עברו 15 שנים מאז ש"איך פגשתי את אמא" עלתה לאוויר, וקצת פחות שנים מאז שהפכה לאלטרנטיבה המודרנית והמתוחכמת יותר ל"חברים". היו ב"איך פגשתי" את כל האלמנטים שהפכו את "חברים" לכל כך ממכרת - הדירה ומקום הרביצה הקבוע, שימוש בקאצ'פרייזים שהלכו וקיבלו מעמד אייקוני ואיזון מדויק ומנחם של קומדיה ודרמה. אבל היא גם לקחה את הסיטקום המסורתי צעד אחד קדימה עם הומור עמוס ברפרנסים תרבותיים ומודעות עצמית, וכמובן שסיפרה את כל זה כפלאשבק אחד גדול. "איך פגשתי את אמא" מסופרת (ומקוריינת) על ידי טד מוסבי המבוגר, מה שאפשר ליוצרי הסדרה לזגזג בין התקופות המתוארות בה באופן מורכב בהרבה מזה שהיינו רגילים אליו בסיטקומים פשוטים.
אבל ל"איך פגשתי את אמא" גם הייתה השפעה גדולה שפחות מדברים עליה - היא השפיעה על מיליוני גברים צעירים שצפו בה בשנים הכי חשובות של עיצוב הזהות שלהם וראו בדמויות הגבריות שלה מודל לחיקוי. אני הייתי בתיכון כשהסדרה הייתה בשיא ההצלחה שלה בארץ. כולם ראו אותה, כולם דיברו עליה. לא היה ילד שלא ידע לומר "לג'נ - חכו לזה - דֵרי" או לשיר את "Let's Go To The Mall".
בצפייה חוזרת כאדם בוגר, ברור לי לחלוטין שבין שלושת הגברים של הסדרה, מרשל הוא האדם שכולנו צריכים לשאוף להיות. הוא אוהב את לילי - אשתו שהכיר בימי הקולג' - אהבה ענקית ללא תנאים. הוא נאמן לעצמו ולדברים שהוא אוהב ולא מאפשר למוסכמות החברתיות של מה גברי ומה נשי להגדיר אותו: הוא חובב ספורט, אובססיבי להמבורגרים ואוהב ללכת מכות באגרסיביות עם האחים העצומים שלו, אבל גם לא מתבייש להזמין קוקטייל פירותי במקום בירה או סתם לבכות ולדבר על הרגשות שלו. שלא לדבר על העובדה שהוא הגבר היחידי בסדרה שמכבד נשים.
ולמרות זאת, דווקא מרשל הוא הדמות שזוכה להכי הרבה לעג וזלזול מצד חבריה. הצד ה"נשי" שלו מוצג באופן מאוד לעגני בסדרה, כולם (כולל לילי, בת זוגו) צוחקים עליו שהוא נקבה או גיי, והוא פשוט לא זוכה לאותה ההאדרה של חבריו, טד וברני. הדינמיקה הזו יצרה מצב בו הגברים הצעירים שצפו בתכנית סלדו מכל התכונות המאוד חיוביות של מרשל, והתחלקו באופן גורף לשתי קבוצות: טדים וברנים. ושניהם ממש, ממש גרועים.
אתחיל מהאובייס - ברני הוא דמות איומה שלא עוברת יפה את מבחן הזמן. הוא משדל ומתמרן נשים לשכב איתו בעזרת שקרים ומניפולציות שלא יביישו פרק של "המתחזים", מסתכל על סקס בצורה הישגית ועל נשים כמטרות ועוטף הכול בחליפות, שירים מצחיקים ובדיחות חוזרות וקליטות. היוצרים לא הסתירו את ההתאהבות שלהם בדמות ככל שהסדרה התקדמה, ולא משנה כמה דמויות אחרות סלדו מהמעשים הדוחים שלו, הסדרה המשיכה לשים אותו במרכז של רגעים אייקוניים, והפכה אותו למושא הערצה. בנים בשכבה שלי היו אובססיביים לברני, ברמה של לאסוף ביחד כסף ולקנות את הספרים שלו מהסדרה (שיצאו כספרים גם במציאות) - ה"ברו קוד" וה"פליי בוק", שני מדריכים לחיים עם טיפים ועצות למי שרוצה להיות כמו ברני.
ברור לי שלא כל מי שהעריץ את ברני בהכרח הפך למטרידן סדרתי, התחפש לצוללן כדי לחזר אחרי מישהי, או סימם וחטף נשים. אבל אין דרך פחות כבדה ומילניאלית לומר את זה - לתרבות האונס יש מנעד רחב והיא מתחילה בדברים קטנים כמו אלה. אפשר לומר שהייתי מוקף, פחות או יותר, בברנים באותה תקופה. אחד סיפר בגאווה איך "הזרים" מישהי במסיבה אחרי שסירבה כמה פעמים באותו הערב. אחד אחר סיפר איך הוא מחכה לראות את "הבשר הטרי", לגבי הבנות החדשות שהגיעו באותה שנה לכיתה ט'. השיח ההישגי, המחפיץ, הפרדטורי התחיל להיות יותר ויותר נוכח, ויחד איתו גם ציטוטים מתישים של ברני סטינסון. ואני? אני הרגשתי לבד - כי בכלל חשבתי שאני טד מוסבי.
כמתבגר, הייתי משוכנע שטד מוסבי הוא הבחור הטוב של הסדרה. הוא היה הרגיש, המקסים, השרמנטי, זה שהולך אחרי הלב שלו ובמקום לרדוף אחרי סקס - רודף אחרי האהבה ומחפש את "האחת". ובדיוק בגלל זה הדמות שלו הרבה יותר בעייתית ומסוכנת משל ברני. כי ברני סטינסון עדיין טעון באירוניה, מודעות עצמית וביקורתיות. הוא מציין בצורה קומית את המעשים מזעזעים שעשה, וברור לכולנו (הצופים והדמויות) שהם מזעזעים. אבל העובדה שהסדרה מוצגת מהעיניים של טד מוסבי גורמת למעשים מאוד דושיים, פוגעים ומזלזלים להצטייר כלגיטימיים, כשהכול תחת התירוץ שהם "נעשים למען האהבה".
קודם כל, יחסית לבן אדם שמתרברב בהיותו רומנטיקן חסר תקנה, טד יצא עם כל כך הרבה נשים שונות שהוא לא הצליח לזכור את השמות של כולן. שלא לדבר על העובדה שהוא עושה דברים ממש מחורבנים כמו לבגוד בוויקטוריה ואז לגרום לה לעזוב את הארוס שלה - רק כדי לזרוק אותה שוב אחר כך. זו הבעיה של "הבחור הטוב", הוא בטוח שהוא כל כך טוב ומדהים ורגיש ומושלם שאם הוא מתאהב במישהי, היא חייבת להיות איתו בכל מחיר. כי הם נועדו להיות ביחד. עד שהוא מתאהב ב"האחת" חדשה וזורקת את הקודמת לעזאזל.
הדבר הזה מתבטא הכי טוב, כמובן, בסיפור הבלתי נגמר שלו עם רובין. הפרק הראשון של הסדרה מתחיל בדייט כושל שגורם לרובין להירתע ממנו ולהבהיר שהיא לא מעוניינת. זה לא מנע ממנו במשך עשר עונות ללחוץ עליה שוב ושוב להיות איתו, לחזר אחריה עם מחוות רומנטיות גרנדיוזיות ולהתעקש לגרום לקשר ביניהם לעבוד גם כשהוא לא עבד במובהק. בחורים כמו טד בטוחים שהם רגישים ומתחשבים, אבל הם מאוד מאוד אנוכיים. הם לא יודעים לשמוע "לא", הם בטוחים שזה רומנטי להתעקש ולא לכבד את הרצון של האישה שמולם ומצפים שבסופו של דבר היא תבין מה טוב בשבילה. כי, כמובן, אתה יודע מה טוב בשבילה יותר ממנה.
לאחרונה הרהרתי בתקופה ההיא והבנתי שהייתי טד. אבל ביג טיים. ובקטע רע. חשבתי שאני יותר טוב ורגיש מכל הברנים מסביבי שרק מדברים על סקס וכיבושים. התאהבתי בילדה מהשכבה שלי, נהיינו זוג לאיזה חודש, אבל מהר מאוד היא נפרדה ממני ורצתה שנשאר ידידים טובים. אבל זה היה מאוחר מדי - בראש שלי הייתי טד והיא הייתה הרובין שלי. והיה לי ברור שנועדנו להיות ביחד, שאנחנו חייבים להיות זוג, שאני יותר טוב מכל אחד שהיא אי פעם תפגוש, שהיא עדיין לא מבינה שאני טוב בשבילה ושאני רק צריך להמשיך לתמוך בה ולהיות שם בשבילה עד שהיא תתעשת.
מפה והלאה מגיע וידוי שאני מתבייש בו, אבל אלו דברים שעשיתי ואני צריך להכיר בהם. ההתאהבות המוגזמת שלי יצרה כמה סיטואציות לא נעימות בשבילה. במקום לנתק איתה את הקשר או לפחות להתנהג כמו חבר טוב ולשים את הרגשות האלו בצד, פעם בכמה זמן המשכתי והתעקשתי שנחזור להיות ביחד. בשלב מסוים ממש סחטתי אותה רגשית. שיתפתי אותה בכמה אני מדוכא בגללה, כמה שקשה לי בגלל הרגשות כלפיה, שאני עלול לפגוע בעצמי, שהיא חייבת לתת לזה צ'אנס.
אחרי משהו כמו שנה או שנתיים כאלו היא נכנעה למניפולציות והסכימה. אני מיהרתי להכריז בפייסבוק שחזרנו וכמה שאני מאושר ושסוף-סוף זה קרה. כל כך חששתי שהיא תברח מזה שהיה לי חשוב לוודא שכולם יידעו, שלא יהיה לה נעים להיפרד ממני עוד פעם. למזלה, למניפולציה הזו היא כבר בחרה לא ליפול וסיימה את העניין אחרי יומיים בערך. שם, פחות או יותר, ניתקתי איתה את הקשר. המשכתי להתבוסס בדיכאון ובאובססיה כלפיה, אבל לפחות עשיתי את זה מרחוק, בלי ללחוץ עליה ולפגוע בה.
היום אני מבין שהייתי צריך לגשת לסיטואציה הזו בצורה אחרת. אם לא הייתי בונה בראש שלי את נרטיב ה"טד ורובין" המגוחך הזה, אם לא הייתי שואב את כל מה שידעתי על מערכות יחסים מקומדיות רומנטיות, אולי הייתי מכבד את הפעם הראשונה שהיא אמרה לי "לא". היום אני מבין שאני חייב לה התנצלות על ההתנהגות שלי, שהייתי צריך לקחת אחריות ולנתק את הקשר במקום להיצמד אליה, לפגוע בעצמי ולהטיל את האשמה עליה. נכון, זה לא גרוע כמו שום דבר שברני עשה. אבל התחום האפור הזה שטד חוגג עליו הוא גם בעייתי, וצריך לדבר עליו בדיוק כמו שמדברים על כל הדברים הרעים שברני עשה.
ולכל הבנים שמגלים רק עכשיו את "איך פגשתי את אמא" בנטפליקס - תעשו טובה, תהיו מרשל. תעירו לברנים ולטדים בחיים שלכם כשהם מתנהגים כמו חארות. ואל תלבשו חליפות. חם בישראל.