אני חייב להודות שלא הייתי מעודכן בעיסוקיה הנוכחיים של צופית גרנט. כשהמקור המסתורי שלי שלח אותי לרחרח סביב תכניתה, "אבודים", הופתעתי לגלות שכיום היא יוצאת למסעות חובקי עולם בחיפוש אחר אנשים נעדרים. מי שעשתה את שמה עם ראיונות פרובוקטיביים אי שם בשנות התשעים, מובילה היום תכנית תחקירים מעמיקה ונועזת, ובהחלט התקדמה בחיים. אך כשהתיישבתי לצפות בתכנית המדוברת, המציאות הקודרת הכתה בי - סחוטה רגשית ועייפה, צופית מתרוצצת לה טרוטת עיניים, צועקת בהיסטריה, ופשוט לא מפסיקה לבכות. לא כך נראית האשה שיש לה הכל.
למרות הצלחה המקצועית האדירה, נראה שמשהו טורד את מנוחתה של גרנט. בצפייה בפרק הראשון של מסעה האחרון למרוקו, לא סיפורה העצוב של הסבתא המסכנה הטריד את מנוחתי, אלא נפשה הרכה של המנחה המיוסרת. איך היא נקלעה לסיפור הטראגי הזה? היא לא בנויה לדברים האלה, חשבתי לעצמי. אך להפתעתי, בחקירה שערכתי בויקיפדיה גיליתי שהתכנית רצה כבר 10 עונות. כבר עשר עונות שהיא מייבבת בלי הפסקה?! זה לא אנושי, אף אדם לא צריך לעבור סבל מתמשך שכזה. המשימה העמומה אליה יצאתי התבהרה לי כמו הכאב בעיניה התכולות - אני חייב לגלות מדוע צופית גרנט לא יכולה להפסיק לבכות.
ניתן היה לחשוב שמדובר בסיפורים הקשים עמם היא מתמודדת, אך אם כן, מדוע בחרה במקצוע כל כך תובעני רגשית? כמעט בכל שיחה היא מעווה את פרצופה ומתכווצת בבכי. קשה לי להאמין שעובדות סוציאליות למשל, מתכווצות בכאב כל פעם שהן שומעות סיפור קשה ממטופל, ומשיחה עם חברה שעבדה במקצוע אכן קיבלתי מסר דומה: "יצא לי להזיל מדי פעם דמעה, אבל אני לא אתחיל עכשיו למרר בבכי. בסופו של דבר אתה לא שם בשביל להראות את האמפתיה שלך, אתה שם בשביל להכיל את הבנאדם".
כשסיפרתי לה על המקרים הקשים עמם היא נאלצת להתמודד בתכניתה, חברתי הביעה דאגה לשלומה של צופית, והזכירה את המושג "טראומטיזציה משנית", שמתייחס למחיר הנפשי שמשלמים מטפלים על ההתמודדות עם הסיפורים הקשים של מטופליהם. עם זאת, לאחר צפייה דקדקנית ומקצועית בתכנית, דעתה נחה והיא פסקה כי לא נשקפת סכנה לנפשה של המנחה הבוכייה: "טוב, היא סתם אקסהיביציוניסטית".
אין ספק שהמקרים לתוכם גרנט צוללת אינם קלים לעיכול, אך אם היא בוחרת פעם אחר פעם לחזור לשליחות בעלת המחיר הכבד, ניתן להניח שהיא מחזיקה בתעצומות הנפש הנדרשות להתמודדות עם הסיפורים הקשים. אם כן, עלה פתאום בדעתי, אולי לא מדובר בקושי יוצא דופן שהיא חווה, אלא פשוט בנטייה טבעית לפרוץ בבכי באופן שגרתי. מלימודי הפסיכולוגיה זכרתי שבכי בלתי פוסק הוא סממן לדיכאון, אך בסקר שערכתי מצאתי שהתופעה שכיחה בהרבה משחשבתי, ואינה מעידה בהכרח על בעיה נפשית.
בכיינית ידועה שהסכימה להיחשף בעילום שם סיפרה לי על החיים הקשים בצל הבכי הבלתי פוסק: "לפעמים זה ממש מציק, פעם הגעתי למצב ששלושה ימים לא עבדתי. אי אפשר להיות גם בוכייה וגם מקצועית, או שאת בעצמך, או שאת במקצוע שלך. את לא יכולה כל הזמן לבכות, כי אז את בכיינית ובלתי נסבלת. אבל אם את בוכה בצורה מדודה, אז זה משיג כמובן רק אמפתיה".
הדברים שאמרה הפתיעו אותי, יכול להיות שיש צד חיובי לבכי הבלתי פוסק? היא המשיכה וחיזקה את חשדותיי: "בסך הכל, זה תמיד עשה לי שירות טוב. לא שזאת הייתה הכוונה, אבל זה תמיד עשה לי שירות טוב. זה גורם לאנשים לחבב אותי יותר, ואולי לסמוך עלי, כי הנה היא פגיעה, היא מחוברת לרגשות שלה, והיא בוודאי אדם חומל, אז אני רוצה לדבר עם האדם החומל הזה".
הגלגלים במוחי החלו לעבוד במרץ, חתיכות הפאזל התחברו להן לאט לאט - אם הבכי גורם לאנשים להתחבר אליך, אולי גרנט משתמשת בבכי כדי לקרב אליה את המרואיינים ולגרום להם להיפתח. יכול להיות שלא מדובר בבעיה כלל וכלל, אלא בכלי בו היא משתמשת באופן מכוון. הבכיינית המדופלמת אישרה: "זה כן מניפולציה, גם כשזה לא במכוון מניפולציה. זה כן אקט מניפולטיבי, גם כשהמטרה המקורית שלו היא לא לעשות מניפולציה. אני לא בוחרת את זה, אני לא עושה את זה בצורה אסטרטגית, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאני בוכה יותר בציבור, מאשר שאני בוכה בביתי הפרטי".
בשל היותי גבר סגור רגשית שבוכה רק בקטע שהיא מקריאה את השיר ב-"10 דברים שאני שונאת אצלך", לא חשבתי שאנשים מסוגלים להשתמש בבכי באופן מניפולטיבי ולכן נאלצתי לסמוך על הבכיינית המנוסה. לאור התגלית המרעישה, החלטתי לשקול את צעדיי מחדש. כשצפיתי שוב בתכנית עם כל הידע הנרחב שצברתי, הבחנתי פתאום בפרט קריטי שחמק עד כה מעיני - למרות שהיא מעווה את פרצופה בבכי מאות פעמים במהלך הפרק, לא הצלחתי למצוא דמעה אחת שזלגה על לחייה. אולי פספסתי לחלוחית קטנה בעין, אבל דמעה רצינית אחת לא הייתה שם.
חזרתי אל הבכיינית המומחית עם הגילוי המטריד. אישית, אני מכיר רק בכי שמתחיל בדמעות ובשיאו אולי מגיע לעיוות קטן בפנים. את המצב ההפוך, התייפחות ללא דמעות, אני לא מכיר. עם זאת, אני פתוח לאפשרות לפיה בכיינים מקצועיים כבר לא משתמשים בדמעות. אולי הדמעות זה רק עניין לחובבים, שלב חולף שהמורגלים בבכי כבר עברו מזמן. הבכיינית הבטיחה לי שלא כך הדבר: "זה תמיד עם דמעות, לפעמים גם עם דמעות מהאף. הדמעות בהחלט שם".
הפאזל השלם נפרש בפני, אבל אני מתקשה להאמין לתמונה שנשקפה ממנו - איני יכול לקבל את האפשרות שהאשה שהקדישה את כל חייה למציאת אנשים אבודים, עשויה להשתמש במחווה האנושית העמוקה ביותר ככלי ציני לקידום מטרותיה. לא, זה לא ייתכן. מי שפעם אחר פעם קורעת את עצמה מסביב לעולם כדי להביא קצת נחת לאותם אבודים קשיי יום, לא יכול להיות שהיא מזייפת בכי בכזאת קרות רוח. חייבת להיות תשובה אחרת, אולי בעיה בבלוטות הדמע, אולי איכות השידור לא אפשרה להבחין בדמעות - אבל משהו אחר נמצא שם.
רציתי לפנות שוב לבכיינית המקצועית, לשאול אותה אם אולי בכל זאת יצא לה לבכות פעם בלי דמעות, כשפתאום נדלק האור הבעיה אינה בבכי של צופית, הבעיה היא אצלנו! הקודים החברתיים הכתיבו תמיד שבכי זאת תגובה רגשית שכוללת דמעות, אבל צופית גרנט לא הגיעה לאן שהיא הגיעה בזכות כניעה לקודים חברתיים שרירותיים, וזה רק הגיוני שהיא תהיה זאת שתעשה מהפכה בתחום הבכי ותשחרר אותנו מכבלי המסורת הרטובה. עם דמעות או בלי, מתוך עצב או משיקולי רייטינג, או אולי סתם כי בא לה לעמל את שרירי הפנים באמצע ראיון, צופית גרנט תבכה איך ומתי שהיא רוצה לבכות, ואף אחד לא יגיד לה מה "נכון", או "הולם", או "אמיתי".
mako תרבות בפייסבוק