של המדינה לוויכוח אלים מבחינה מילולית. לונדון הטיל פקפוק חוזר ונשנה בחטיפות, וגם כשאיידן ציינה בפניו עדויות מסוימות ומוכרות של ילדים תימנים שגודלו על ידי משפחות אשכנזיות, השיב "אז איך זה שאין ילד אחד שחום במשפחה פולנית?". למשמע אחת העדויות שמסרה לו איידן, אגב, שאל גם אם בשכונה האשכנזית בה גדל יהודה קנטור (שהיה ילד ממוצא מזרחי) היו מקרי פריצה רבים. כשנחשף שמנכ"ל בנק הפועלים לשעבר, ציון קינן, הציע לשלם דמי שתיקה לעובדת שטענה שקינן ביצע בה עברת מין, אמר לונדון ש"זה לא היה קורה אצל הבנקים של היקים בשנות ה-30".
תגידו שזו נוכחות המצלמות שמוציאה מלונדון את הסבאל'ה הגזען ונגיד שזה גם טיעון לא הוגן וגם לא לגמרי נכון בהתחשב בשלל ההתבטאויות שסיפק גם במסגרות אחרות. ב-2010 פרסם מאמר תמיכה במשורר יצחק לאור, וטען שאם המקרים המיוחסים ללאור אכן נכונים, "היה (על המתלוננות נגדו) לבעוט באשכיו, לשפוך עליו כוס תה רותח, לצרוח עד השמיים... לפנות למעסיקיו לשוב ולפנות למעסיקיו ולהתלונן במשטרה. למה לא עשו את כל אלה?". ארבע שנים לאחר מכן התראיין שוב בנושא, הפעם בדיון משלים על השיימינג שנעשה, לטענתו, ללאור ברשתות החברתיו. הדיונים בפייסבוק, שגרמו בין השאר לשלילת פרס לנדאו מלאור, כונו על ידו "טריבונל עממי" ו"בית משפט מאולתר".
בראיון לרגל צאת ספרו, שאירע במקביל להכרזה על כך שהמגישה והשחקנית ממוצא ערבי לוסי אהריש נבחרה להדליק משואה בטקס המרכזי ביום העצמאות, כינה לונדון את אהריש "אישה צעירה רבת קסם" אך הסתייג מיד "אני לא חושב שהיא הוגה חברתית עמוקה. כתופעה, כבת לשתי תרבויות, היא די מעניינת. יכול להיות שלא הייתי לוקח אותה להדליק משואה... מה אתם רוצים לומר בזה? ...מה היא מייצגת בדיוק? אין לה הישגים מופלגים בתקשורת. העובדה שהוריה גידלו אותה, בגלל נסיבות חייהם, בבית ספר יהודי וזה שהיא שולטת בשתי השפות, לא הופכת אותה לבן אדם ראוי במיוחד, או לא ראוי. זו סתם ביוגרפיה מקרית של אדם אחד". אה, ולרני רהב הוא אמר שהוריו "חינכו אותו לא טוב".
בסופו של דבר, הנקודה אחת היא: אפשר להעריך את חשיבותה של לונדון את קירשנבאום, אבל חשוב לתת גם את הדעת על ההשקפה המאוד מסוימת שהיא הביאה לטלוויזיה. וחשוב להתייחס ברצינות לכל הפעמים בהן מנחה התוכנית - שהושב בכסאו בדיוק משום שהוא ילד רע שלא מתרגש משטויות כמו פוליטקלי קורקט. או רגשות של מרואיינים. או עובדות - יצא הכי לא עיתונאי והכי לא מכובד שיש. מי שנפרד בבכי מלונדון וקירשנבאום נראה כאילו הוא כואב בעיקר את עצמו, ואת הדימוי שלו שהוא כבר לא יראה יותר על המסך. זאת אומרת, חוץ מבכל תוכנית שיש בה איזהשהו דיון על ספורט, פוליטיקה ושאר עניינים ברומו של עולם.