**אזהרה: הכתבה מכילה ספוילרים**
הפרק הרביעי בעונה הרביעית של "הכתר" הוא מסוג הפרקים שגורמים לבטן שלך להתהפך. הוא עוסק בהורים וילדים, ובאופן יותר ממוקד בהעדפת ילד אחד על פני האחר. המלכה הקפוצה אליזבת מחליטה לפגוש באופן נפרד את ארבעת ילדיה כדי להבין מי מהם הוא המועדף עליה; ממול אשת הברזל מרגרט תאצ'ר משתגעת כשבנה האהוב נעלם במדבר ויש חשש לחייו. הקור האנגלי הצונן המנשב משתי הנשים הללו, השיחה המצמררת של תאצ'ר עם בתה הלא אהובה עליה והמפגש המדכדך של אליזבת עם צ'רלס העסוק בעצמו - זה סוג החומר שיהיה נושא לשיחה בין כל זוג הורים מיד עם סיום הפרק.
השיחה הזאת היא הדבר הכי נכון לעשות, עדיפה בהרבה מלהמשיך מיד לפרק הבא. למעשה, הדבר הכי חשוב שיש לי להציע בעניין "הכתר" הוא לראות רק פרק אחד ביום. הרי ממילא אלה ימי קורונה; בערב לא יוצאים לשום מקום. איזו חוויה יותר משמעותית, עם כל הכבוד ליעל ולפלאפל, יכול אדם לבקש לעצמו מלראות במשך עשרה ערבים את העונה הזו שמסתמנת כאחת המדהימות? אבל רגע, לפני שעוברים להוראות הפעלה, בואו נתעסק לשנייה במהות.
אם ננעלו
נכון לאתמול (רביעי), שתי הסדרות של הכי נצפות של נטפליקס בישראל הן "הכתר" ו"גמביט המלכה". זה נתון מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בסדרות מורכבות, איטיות ועמוקות שאין בהן אלימות, אקשן, סקס, פיצוצים ומכוניות שנוסעות מהר. "גמביט המלכה" היא בכלל מסוג הסדרות שנעשו כנגד כל הסיכויים; היא מזכירה קולנוע אמריקאי מהודר וישן משנות ה-70. הרבה אווירה, רגעים ארוכים של שתיקות ומחשבות על רקע מוזיקה. העלילה מתקדמת לאט, והכי חשוב - היא מלאה בסצנות ארוכות מאוד שבהן הגיבורה משחקת שחמט. וזה כביכול הכי אנטי-טלוויזיה, שלא לומר אנטי-נטפליקס.
דמותה של בת' הרמון, שמגלמת באופן מהפנט אניה טיילור ג'וי, מצליחה להצמיד אתכם למסך עם מבט חודר בעיניים וגרוב של "אתם לא יודעים מה מסתובב לי בראש", למרות שהעסק אינו כולל תפניות או הפתעות תסריטאיות מרעישות. העלילה פשוטה: ילדה נשלחת לבית יתומים, השרת הנחמד מלמד אותה שחמט, מוצאים לה משפחה מאמצת והיא נהיית אלופה. מעבר לזה שהיא מתמכרת לכדורים ושותה קצת יותר מדי, והעניין כולו הוא בשאלה אחת: תנצח בסוף ותהיה אלופת עולם, או לא? כל זה בלי שהריח של סרטים מסוג "רוקי" ידבק בה (ואגב, עניין ההתמכרות לא מטופל באופן קוהרנטי מספיק, ויש בו חורים של חוסר אמינות).
"גמביט המלכה" היא סדרה שעשויה בהמון כשרון, מחשבה על פרטים, הקפדה על עיצוב וסגנון, והכי חשוב, מספיק כסף כדי שזה ייראה נפלא. החל מבית המלון הלא ייאמן במקסיקו סיטי ועד האולם המבהיל במוסקבה שבו מתנהל הטורניר, התפאורות פשוט עוצרות נשימה. הסדרה הזאת עלתה הון, ובצדק - מה שמחזיר אותנו ל"הכתר", שבה ארמון בקינגהאם ושלל הטירות האחרות של בית המלוכה האנגלי הן שחקן די ראשי. למשל כשדיאנה הצעירה חוצה לבדה את האולמות הגדולים, רכובה על רולר סקייטס ומאזינה באוזניות למוזיקת פופ.
עכשיו בואו נוסיף למשוואה את "שעת נעילה" המצליחה כעת ב"כאן 11". גם בסדרה הקשה הזאת על מלחמת יום הכיפורים, הפיצוצים וסצנות המלחמה הן שחקן ראשי. אבל גם במקרה הזה לא מדובר באקשן כיפי, אלא בסדרה שהופכת את הבטן ומכניסה לפרספקטיבה את המושג "גבורת ישראל". גם הסדרה הזו יכולה לעורר אינסוף מחשבות ושיחות. אני כמובן חושב שהיא מדגימה נהדר למה מלחמות הן לא פתרון כזה טוב, אבל היי, זה רק השמאלני שבי ולא בשביל זה התכנסנו. פרקי "שעת נעילה" משודרים אחת לשבוע, שזה תמיד קצת מרגיז, כי למי יש כוח לחכות. רק שזה כמובן עדיף מבינג'.
המחשבה הראשונה היא שימי הקורונה הם זמן מושלם לבינג': אנחנו במילא בבית רוב הזמן, מה יותר פשוט מלהימרח מול המסך. הו, שלום לך אמילי! הו, שלום לך פריז! איזה כיף לראות שוב את בית הקפה המתוק שמקדם את פניך באיל סן לואי ממש כשאתה חוצה את הנהר. תראו את הגשרים על הסיין. לא מגיע לנו איזה סופ"ש בעיר האורות? מגיע גם מגיע! אז אתה לא שם לב, והופ ראית את כל העונה בערב אחד. רק שהתחושה בסיום היא כמו אחרי שאכלת לבד חצי קילו גלידה. בא לך להקיא.
אז מצד אחד יש אופציה לבינג', ומצד שני יש "שעת נעילה" או כל הסדרות של HBO שמעלות פרק חדש רק פעם בשבוע. מודה, זה ממש מבאס. נניח, הסדרה החדשה עם ניקול קידמן ויו גרנט, "היית צריכה לדעת": למי יש כוח לחכות שבוע לעוד פרק מהטראש החביב הזה שאפילו לא ברור עדיין אם הוא דרמת רצח, בית משפט, בגידה או מה?
האמת היא שבגלל "גמביט המלכה" ועכשיו גם "הכתר" עזבנו את "היית צריכה לדעת" וכמעט שכחנו ממנה, אבל אני לא חוזר בי: לאט עדיף על בינג'.
יותר זה פחות
הנה מה שאני רוצה להציע לכם: נסו למקסם את חוויית הצפייה בסדרת רציניות וטובות. זה דורש טיפה איפוק, אבל זה ממש משתלם. השיטה היא לראות ברצף, ערב ערב, כל פעם פרק אחד. מומלץ לעשות את זה בלילה, אחרי שגמרתם את כל העניינים. אחרי שראיתם קצת חדשות והבלי פריים טיים אתם עוצרים לרגע, נושמים עמוק, וצוללים ל-50 דקות בעולם מרתק ומאתגר יותר.
עונה של עשרה פרקים כמו ב"הכתר" תיתן לכם כמעט שבועיים שבהם יהפכו אוליביה קולמן המרתקת בתפקיד אליזבת וג'יליאן אנדרסון (היא מעצבנת רק בפרק הראשון, אחר כך זה ממש מסתדר) בתפקיד מרגרט תאצ'ר לבנות בית אצלכם. הן, וגם דיאנה המדהימה, אן העגמומית, צ'רלס הנוגע ללב וכל משפחת המלוכה האנגלית. ערב ערב הם יבואו באותה שעה וישלחו אתכם לישון עם עוד תובנה יפה על החיים.
נעים לגלות שבתוך הטפשת הכללית יש עדיין מקום לסדרות רציניות, שגם מצליחות מאוד אצל הקהל. וכדי ליהנות מהן כמו שצריך, כדאי להיות פחות חזירים. נכון, אתם רוצים לדעת מה קורה בהמשך, אבל תתאפקו. זה שווה. מבטיח לכם שאם תראו ככה את פרק 4 המדובר, תרצו בסוף לצלצל להורים שלכם או לילדים שלכם, או סתם להתכרבל עם בן הזוג ולתת לעצמכם להרגיש. זה לא כזה גרוע.