בעד / נעמה ברקן
"זה האודישן הכי טוב שראיתי אי פעם", "בגלל אנשים כמוך אני נמצא במקצוע הזה", "מצאנו את הנציגה שלנו באירוויזיון" - אחרי יותר מעשור של תכניות שירה, נעשה בלתי אפשרי לברוח מקלישאות הריאליטי שנורות בהן אחת לדקה. אפשר להבין איך זה קורה - צוות השופטים הנוכחי של הכוכב מגיע עם שנים של ניסיון בתחום שיפוט הריאליטי (זה תחום בכלל?) וצפו בטריליוני אודישנים של זמרים שחולמים להפוך לנציגינו באירוויזיון באמצעות עוד נאמבר של ביונסה או חנן בן ארי.
הקלישאות שצצו פה ושם גם לא ממש הפריעו לאף אחד. הכימיה בין חברי הפאנל והידע המוזיקלי המצטבר שלהם מכל קשתות הז'אנרים (או לפחות מז'אנר הפופ על גווניו) הפכו את המכלול לכיפי לצפייה. אבל אז הגיע איתי לוי. אי שם בנובמבר סטטיק חטף דלקת ריאות והזמר הים-תיכוני נקרא לדגל באופן חד פעמי, על תקן נציג הדור הבא של המוזיקה הישראלית. ובשלב זה כבר אפשר להודות: מדובר בהברקת העונה. לוי הגיע הישר לשלב הדו-קרבים של התחרות והיה הראשון ששלף את החרב (ותקע לי אותה ישר בלב המאוהב כמו חץ של קופידון).
כמו בקריירה שלו, שחוץ מלהיטי ענק כוללת גם הופעה די חושפנית ב"מחוברים", לוי בן ה-30 לא מפחד להיות מי שהוא - טוטאלי, כן, כריזמטי, בטוח בעצמו ולא מתנצל. זאת אולי הייתה ההופעה הראשונה שלו כשופט, אבל הוא לא היה זקוק לשום השתפשפות - הוא על 200 קמ"ש ולא רואה אף אחד ממטר.
לוי הוכיח שזה לא בהכרח הגיל או הוותק שעושים את השופט, אלא המקצועיות והרגש. הוא הגיע למעמד הנחשק ערוך ומוכן: עף מהביצוע של שפיטה ל"Can't Stop the Feeling" ("זה מדהים") - אבל נתן לה אדום ("זה מהמם, אבל לאן?"); נלחם למען מאיה בוסקילה וגם פתח בשבילה חזית מול אמדורסקי ("בסוף הקהל קונה כרטיסים, לא אתה"). אבל כל אלה החווירו מול מה שקרה עם המתמודד אושר ביטון.
רבים האמינו כי מה שהתחיל כביף פוטנציאלי בין אושר ולוי (ויכוח הטברנות, איך אפשר לשכוח), ייגמר באדום מדמם במיוחד. אבל אז התגלתה דווקא הגדולה של השופט הטרי: ברגע שביטון החל לשיר את "אסתדר לבד" של אייל גולן, לוי פשוט לא הצליח להישאר אדיש, עשה את ה"טום קרוז" - וטיפס על השולחן בהתרגשות. הבחירה במנטור שלו, אייל גולן, הייתה אמורה לגרום לו לבוז אך עשתה דווקא את ההיפך - היכולות הווקאליות של ביטון תפסו אותו לא מוכן, והעלימו ברגע כל זכר לאגו הזה שרק לפני שנייה קפץ לביקור פתע.
אנחנו צריכים עוד כמו איתי לוי על המסך. פאק איט - אנחנו צריכים את איתי לוי על המסך, שיתרגש, שירים, שיוריד ושלא ידפוק חשבון - כל עוד זה בא מהלב. אולי לא כתוספת לשורה הארוכה של שופטי "הכוכב" (כי עוד כיסא אחד ואמדורסקי ייפול), אבל עם כל כך הרבה תכניות ריאליטי על המרקע - אנחנו בטוחים שאפשר למצוא לו מקום ראוי. מי יודע, אולי בזכות שנת שבתון אחת נזכה להגשים את הפנטזיה של כולנו - ונראה את סטטיק ובן אל לוקחים את האירוויזיון.
נגד / אלה בן ארי
אתחיל בגילוי נאות: אני מעריצה במיל' של איתי לוי. חולה על השירים שלו, אוהבת אותו במחוברים ומרוגשת על אמת מההצלחה שלו, אבל מאז שהוא הגיח על המסך שלי כשופט אורח בהכוכב הבא, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת ללסת השמוטה ולמבט המזוגג של בן-אל תבוריניו.
ברור כשמש שאיתי לוי רואה בהגעה שלו לשולחן השופטים הזדמנות להכניס רגל בדלת - והוא לא מתכוון לפספס אותה. הוא התחיל רגוע, עם האודישן של להקת "וואנה וואנה", אבל כבר באודישן השני לתוכנית, עם הביצוע של מאיה בוסקילה ל- "If I Were a Boy" הוא הספיק להתיש אותי. בשיפוט של לוי היו יותר מניירות מבשירה של מאיה בוסקילה - וזה אתגר: הוא הפעיל את הקהל כמו כוכב ילדים בהופעה בקניון, זלזל במכוון באמדורסקי, וסיכם בהגזמת ההגזמות: "הביצוע של מאיה היה יותר יפה משל ביונסה!". היסחפות בואכה צומי.
מכאן זה רק התדרדר. איתי התעקש לגנוב את הרעם מכל שופט, מנחה, מתמודד, מסך לד או עמוס הכלב שאיימו לקחת ממנו זמן מסך. בביצוע (המופתי, אבל זה לא הדיון כרגע) של אושר ביטון לשירו של אייל גולן, למשל, לוי נעמד על השולחן והדגים לקהל איך הוא זז יפה בסרבל שלו. אההה סליחה אדוני המטורללי, אתה יכול לשבת כמו כולם? אתה מסתיר לנו את המתמודד.
אז הבנו, איתי לוי ממש רוצה ג'וב קבוע כשופט בריאליטי מוזיקלי. מקובל. אבל אפשר ללחוץ פחות? רומא לא נבנתה ביום, וגם קרן פלס התחילה בבית ספר למוזיקה. לוי ישרוף את עצמו מהר מאוד, כי הוא פשוט לא נותן לשופטים האחרים לדבר, לא נותן למתמודדים לשיר בלי ברבורי הרקע שלו, ומוכיח בכל פריים מחדש כמה שהוא לא שחקן צוות. ובפאנל שמכיל 30 אגואים בשולחן אחד (לא ספרתי, אבל יש יותר מידי שופטים) - צריך לדעת איך ללכת בין הטיפות במקום להשפריץ לכל עבר.
הרגע היחידי בו השופט האורח בא לי טוב בשתי התוכניות האחרונות, היה הרגע בו הוא נתן אדום של כבוד לשפיטה - דמות שקלירלי לא מתאימה לאירוויזיון מפעת חיסרון בולט של פוליטיקלי קורקט ו/או התאמה לשנת 2019. אבל אז נזכרתי שגם את זה בן אל כבר עשה לפניו.