יותר משיוצרי טלוויזיה אוהבים פלאשבקים, פרקי מחזמר ומתח מיני בין ידידים, הם אוהבים להושיב כמה מבוגרים סביב שולחן ולתת להם להתחרע אחד על השני. כלומר, ארוחה משפחתית. ובאמת, הטלוויזיה מתפקעת מרוב ארוחות משפחתיות, שמופיעות בסדרות רבות ומתפרשות על פני תקופות, ז'אנרים ושפות. וזה לא במקרה: אם אמנות טובה מחויבת, בין השאר, לשקף לצופיה וצרכניה את המציאות, הרי שטלוויזיה טובה מחויבת לכך פי כמה. בהתאם, ככל שמציאות מיוצגת יותר על המסך, היא ככל הנראה חשובה, משמעותית או סתם מעניינת יותר עבור הקהל. אם יש מועד ראוי להבין בו מה בעצם הקטע של הטלוויזיה עם מוסד הארוחה המשפחתית החגיגית - זה החג הנוכחי והמוזר שנכפה עלינו.
הארוחה החגיגית לא חייבת להיערך לכבודו של מועד דתי (סדר פסח) או מדיני (יום העצמאות). למעשה, כמה מהארוחות הטלוויזיוניות הזכורות ביותר ציינו אירועים משפחתיים יותר כמו חתונה, עזיבה או סיום הלימודים. אבל למרות המגוון הזה, ברור לנו מיד איך נראים הקווים הכלליים של הארוחה המשפחתית בטלוויזיה: פעמים רבות נלווה את המארחים כבר בשלב ההכנות (חשבו על כרמלה מ"הסופרנוס" טורחת על הזיטי המפורסם שלה) ואת האורחים כשהם בדרכם למפגש (כמו למשל בפרקים השונים של "סברי מרנן"). הארוחה עצמה תתחיל בשלווה, אולי אפילו בשקט מצמית (כמו ב"אמריקן ביוטי"). אולי השיחות החברתיות בה לא יהיו מהקולחות ביותר ששמעתם. אבל אז תבוא נקודת המפנה: איזה משפט שייאמר בתזמון הלא נכון, מזלג שיחרוק מדי במסעו על הצלחת או דמות שתחליט להפר את הדממה המנומסת ותפצח במונולוג. מאותה נקודה, כל כללי הנימוס אינם תקפים עוד: דמויות יטיחו עלבונות זו בזו, יחשפו סודות שלא גילו לאיש במשך שנים, יבכו ויצעקו, יצחקו ויתפייסו, והארוחה שלשמה התכנסנו תדעך אט-אט ותמשיך משלב שדה הקרב הרגשי הישר לקינוחים. התיאור הזה קצרני ומעורפל בכוונה, כי הוא לא מנסה לתאר סעודה קונקרטית אחת אלא את הסעודות כולן. את הדימוי הקיבוצי שיש לנו, הצופים, על ארוחה, ואת הציפיות שיש לנו מסצנה שמתארחת ארוחה במסגרת טלוויזיונית.
כי הארוחה החגיגית בטלוויזיה לעולם איננה רק ארוחה, אלא הזדמנות לפתוח פצעים ולסגור חשבונות עם בני משפחה, חברים, מכרים, אהובים ולעתים גם זרים שמלווים את אחד מבני המשפחה לארוחה, ושמפגן הרגשות הזה הוא החשיפה הראשונה שלהם לכל האינטריגות המשפחתיות. ארוחות שמתחילות בנועם ומידרדרות לעימותים קולניים הופיעו בסדרות רבות מפרק ה"פסטיבוס" ב"סיינפלד" (שמציג לקריימר ולצופים אנטי-חג חדש, שכל תכליתו לסגור חשבונות עם בני משפחה שנואים) ועד ארוחת הערב הקומית שהכירה בין ג'סי וסקיילר ב"שובר שורות". מארוחות ליל שישי הנודעות של "בנות גילמור" ועד סצנת הסיום של "דם אמיתי", שסוגרת בחופזה את כל קצוות העלילה ומזניקה את הגיבורים אל העתיד, שם הם כולם משפחה אחת גדולה ומאושרת. מארוחות השישי של רווקי "סרוגים" - שמהווים משפחה חליפית אחד עבור השני, לפחות עד שיתחתנו ויזכו במשפחה "אמיתית" - ועד סיר הצלי שמנפץ את שולחן שישי ב"הבורגנים". למעשה, גם כשהארוחות המשפחתיות נעדרות מהמסך - זה חשוב. קייל מ"סאות' פארק", למשל, מבצע שיר נוגה על היותו הילד היחידי בעיר שלא חוגג עם משפחתו את חג המולד (בגלל יהדותו), והעונה הראשונה של "מד מן" מסתיימת בהגעתו של דון דרייפר אל בית ריק, אחרי שרעייתו בטי וילדיו נסעו לחגוג את חג ההודייה בלעדיו בבית הוריה של בטי. בשני המקרים, הארוחה הנעדרת מובילה למצוקה, שבעצמה מהדהדת את המוסכמה החברתית על כך שאף אדם לא צריך להעביר את ערב החג לבדו. כלומר, במציאות ובסדרות גם יחד, המחשבה על ערב חג ללא ארוחה היא מחשבה קשה מנשוא.
ואכן, הארוחה הטלוויזיונית היא קודם כל אישור מחודש לתפיסה שלנו את מושג המשפחה הטובה. גם הצופים המתקדמים והחתרניים ביותר עדיין חונכו, ככל הנראה, במערכת חינוך שמלמדת אותם לצייר בית עם שני הורים וילד מחייך, ופרקי הטלוויזיה שעוסקים בארוחות משפחתיות חוזרים אל הזכרונות הקדומים האלה, אל הקלישאות שעולות לנו מיד כשאנחנו חושבים על משפחה מתפקדת - שולחן ערוך, שני הורים (רצוי גבר ואישה, ורצוי עוד יותר חייכניים ומכילים), תאורה רכה הדימויים האלה, בתורם, מסמלים בשבילנו ערכים ערטילאיים יותר כמו קבלה, אהבה ושובע - תחושות שקשה לתת להן צורה מדויקת, אבל קל מאוד לארוז אותן בדימוי אחד יעיל של ארוחה משפחתית. מעבר לשימוש בסימן מאוד מוסכם בתרבות, לארוחה המשפחתית יש גם תפקיד מטא-טלוויזיוני - דרך פלצנית מאוד להגיד שפרקי חג משמשים עוגנים לאורך עונת השידורים, והצופה יודע כבר שלקראת האלווין הוא יקבל מהסדרה שהוא צופה בה פרק מפחיד יותר, ורגע לפני חג המולד יצפה בפרק מתקתק ומשפחתי יותר. זה שעושה קצת סדר בציר הזמן של הסדרה ומקל על הצופים את ההזדהות עמה. בנוסף, פרקי החגים (והארוחות המשפחתיות שבהם) משמשים ליוצרי הסדרה מעין אגן ניקוז טלוויזיוני: כל האירועים הדרמטיים שהתרחשו לפני הארוחה נחשפים וזוכים להתייחסות ולטיפול, מה שמותיר מקום להיווצרותם של אירועים חדשים בהמשך העונה.
למרות כל השימושים האלה ולמרות כל מה שאפשר לספר באמצעות סצנה אחת של ארוחה משפחתית, נראה שמה שקוסם לנו בהן יותר מכל הוא לא המימד הריאליסטי שלהן, אלא דווקא הפנטסטי. הדבר שאין לנו בחיינו שלנו הוא זה שהופך את הארוחה החגיגית מעוד מכשיר עלילתי לחלק אינטגרלי באינספור סדרות, והדבר הזה הוא התרה. מה שהיה נכון בתאטרון היווני הקלאסי נכון גם בנטפליקס: אנחנו רוצים לראות גיבורים סובלים, אבל אנחנו לא רוצים שיסבלו לשווא. וכמו שהגיבורים הטראגיים הפיקו איזשהו לקח (בדרך כלל על אפסיותו של האדם נוכח הגורל, האלים וכל השאר), כך גם גיבורינו המודרניים. חורקים שיניים לאורך הארוחה הזאת, הם כנראה בכלל לא רצו להגיע אליה. הם צועקים ומתווכחים ובוכים, אבל חייבת להיות איזושהי תכלית לכל זה, והתכלית הזו מגיעה בשלביה האחרונים של הסעודה או מיד אחריה, והיא רכה יותר. הארוחה החגיגית בטלוויזיה מציעה לנו גם נחמה מהסוג שלעולם לא נזכה לו במציאות.
פרקיה התבניתיים והקצרים יחסית של "חברים" מדגימים את זה היטב. כמעט בכל עונה בסדרה שודר פרק מיוחד לחג ההודיה, שהכיל את כל האלמנטים שציינו עד כה: ההכנות המפרכות (כשמוניקה נדרשה להכין סוגים שונים של פירה עבור חבריה), ההגעה המורכבת (החברים ננעלים מחוץ לדירה כעונש על איחורם), האכילה המנומסת שמידרדרת לתוך כאוס קומי (הוויכוח של רייצ'ל ואיימי הופך לקטטה, צ'נדלר מסולק מהשולחן ומעביר את שאר החג בתיבת עץ) וכמובן, שורת סודות שנחשפים בזה אחר זה (ההורים של רוס ומוניקה מגלים מי באמת שבר את הנדנדה המשפחתית ומי באמת עישן סמים במעונות בקולג'). ולמרות כל אלה, "חברים" מאפסת בסוף כל אחד מהפרקים האלה את העלילה, ומציעה לצופיה איזו נחת. את מוזיקת הסיום היא כבר תנגן על רקע תמונה של ג'ואי השבע והמנומנם. זה תהליך מזורז ולא לגמרי מציאותי, אבל הוא מפתה להפליא. הארוחות המציאותיות תפלות הרבה יותר (תרתי משמע). הן ארוכות ומביכות יותר מכל פרק בכל סדרה שהיא, והן מעוררות - נוסף לתאבון או ציפיה - גם הרבה מאוד מתח במי שמגיעים אליהן. הן מאלצות אותנו לצאת מעורנו ולהפוך, ולו לערב אחד, למנומסים ונעימים יותר משאנחנו רוצים, והטלוויזיה מאפשרת לנו לפרוע את הסדר הזה ואז גם להשיב אותו על כנו. ויותר משאנחנו מקנאים בפורקן שבתוהו ובוהו, אנחנו כמהים לשלווה ולנינוחות שמגיעים אחריו. לשקט שאחרי הסערה. לכתוביות הסיום ולנסיעה חזרה הביתה.