עדי ביטי לא סולחת לאבא שלה. נכון, נדרשו ארבע שנים כדי שהיא תצא בהצהרה הזו, ונכון, כמה מהתבטאויות העבר שלה בנושא הרשעתו אמנם נוסחו במטרה לא לפגוע באף אחד אבל הקטינו את הנפגעות. אי אפשר לומר שעד כה התנהלה ביטי בצורה מושלמת בכל הנוגע להתמודדות התקשורתית שלה מול הפרשה המכוערת הזו, אבל בכנות, אי אפשר לשפוט אותה על כך. כפי שאמרה בריאיון, המצב אליו נקלעה מורכב מכפי שניתן לתאר – כשהייתה בת 16 בלבד נכפה עליה לסחוב על כתפיה את עול מעשי אביה ולהיות בסדר עם כולם: למקבל בין גינוי נחרץ של המעשים לבין ניסיון לשמור על המשפחה שהתפרקה ועל הקריירה שהידרדרה.
והנה, בריאיון שהעניקה ביטי ללי נעים בחדשות סוף השבוע, היא תקפה את אביה, רונן ביטי, שהורשע במעשים מגונים והטרדה מינית של שבע מהמעריצות שלה עצמה. זה לא היה קל: היא בכתה לא פעם, היא התקשתה למצוא את המילים ברגעים מסוימים, היא נאלצה לתת דין וחשבון על אותן התבטאויות עבר חסרות רגישות ולהסביר את עצמה מבלי להקטין פעם נוספת את הנפגעות. ולמרות שמדובר בהתוודות קשה מנשוא, היא הודיעה חד וחלק שהיא לא סולחת לו למרות שהוא מצטער.
הסיפור של עדי ביטי הוא לפני הכל סיפור עצוב ואישי אבל מיד אחר כך הוא גם סיפור ציבורי ועל כן להתבטאויות שלה בנושא אין רק משקל פרטי ומשפחתי אלא גם תהודה בלתי נמנעת. ובהתבטאות הנוכחית שלה, ביטי עשתה חסד עם נפגעות תקיפה מינית באשר הן: ההצהרה הזו של ביטי איננה רק ראויה להערכה בפני עצמה אלא מסמלת גם את הצעד הבא של תנועת המי טו. קל לנו מאוד לגנות את מעשיהם של גברים אלימים כשהם רחוקים מאיתנו, ולכן רבים מאיתנו – שסלדו מרונן ביטי מרגע חשיפת הפרשה – מתחו ביקורת על ביטי שעד כה לא הביעה עמדה ברורה.
כל מי שיגידו "למה היא נזכרה רק עכשיו" צריכים, קודם כל, להתבונן בתמונה הרחבה - ושנית, להבין שביטי עשתה מהלך שנדיר לראות בפרשיות דומות אחרות שזוכות לסיקור תקשורתי: היא התנערה מהמעשים המגונים של אביה, לא ניסתה למצוא להם הצדקה ואף הבהירה כי שום דבר שהוא יאמר לה לא יהווה תשובה מספקת, ועשתה זאת בעולם שבו נשים מפורסמות אחרות – מסיבותיהן שלהן - מתקשות לצאת נגד קרוביהן המטרידנים.
דאנה איבגי, למשל, העדיפה שלא לגנות את מעשיו של אביה משה איבגי בריאיון שהעניקה לשבעה לילות מחודש אוגוסט האחרון. "אני יודעת שמצופה ממני להגיד משהו", אמרה בריאיון ההוא. "לקחת עמדה כלשהי, לסכם מה היו השנים האלה בשבילי. כרגע אני מרגישה במקום קצת בלתי אפשרי. רואה איך כל משפט שאגיד יהפוך לכותרת, יוּצא איכשהו מההקשר ובסופו של דבר יכול רק לפגוע. לפגוע במתלוננות, באבא שלי וגם בי". דבר דומה קרה במקרה של פרשת ארז דריגס, שצפה אל מעל לפני השטח זמן קצר אחרי סיום הסדרה "חזרות": נועה קולר – שותפתו למסך – אמנם גינתה פגיעות מיניות לכשעצמן אבל לא התנתקה מדריגס עצמו. למעשה, היא אף הבהירה כי כשתיכתב עונה שנייה ל"חזרות" דריגס יהיה שותף לתהליך.
זו איננה טענה כלפי דאנה איבגי או כלפי נועה קולר, מהסיבה הפשוטה שאינני מכירה אותן באופן אישי ואינני מתיימרת להיכנס לנעליים שלהן: אני בטוחה ומשוכנעת שהן עברו - כל אחת בדרכה - חוויה לא פשוטה, ושכל התבטאות, פומבית או שלא, גזלה מהן משאבים רגשיים (מסיבות דומות, זו איננה טענה כלפי נשים בכלל שבחרו שלא לגנות את קרוביהן האלימים). באותה נשימה, חשוב גם לציין שאני לא מנסה לקבוע שכל אדם שנהג באלימות בעברו הוא בהכרח לא ראוי לסליחה: הטענה לפיה עלינו להקיא מהחברה כל אדם שאי פעם נהג באלימות היא קיצונית, שטחית וגם לא ממש פרקטית.
ובכל זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שפרקטיקת ההתחמקות מגינוי, מתורצת ומובנת ככל שתהיה, תוקעת אותנו במקום. לא פשוט להכיר בכך, אבל נראה שלא נוכל לעקור את שורשי האלימות המינית בחברה אם נגנה אלימות רק כשנוח לנו לגנות אותה, רק כשהאדם שנקט בה לא מעורב בחיינו ולא יקר לליבנו. לא נוכל לעשות שינוי משמעותי אם ה"תירוצים" של הקרובים שלנו להתנהגויות אלימות יהיו קבילים יותר בעינינו מאשר התירוצים של זרים להתנהגויות כאלה.
לכן, ההצהרה הנחרצת של עדי ביטי לא רק שהייתה נוגעת ללב ומרגשת אלא שיש בה גם איכות מהפכנית. היא עשתה את הדבר הכי שיש ולמרות ההשלכות האפשריות כי היא לא הייתה מוכנה לעמוד מאחורי אלימות, גם כי מדובר באלימות שהתבצעה – לכאורה - באמצעותה, אבל ממש לא רק. בסוף הריאיון, כשפנתה ביטי למצלמות במסר למעריצות והסתכלה למצלמה בעיניים, היא לא הצליחה לומר הרבה אבל הבהירה כמה כואב לה. ברגע הזה, כל שמץ של טינה ששמרנו לה על השתיקה הכה ממושכת שלה בנושא אביה התפוגג לחלוטין.