השעה תשע בערב, והסלב-קונדיטורית ליאור קוקה צריכה להתמודד עם אחד מפחדיה הגדולים ביותר: שיחה עם כתבת של "ישראל בידור". שלא נטעה, קוקה לא נרתעת מלשוחח עם כתבים או יחצ"נים. היא לא חוששת לפקד על ספקים או לנהל בעלי מלאכה, אבל השיחה הזאת, שנכפית עליה בזמן שהיא נוהגת חזרה לביתה אחרי אחד מאלף הטיפולים הקוסמטיים שהיא עוברת ומעבירה את שאר משתתפי "קוקה בע"מ", היא יותר משיחה. זה הספד.
"היי אמילי מ'ישראל בידור'", מכריזה קוקה באסרטיביות, שבהמשך השיחה תלך ותאזל מקולה. אמילי מדווחת לקוקה שבמערכת האתר הבינו כי אירוע ההשקה לסניף החדש של רשת הקונדיטוריות שלה בוטל בעקבות ההגבלות החדשות דאז של הממשלה, שאוסרות על התקהלות של יותר מ-20 אנשים ולמעשה גוזרות על מסעדות וחנויות רבות גזר דין מוות. קוקה מבקשת לחזור לאמילי עוד כמה דקה אבל אמילי מקשה: "שמענו שאת לא פותחת את הסניף החדש". "אני לא סוגרת את הכל, אני עדיין לא יודעת", משיבה קוקה.
היא מכתיבה לאמילי ולעוקבי "ישראל בידור" הודעה קצרה ולבבית על ביטול ההשקה, מנתקת וממשיכה לנהוג, קו המתאר של העיר מתערפל נגד עיניה מרוב דמעות ואז מתחדד חזרה בעוד המוזיקה נוסקת ופרק 20 של "קוקה בע"מ" מגיע לסופו. וכדי לסבר את האוזן אספר שעד לאותה שיחה באותה מכונית באותה שעת ערב, הדבר הדרמטי ביותר שקרה בפרק היה שמשה, אבא של ליאור, התנגד לעשות מסכת חימר לפנים.
סצנות מסוג הנסיעה המבאסת של קוקה שזורות לאורכם ורוחבם של הפרקים האחרונים של "קוקה בע"מ", הדוקו-ריאליטי הקליל למראה בערוץ הבידור ב-HOT. הסצנות האלה מתגנבות אל הצופה לאט ובשקט - שתי תכונות שהקוקה'ז לא ממש מעריכים - ומזכירות להם כי למרות הכל ומתחת לאבק הפרומואים הזוהר, דוקו-ריאליטי הוא בדיוק זה: מציאות כפי שתועדה. וכיוון שהתכנית מצולמת פחות או יותר לייב טו טייפ, ומשום שנראה כאילו HOT יכולה ומוכנה לשדר אותה לנצח, "קוקה בע"מ" הפכה לנגד עינינו מדאחקה לסדרה מבאסת. זה בסדר, כמובן. באסה היא חלק אינטגרלי מהקיום האנושי, בטח שבתקופה כזאת, ו"קוקה בע"מ", כאמור, רק פה בשביל לתעד.
משפחת קוקה היא החולייה החדשה בז'אנר טלוויזיוני זעיר שצמח בישראל: ריאליטי זוהר ומדכא. חשבו על "התבורי'ס", שהפכה מסדרה מצחיקולה על איזה קטע זה שלכל הבנים של שימי תבורי יש שמות דומים, לסדרה על יריבות אחים, תסכול יצירתי וקשיי פרנסה. חשבו על "אחותי ג'קי", שליוותה אמנם את חייה של זוכה טרייה ואופטימית ב"מאסטר שף" ואת משפחתה הצבעונית, אבל קרסה מהר מאוד תחת שמחת החיים שלה עצמה והתגלתה כסדרה על יאוש בפריפריה ותאים משפחתיים הולכים ומתפוררים. התכניות האלה נבדלו זו מזו בתחומי הסיקור ובגופי השידור, אבל כולן התחילו בנקודות מקבילות וסיימו בנקודות מקבילות. כלומר, התכניות האלה הובאו ללוח השידורים כדי להקליל, לבדר וגם קצת ללעוג לאורח החיים של כוכביהן. וכולן, כמיטב המסורת של המבט האשכנזי בטלוויזיה, עוסקות במשפחות "חמות" או "תוססות", שזו דרך מכובסת מאוד להגיד "מזרחיות" בלי להיחשד בגזענות.
וגם הנפילה הזו, הקושי הזה שחי ורוחש מתחת לחזות הנוצצת של "התבורי'ס" או "קוקה בע"מ" מתווכים לצופים מנקודת מבט מתעליינת. המשפחה המזרחית המפורסמת אמורה קודם כל לבדר אותנו, הצופים, אבל המשימה הזאת לא תמיד קלה, ומהר מאוד היא הופכת לעול. וכשהכיף מפסיק להיות אותנטי (נו, בחייאת, אנחנו יודעים שאתם מתכוונים ל"מזרחי"!), הוא קשה ומרתיע, אבל לפעמים הוא גם מרתק ונוקב. לפעמים הוא תיעוד נאמן לכמה קשה להיות אזרח שמפרנס את עצמו במדינה הזו, וזה אולי לא מה שחשבנו שנקבל כשהעברנו ערוץ ל-HOT בידור, אבל זה מה שקיבלנו ויש בזה ערך רב, כי הקושי הוא, כאמור, לא רק נחלתם של המפורסמים והמתועדים אלא של כולם.
"קוקה בע"מ" איננה התכנית היחידה שעוסקת במשבר הקורונה, ובמקביל לה שודרו בארץ הפקות דוקו של קשת 12, תאגיד כאן, ה-BBC ואפילו פרויקט סרטים מתסורטים אודות החיים בצל הקורונה, ששודר בהוט. ובכל זאת, התמהיל התסריטי של "קוקה בע"מ" מספק זווית אחרת, מחודדת ומדויקת כשלעצמה. מצד אחד, התכנית משקיעה את צופיה בעוד ועוד מרה שחורה - הדמויות בה מתמודדות עם חוסר ודאות כלכלי ושורה ארוכה של חלומות שהולכים ומתנפצים לנגד עיניהם, כמו כולנו. מהצד השני, הם מחושלים באיזו אש שככל הנראה מאפיינת אך ורק ישראלים, ולא זוכה בדרך כלל לתיאור כן כל כך.
הקוקה'ז סובלים, אבל מתעקשים להמשיך לבלות וליהנות, לנקר עיניים כשצריך, לריב על חשיבותה של הלבנת שיניים באותה הרצינות בה הם מתווכחים על התרסקות העסק של אחת מבנותיהם. גם ליאור עצמה בסצנת השיחה עם "ישראל בידור" החניקה דמעה, אבל המשיכה לנהוג הביתה, לחדר השינה הלבן-לבן-לבן שלה, בו התעוררה גם למחרת ליום חדש של טיפולים קוסמטיים ומועקה כבדה בלב. אם זאת לא הייתה המציאות של אלפים בארץ, היה אפילו מה לקנא בה.