השבוע הסתיימה סדרת הטלוויזיה הטובה - והחשובה - של התקופה. האם היא הייתה סדרת מופת? ובכן, לא. בשביל להיות סדרת מופת על כל המרכיבים להיות מושלמים וזה לא המקרה של "להרוס אותך". סדרות מושלמות, נגיד "האמריקאים" או "הסמויה", הן לא סדרות שאנשים רואים. כלומר, כן, תמצאו את מאה האנשים שיתגאו בטעמם הטלוויזיוני הגבוה והעילאי אבל הן לא מסוגלות לשבות בקסמן כמויות גדולות של אנשים. "להרוס אותך", על אף היותה הכול מלבד סדרה קלילה ונוחה, הצליחה כנגד הרבה מאוד סיכויים להפוך לסדרה שאנשים ראו ונשבעו בה ובשמה. רק שנה כמו 2020 יכולה לגרום לסדרה כמו "להרוס אותך" להפוך לסדרת הדגל של זמננו. אבל אם זו רוח התקופה - אולי יש עוד תקווה.
אחת הבעיות הגדולות שקורות במפגש עם "להרוס אותך" היא היכולת לתווך אותה, או ליתר דיוק, היעדר היכולת לתווך אותה. סדרה על תרבות אונס? גם הפמיניסטיות הגדולות ביותר יתקשו לשווק את צמד המילים המדכא הזה, שני בקדרותו רק למציאות עצמה. ובכל זאת, אין דרך אחרת לתאר אותה - זה מה שהיא עושה. בדרכה, היא רוקמת את כל הקצוות הפרומים של המושג הזה לשמיכת טלאים כבדה ומעט מנחמת.
"להרוס אותך" לא מתחייבת לאף חוק. היא לא מתחייבת לסוגה, היא לא מתחייבת לקוהרנטיות והיא אפילו לא מתחייבת לחוקים בסיסיים של טלוויזיה. אם בא לה לעשות פרק פלאשבק שלושה פרקים לתוך הסדרה, זה מה שהיא תעשה. לפעמים היא מאופקת ומדודה ולפרקים היא חסרת כל שליטה והיגיון, מתפזרת לכל הכיוונים בעוצמה מטורפת. בידיים אמריקאיות הסדרה הזו הייתה נראית ומתנהגת אחרת לגמרי; היא הייתה מטיחה בנו בראש מסרים דידקטיים ומוודאת שהבנו את המסר האחד והיחיד כמו שצריך. אבל הידיים האלו הן ידיה של מיקיילה קול והיא לא מצביעה בהתלהבות על שום דבר, היא מניחה את הדברים: יש תרבות שחורה באנגליה, יש תרבות אונס בכל מקום, זה כאן וזה מה שזה.
זה לא מפתיע למי שקרא אפילו ראיון אחד עם קול, שבבירור צועדת לפי הקצב של התוף שלה ואלוהים, שתהיה בריאה, הקצב הזה לא נראה, נשמע ומתנהג כמו שום דבר אחר ששמענו. זו האישה שסירבה למיליון דולר מנטפליקס, אותו גוף שנתן לה אור ירוק לסדרה הראשונה שלה ("מסטיק", שירדה מאז מהשירות), כדי להיות בעלת הזכויות הבלעדית והמלאה על הסיפור שלה. זו אישה ששום דבר לא מפחיד אותה. ואולי זה מה שקורה לפעמים אחרי שנאנסת, כפי שקרה לקול במציאות - הגרוע מכל כבר קרה.
ארבלה, בגילומה של קול עצמה, עוברת שני סוגים שונים של אונס תוך שני פרקים. אבל היא לא "הנאנסת הרגילה" שלכם. נאנסת, אם לשפוט על פי פוסטים ברשתות שהתייחסו לאונס באילת, היא אדם שרצחו לו את הנשמה, שחייו נגמרו, שלעולם לא יצליח לקום ממה שקרה לו. ייתכן שזו האדישות והיעדר האחריות כלפי מצבן של נשים בימינו שמביא הרבה מאוד אנשים, גם נשים, להפוך אונס לנקודה שאחריה אין אדם יותר. זה לא מה שיגרום לגברים לקחת אחריות, זה כן מה שיגרום לשורדות תקיפה מינית להביט בייאוש אל מול השיח הבולעני הזה שאומר להן הייתן ואינכן עוד.
אז לא. זו לא רק דה הומניזציה לשורדות עצמן, זה פשוט תיאור שהרבה פעמים חוטא למציאות. טראומה מתקיימת בדרכים שונות אצל אנשים שונים. ארבלה נאנסת בפרק הראשון ובניגוד למה שסיפרו לנו, היא לא מפסיקה לקיים יחסי מין עם גברים לאחר מכן. חייה הופרו ללא היכר זה בטוח, אבל היא עדיין אדם עם מיניות ותשוקה ורצון לאהוב. כן, היא גם כועסת יותר, היא נטל רגשי עבור חבריה והיא, בגדול, איבדה סבלנות כלפי הרבה מאוד דברים אבל אם יש משהו ש"להרוס אותך" מציעה בנוסף זה גם אפשרות לשיקום, וזו אפשרות רחבה בהרבה ממה שנראה. אנחנו לא צריכים שנאנסות יסתובבו בעולם כמו זומבים שנלקחה מהם הנשמה, אנחנו צריכים שאנסים יפסיקו לאנוס.
ועל אף שהיא שייכת לז'אנר הדמויות שהכול קורה להן, ארבלה לא לבד - טרי וקוואמי, החברים שלצדה, עוברים בדרכם טראומות שונות, אבל אלו לא מטופלות כמו שהמקרה של ארבלה מטופל. במקרה של קוואמי, למשל, העיסוק בהתמכרות לגריינדר ובצדדים האפלים של הקהילה ההומואית מקבל טיפול שטחי למדי, שרק מגרד נושא שכבר מזמן היה צריך לצוף אל פני השטח: אונס והדרכים שבהן הוא מתקיים גם ביחסים בין גברים לגברים.
"להרוס אותך", על אף היותה ארוכה מדי בשני פרקים, לפעמים מרפרפת ולפעמים ממש נועצת את טפריה במגש המתאבנים הבלתי נגמר שיש לתרבות אונס להציע. סימום משקה ואונס פה (Mouth Rape) בשירותים, הורדת קונדום ללא רשות הפרטנר, האשמת קורבן ולפעמים פשוט, סתם, רמייה של האדם לפניך בדרך למיטה. כולם חוטפים וחלקם גם מחטיפים בעולם שבו ברור לכולם שהכללים הישנים עבדו בשירות צד אחד בלבד, אבל מהם הכללים החדשים? והאם כוונות חשובות יותר ממעשים? מה עם טעויות בתום לב? כמה צריך - ועד מתי צריך - לשלם על זה מחיר? האם אפשר לסלוח ואם כן, איך?
עונה שלמה ארבלה חגה סביב הניסיון לפענח את מה שקרה לה, ולאחר מכן את לאתר את זהותו של מי שאחראי לכך. בדרך היא מאבדת כמעט הכול - אחיזה במציאות, חוזה לספר, היכולת לראות אחרים מחוץ לעצמה. וכשהיא כבר מגלה את זהותו של האנס שלה, אחרי שבועות ארוכים של המתנה לו בבר שבו זה קרה (Ego Death, מאודד מעודן), היא לא עושה דבר. אבל זה במציאות, לפני זה קול בוחרת להציג כמה וכמה עלילות מדומיינות של עימות עם התוקף ולראשונה גם נותנת לו שם וקול ואישיות. בפעם אחת היא מסממת אותו ומכה אותו עד מוות, בפעם אחרת היא שומעת על המצוקה שלו ומחבקת אותו, אפילו היפוך מגדרי קול עשתה פה. זו אמנם בחירה מעניינת ומקורית לקשור משהו שנדמה כמעט בלתי אפשרי בצורה הזו אבל אבל מבחינתי זה יותר תרגיל בבימוי מאשר פרק לגיטימי.
בסוף, לא קורה כלום. ארבלה יושבת על הספסל, לא חוזרת למקום שבו נאנסה ומדליקה ג'וינט. האגו מת, נשאר האדם.