הריאליטי של נטפליקס, "חיי: מהלכה למעשה" (או בשמו המקורי והמזוהה יותר, "My Unorthodox Life"), מלווה את ג'וליה הארט, אישה בעלת סיפור חיים מטורף ללא כל ספק. הארט בת ה-49 נולדה בשם טליה לייבוב וגדלה בקהילה החרדית מונסי, וכפי שמקובל בעולם החרדי - נישאה בגיל 19 והביאה לעולם ארבעה ילדים. אבל אחרי שנים של סבל, לדבריה, היא החליטה להשאיר את הכל מאחור למען קריירה באופנה וחיים חילוניים. זמן קצר אחרי חזרתה בשאלה, הקימה מותג הנעלה שסימן אותה כיזמית מבטיחה ולבסוף גם עזר לה להתקדם לתפקיד מנכ"לית סוכנות הדוגמנות הגדולה בעולם. הארט נישאה מחדש, הפעם לאיש מקסים ומכיל; ילדיה גדלו ומתנדנדים בין העולם הדתי לבין המודרנה הניו יורקית (מלבד בנה הקטן אהרון שעוד מתגורר במונסי עם אביו).
ג'וליה היא פצצת אנרגיה שמתניידת בעולם על עקבים בגובה 20 סנטימטר ומוסיפה "ליטרלי" אחרי כל מילה שנייה כאילו הייתה שייכת לדור הזד. היא חיה בפנטהאוז מעוצב (עם ארון בגדים שלא יבייש אף בת למשפחת קרדשיאן) ועובדת במשרד כל כך יפה שהוא נראה כאילו לקחו אותו מסרט ולא מהחיים עצמם. פלא שהתלהבתי? בדקות הראשונות אל תוך הסדרה, הייתי בטוחה שנטפליקס מצאו את חומר הגלם המדויק ביותר והכינו ממנו את הריאליטי המושלם. העובדה שמדובר באישה בעלת רקע בלתי ייאמן - שממנו צמחו גם אג'נדות פמיניסטיות - רק תדלקה את ההתרגשות. אבל מה? מהר מאוד התברר שהולכתי שולל: "חיי: מהלכה למעשה" איננה רק הצצה לחייה של אישה מעוררת השראה אלא גם הצצה לחייה של אישה שרואה רק, אבל רק, את עצמה.
מהפרק הראשון מבהירה הארט לצופים בדיוק מהם הערכים שמנחים אותה. משימת חייה היא לפעול למען שחרור הנשים מהמגבלות שהפעילה עליהן החברה בכלל והדת בפרט. היא מספרת בפתיחות כמה מדוכאת (בשני המובנים של המילה) הייתה לפני שיצאה אל העולם הגדול. עד כאן הכל בסדר, אבל אז בדיוק מתחילה הבעיה: הארט משווקת את הקהילה החרדית בה גדלה כמסוכנת - לא רק עבורה אלא עבור כל אישה שמתחנכת בה. היא לא מתמקדת רק בחוויה שלה בקהילה אלא מפמפמת הצהרות ריקות מכל ביסוס על היות החיים במונסי מאמללים עבור *כל הנשים*. זו סוגייה מורכבת, ולכן חשוב להבהיר: חלק מהחוקים המאפיינים את העולם החרדי הם בעייתיים ומשמרים דיכוי נשי, אין ספק בכך. אבל מכאן ועד לטנף למצלמות על קהילה שלמה, ולהקטין את הנשים שחיות בה, הדרך ארוכה.
הצפייה הפכה מהר מאוד ממהנה לכזו שגרמה לי לאי נוחות במקרה הטוב ולעצבים במקרה הרע. הארט דוגלת בשחרור האישה, אבל רק שחרור מהסוג שהיא עצמה מאמינה בו. היא רואה את הדברים בצורה דיכוטומית להחריד: הקהילה החרדית היא כלא וניו יורק היא החופש. היא לא חושבת לרגע שאולי חיות במונסי (או בכל קהילה חרדית אחרת, לצורך העניין) נשים שדווקא פורחות בנסיבות חייהן ולא סובלות תחתן. היא רואה עצמה כפמיניסטית לכל דבר, אבל הפמיניזם שלה מאוד מצומצם ופשטני - ובעצם, חוטא למטרתו - שכן ג'וליה מזלזלת בטיב הבחירות של נשים אחרות.
אפשר להקביל את הגישה המעוותת של הארט לימיה הראשונים של תנועת הבודי פוזיטיב, שעשתה הכל כדי להוקיע את אידאל היופי ולחגוג את הנשים ה"אמיתיות", כאילו שנשים רזות אינן נשים אמיתיות; או לבחורות שבוחרות לא לגלח שיער בבית השחי ולא להתאפר, ומרחמות על נשים שדווקא כן מגלחות או מתאפרות. במילים אחרות: אישה שבוחרת למרוד בתכתיבים עושה צעד אקטיביסטי - אבל לא כל אישה שבוחרת להיענות לתכתיבים עושה זאת מתוך מצוקה או כי אין לה ברירה אחרת.
אפשר להקביל את הגישה המעוותת של הארט לימיה הראשונים של תנועת הבודי פוזיטיב, שעשתה הכל כדי לחגוג נשים "אמיתיות", כאילו שנשים רזות אינן אמיתיות; או לנשים שבוחרות לא להוריד שערות, ומרחמות על אלו שכן
ג'וליה לא רק מבטלת את החרדים בכלל אלא גם את בני משפחתה שלה עצמה. בתה הגדולה, בת שבע בת ה-27, נשואה לבן מאז שהייתה בת 19 וגם היא כמו אימה עושה את המעבר מאורח חיים דתי לחילוני. אבל שלא כמו ג'וליה, שזנחה בקלות את הרגלי העבר (או לפחות כך משתמע מהסדרה), בת שבע משתהה עם השינוי, וכך גם בעלה (שכנראה כשנישא לה הוא ממש לא תיאר לעצמו שיככב בריאליטי של נטפליקס): בפרק הראשון, מגיעה בת שבע לדירתם המשותפת של בני הזוג כשהיא לבושה בסקיני ג'ינס צמוד. בן המום אבל נשאר מאופק: הוא לא צועק, לא מאבד עשתונות - הוא רק מסביר לה בפשטות שייקח לו זמן להתרגל למראה החדש.
בהמשך הפרק, הנושא עולה בפגישה משפחתית. בבגרות ובקוהרנטיות, מסבירים בני הזוג את עמדתם. ג'וליה כמובן מתערבת, מבטלת את דבריהם ונכנסת להם למשפטים. בן מתמצת את הסוגייה המסובכת במשפט אחד מושלם: "אנחנו עדיין מנסים להרגיש בנוח ולהרחיב את החופש הדתי שלנו". ג'וליה קובעת עבורו שהוא בעצם מנסה לשלוט ולרסן את בת שבע, הוא מבהיר שהוא רק מבקש מאשתו שתאפשר לו להדביק את הפער. אחרי שקטעה אותו לא פעם ולא פעמיים, ג'וליה מצהירה: "זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי".
וזה ממש לא נגמר כאן. בפרק הבא, ג'וליה נוסעת למונסי כדי לפגוש את בנה הקטן. מצטרפים אליה רוברט, סמנכ"ל התפעול של סוכנות הדוגמנות ויד ימינה, ומרים, בתה בת ה-20. בניגוד לבת שבע, מרים לא רק מתרחקת מהחיים הדתיים אלא גם סולדת מהם; היא יוצאת עם בנות, היא לובשת גופיות, היא בוחרת לשנות את שם המשפחה שקיבלה מאביה החרדי. ובכל זאת, המרדנית הפרוגרסיבית בעלת הגישה הפתוחה מודיעה לאמה כי היא מתכוונת ללבוש בגד צנוע בעת השהות במונסי - היא לא רוצה לייצר דרמה מיותרת, או לדבריה, "אם זה גורם לאנשים להרגיש יותר בנוח ליום, זה לא מפריע לי". ג'וליה, מצידה, שונאת את הרעיון: היא לא מסוגלת לראות את המורכבות ומדליקה אש של טינה במרים במקום לשבח אותה על רגישותה.
בשיחה מלב אל לב בבית המשפחה הישן, מגלה ג'וליה שאהרון הפסיק לדבר עם בנות והפסיק לצפות בטלוויזיה, כי אלה הן לדבריו "הסחות דעת". "אז בראש שלך זה נראה הגיוני", היא אומרת בזלזול, והוא מסביר בצורה נעימה ומפוכחת שהוא יודע מה נכון עבורו. כן, הוא נער בן 14 והוא לא בהכרח יודע - אבל אמא שלו היא זו שאמורה לנסות ולהבין אותו ולא לחלוק עליו באופן אוטומטי. במקום לפגוש את הבן שלה באמצע הדרך, היא מכנה את אורח חייו "טראגי" ושוב מתגלה על כל תכונותיה הרעות.
לאורך הפרקים, ג'וליה יוצאת נגד התנהלות העולם החרדי כשהיא מתמקדת בכפייה שנעשית בעולם החרדי. "זה פונדמנטליזם", היא מבהירה, ומתייחסת לדבקות הקנאית, הקיצונית וצרת המוחין לחוקי הדת ולמצוות. אבל למעשה, היא יוצאת נגד התנהלות שהיא עצמה חוטאת בה: היצמדות עיוורת לסיסמאות, ואי היכולת לקבל את מי שבוחר לא להיצמד להן בעצמו.