"איך אתה מפיק משהו בעל ערך בראיונות האלה?", תהתה הילה קורח אמש בשעת ערב מוקדמת בפני שרון גל ברשת 13. גל, שזה עתה הסתיים שידור הריאיון שערך עם בנימין נתניהו, התעניין – או לפחות דגמן התעניינות לצרכי קידום – בריאיון שערכה קורח למהדורת הערב עם ראש הממשלה יאיר לפיד ("ראש ממשלת המעבר", הדגיש גל). אם גל היה קצת פחות קצר רוח כלפי לפיד וקצת יותר קשוב לקולגה, הוא היה מבחין שקורח מעלה בפניו התחבטות מקצועית מהותית שהטרידה אותה, בדיוק כפי שהיא צריכה להטריד כל מראיין של פוליטיקאי; כל שכן פוליטיקאי בזמן בחירות, קל וחומר ראש ממשלה ועל אחת כמה וכמה ראש ממשלה שעבד בתקשורת מגיל 18 (אחרי הטירונות בנ"מ והאפיזודה הספקולטיבית בשריון/תותחנים, כמובן): איך מפיקים ערך מריאיון עם פוליטיקאי בקמפיין?

ניכר שקורח באמת הקדישה מחשבה מוקדמת לסוגיה. הפתרון שניסתה לרקוח היה מקורי ומעניין; היא ליקטה מתוך הראיונות של לפיד את דף המסרים שלו בדייקנות משעשעת כדי להסיר אותו מהשולחן: לפיד לא עוסק בדרך שבה ירכיב קואליציה כי אלו ספקולציות, הוא יתייחס רק לתוצאות האמת (ואם למראיין אין אותן בידיו – מוטב שיתקדם), "בן גביר עם האקדח בשייח' ג'ראח", "ממש אתמול הייתי ב – השלם את החסר – ופגשת מאות רבות של פעילים". ההצלחה, עם זאת, הייתה חלקית: לפיד הזכיר את בן גביר והאקדח וסיפר איפה היה אתמול (עם ראשי רשויות ערבים בנצרת), וגם שמח שלא להתמודד עם השאלה שעליה אין לו תשובה מלבד "כמו שעשיתי לפני שנה" – איך ירכיב ממשלה בלי חד"ש-תע"ל. את הקולגות של קורח – מיכל רבינוביץ' מכאן 11 ודני קושמרו מחדשות 12 – זיכה לפיד בדף המסרים המלא.

בדיעבד (ולמען האמת, גם בזמן אמת) ברור שקורח לא שיתפה רק התחבטות; היא גם הביעה תסכול. אף שניסתה במשך כ-18 דקות להרחיק את לפיד מדף המסרים ולחלץ ממנו אמירות משמעותיות בנושאי השיחה המתבקשים והנדושים (ביטחון, איראן) ובאלו הפחות-נדושים (נשים, מתמחים), קצרה ידה מלהושיע: לפיד לא אמר כמעט שום דבר בעל מהות, שלא לדבר על עניין. הכותרת המקורית ביותר שהצליחה קורח להוציא מלפיד היא שהזימון של עומר אצילי לנבחרת הוא בלתי נסבל. בימים שבהם אנשי ספורט ותקשורת מתקרנפים נוכח הפרשה, גם זה משהו.

לפיד הבטיח לטפל בכל הבעיות: בביטחון, בפשיעה, באלימות, ביוקר המחיה, באיראן. איך? לא ממש ברור. לפרקים נראה שזה בסך הכול עניין סגנוני מבחינתו: איך מדברים עם האמריקאים, איך מציעים תקווה במקום לפמפם פחד. אם יש ללפיד הצעות מעשיות שטרם הונחו על שולחן הממשלה, הרי שהן לא הונחו גם על השולחן שהפריד בינו לבין מראייניו המתחלפים. את תוכנית הפעולה, כפי שהיא משתקפת מבעד לראיונות, אפשר לסכם ב"רק לא כמו ביבי".

לפיד סיפר שאנשים שרוצים בניצחונו דוחקים בו לנהוג כנתניהו. לפיד אמנם שונה מאוד מנתניהו באספקטים רבים, אבל למעשה הוא לומד ממנו ונוהג היום בדיוק כמותו, בוודאי בתפקודו כראש ממשלה ומנהיג קואליציה שמאפסן הבטחות בחירות ומתעלם, לעתים ביהירות ובדורסנות, מביקורת פוליטית, תקשורתית וציבורית. כשקושמרו הזכיר את סירובו להביא את ההסכם עם לבנון לאישור הכנסת, לפיד הסביר שהביקורת של האופוזיציה איננה עניינית; גם אם זה נכון, לפיד פשוט לא מוכן להכיר באפשרות שהוא טועה – גם ביחס למניעי המבקרים וגם ביחס להסכם עצמו; בדרך הוא גם רומס את הנורמות הדמוקרטיות (גם אם לא את החוק) מבלי להכיר באפקט הבומרנג של הפוליטיקה הישראלית (שנתניהו למד היטב בשנה החולפת). בהמשך הסביר לפיד ש"צריך לפעמים לשבור ביורוקרטיה בשביל להביא הישגים". נתניהו שונא הפקידוּת לא היה מנסח זאת טוב יותר.

הראיונות אמש הוכיחו שוב שלפיד אימץ לפחות שני רעיונות מרכזיים מקמפיינר העל נתניהו: חזרה כפייתית על מסרים פשוטים ולעתים פשטניים, וניצול יכולתו של ראש הממשלה להכתיב את סדר היום או, לכל הפחות, להיות חלק ממנו.

בספרו האוטוביוגרפי "ביבי: סיפור חיי" כתב נתניהו שלמד מיועץ התקשורת האמריקאי ארתור פינקלשטיין כי יש לחזור על מסרים "עד שהם יצאו מהאף". לפיד, בתחילת הריאיון עם קורח, אפילו לא הכחיש שזו גם הטקטיקה שלו. "אני מעריך את התזכורת", אמר כשמנתה בפניו את הדקלומים הרפטטיביים, "אשתמש בכולם".

אם יש ללפיד הצעות מעשיות שטרם הונחו על שולחן הממשלה, הרי שהן לא הונחו גם על השולחן שהפריד בינו לבין מראייניו המתחלפים

את חשיבות מעמד ראש הממשלה לניהול קמפיין לומד לפיד לראשונה על בשרו. לפני חודשיים הוא צוטט אצל יוסי ורטר ב"הארץ" כאומר: "היום אני מבין למה במשך ארבע מערכות רצופות ביבי עשה הכול כדי להישאר במשרד ראש הממשלה בזמן מערכת הבחירות. זה חוסך את כאב הראש הגדול ביותר למי שמתמודד – איך להיות רלוונטי". ואכן, לפיד כבר לא צריך להתאמץ כדי להיות רלוונטי: משבצת הריאיון המרכזי ממתינה לו בכל מהדורה, כל כותרת מדינית/ביטחונית/כלכלית/חברתית/פוליטית נוגעת לו; ומנגד, הוא יכול שלא להגיד דבר משום שמעשיו ידברו בעדו (ונגדו). זו פריבילגיה ששמורה לראשי ממשלה, ולפיד הוא אדם שיודע לנצל פריבילגיות.

אף טענה לא נתקלת בשיקוף המציאות

כוחו של הסטטוס החדש של לפיד בולט במיוחד כשמתבוננים ביריבו. נתניהו עדיין נהנה ממעמד ייחודי בציבוריות הישראלית – פוליטיקאי עם הערצה עממית ופרופיל תקשורתי שאין דומים להם ומי שמערכת הבחירות מתנהלת סביבו מזה ארבע שנים. אבל הוא מתקשה לעורר שיח כבעבר, ובוודאי שמתקשה לשלוט בו. רוב אמירותיו בקמפיין לא הצליחו לעורר הדים – הוא היה צריך להבטיח משרת שר לבן גביר כדי להשתחל לכותרות; כיו"ר אופוזיציה בכנסת מפוזרת הוא לא יכול לנקוט שום פעולה אפקטיבית. הידיעה שחוללה את הסערה הכי גדולה סביב נתניהו הייתה בכלל הקלטה של בצלאל סמוטריץ'; די בכך כדי להבין עד כמה הורע מצבו.

אתמול, בשעה שלפיד כיכב במקביל בשלושת הערוצים המרכזיים, מצא את עצמו נתניהו מתראיין למגי טביבי בערוץ 14. זו לא הדרה, אלא בחירה; ל-14, כמו למכבים, יש צופים מעטים אבל מובחרים – קהל היעד שאותו מטרגט נתניהו בימים האחרונים של הקמפיין, אותם אלו ששמעון ריקלין כינה "העצלנים מעיירות הפיתוח". אותם מבקש נתניהו להעיר בסיסמאות גיוס כמו "ממשלת האחים המוסלמים".

נתניהו הוא מרואיין מנוסה ומתוחכם (גם אם הכתרים שקושרים לו כאשף תקשורת מוגזמים). הוא למד עם השנים להתעלם מהשאלות או פשוט לתעל אותן אל התשובות שאותן הוא רוצה להשיב. מרואיין כזה דורש מראיין חד, בקיא – וגם בעל מידה של נועזות, כזה שלא יחשוש לקטוע דקלום מסרים או להתעקש על תשובה. טביבי ניסתה לעשות כמיטב יכולתה, אבל היא איננה המראיינת הזו.

לזכותה ייאמר שמנוסים ונחשבים ממנה כשלו בעבר מול הרטוריקה הנחושה והממוקדת של נתניהו. גם ברשת 13, שעות אחדות קודם לכן, נתניהו (שבוחר את מראייניו בפינצטה) לא נפל מול כמה מניסיונותיו העיקשים של שרון גל לאתגר אותו מימין, לחלץ ממנו תוכנית אופרטיבית לשינוי מערכת המשפט, להבין איך יתנהל בחזית רוסיה-אוקראינה ומה יתקן בהסכם עם לבנון. כל מאמציו העלו חרס.

אולם בשעה שב-13 נאלץ נתניהו לנהל לעתים דיאלוג ולהדוף שאלות באמירות כלליות וריקות, הריאיון בערוץ 14 כבר סיפק לו ערב במה פתוחה. לפרקים הרימה טביבי להנחתות עד חשד להתערבות מוקדמת של טופז לוק בדף השאלות, לפרקים ניסתה לעמוד איתנה – אבל זה לא היה משנה. נתניהו טייל על פני דף המסרים שלו כמו בסרטון תעמולה מוכתב מראש: הליכודניקים צריכים לצאת להצביע, זה או רע"ם והמשותפת או ממשלת ימין, גנץ הוא שמאל, שקד לא עוברת וכן הלאה. בסרטונים נתניהו יכול לספר, למשל, שליכוד גדול חשוב יותר מעוד מנדט או שניים לציונות הדתית כדי שהנשיא לא יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על לפיד; ריאיון עיתונאי הוא המקום שבו תזה שקרית כזו, שנועדה לעצור את הדימום לכיוון בן גביר, צריכה להיתקל בעימות ובהפרכה. כך קרה שוב ושוב לכל אורך הריאיון: כשנתניהו טען ש"מנדט לליכוד פחות מיש עתיד – אסון" (זה לא מנע ממנו הקמת ממשלה ב-2009), כשהבטיח שבן גביר יהיה שר (מה השתנה מאז ההבטחה ההפוכה בשנה שעברה?), כשכרך את הטרור בשותפות רע"ם בקואליציה (איך זה מסתדר עם המבצעים בעזה וביו"ש?). אף אמירה של נתניהו לא נתקלה בטענת נגד או בשיקוף המציאות.

בתום צפייה ביותר משעה וחצי של ראיונות אפשר לקבוע כי לשאלה שהעלתה קורח מול שרון גל לא ניתנה תשובה משביעת רצון. האמת היא שלראיונות הללו – שאין בהם עריכה והתערבות שמאפשרות יצירת קונטקסט ובדיקת עובדות, למשל – אין כמעט כל ערך כאשר מן העבר השני לא יושב פוליטיקאי שמוכן לספק לציבור תשובות מעמיקות וכנות, שחורגות מאמירות עמומות ומסרים משויפים. כל עוד זה המצב, הראיונות האלו לא עולים באופן ניכר על פני מה שמגיע שעות אחדות אחריהם עם שקופית אזהרה – שידורי התעמולה.