פרק הפליטים של סליחה על השאלה ששודר אמש בערוץ כאן 11 לא המתין יותר מדי לפני שהוא שלח אגרוף ישיר לבטן. רוב הפרקים של התכנית, שמציגה ללא תיווך קבוצות שלרוב מקבלות התייחסות מינימלית בתקשורת, מתחילים עם מעט שאלות חימום: מבינים טיפה את נושא הפרק, מכירים את המשתתפים, ואז לוקחים צעד בטוח ושואלים את מה שאסור לשאול. אתמול, זה היה "למה עזבת את הארץ שלך".
השאלה הכביכול פשוטה הובילה לכמה מהתשובות המצמררות ביותר שנראו עד כה בתכנית, ובכלל על המסך הקטן, שהורכבו מתמהיל הסברים על המלחמה בדארפור, על רדיפות מתנגדי המשטר, וסיפורים אישיים קורעי לב. קשה להישאר אדיש מול אדם שמישיר מבט למצלמה ומספר על איך ברח בגיל תשע מביתו הבוער רק כדי לגלות את גופותיהם של אביו ואחיו הגדול. אלו שלוש דקות כל כך כבדות, עד שנשימת הקלה נפלטה לי ברגע שעברו לשאלה הבאה.
על פניו, מדובר בפרק מעורר מחלוקת. קבוצות הפועלות לגירוש הפליטים כבר החלו להציף את עמודי הדיגיטל של כאן 11 בתגובות נסערות שנעות מהאשמה בשקרים ועד לדרישה (לגיטימית) ליצירת איזון בדמות פרק המציג את תושבי שכונות דרום תל אביב. הזעם של המגיבים צפוי, אבל לא בעל השפעה משמעותית - הפרק הזה, ולמעשה כל הפרקים של סליחה על השאלה, לא מיועדים להם. למעשה, הם גם לא מיועדים למתנגדי הגירוש, ובקיצור - לא מיועדים למשוכנעים.
הפורמט הטלוויזיוני הפשוט של סליחה על השאלה (שמבוסס על הפורמט האוסטרלי "You Can't Ask That") מיועד לרוב העם, שברוב נושאי המחלוקת נמצא על הגדר, ומבסס את ההכרעה שלו על פי הלך הרוח והמידע שהוא תופס בחטף תוך כדי שהוא מנסה להתמקד בחיים עצמם.
סליחה על השאלה הפכה במהירות שיא לאחת מהתכניות הטובות על המרקע. לא כל התכנים של תאגיד השידור הציבורי כאן 11 קולעות (באמת היה דחוף לנו לראות שעשועון בינוני בהנחיית ירון ברובינסקי כשיש מוצר מושלם בשם המרדף?), אבל כשהתכנית טובה - היא מעולה. מרענן לראות אהבה לטלוויזיה בשידור ציבורי, דבר שבמשך תקופה ארוכה חשבנו שלא נזכה לו.
סליחה על השאלה מוצאת את מקומה כתכנית שמתעסקת בנושאים ציבוריים חשובים שלא זוכים להתייחסות תקשורתית ראויה. נכון, מאוד חשוב לנו לדעת איך נמוכי קומה מקיימים יחסי מין בפרק העוסק בהם (בדוגי, אבל בעמידה, אם כבר שאלתם), אבל העובדה שסיפורי הפליטים מסופרים בערוץ מרכזי, בשעות השיא ובקולם האישי -היא לא פחות ממדהימה.
על אף מה שאנשים רבים יכתבו בתגובה לפרק, סליחה על השאלה לא נקטה עמדה פוליטית, אלא התמקדה בסיפורים האנושיים. מי אמר שריאיונות אינטימיים יכולים להתקיים רק בשלב תעודת הזהות של תכניות ריאלטי או בגארבג' טיים של חדשות שישי? בכאן 11 הצליחו להציג תכנית שעוקפת את כל קלישאות הסיפור האישי המרגש (אולי למעט המוזיקה הדרמטית ברקע), ולהציג בני אדם שאנחנו לא רגילים לראות על המסך, בלי פילטרים של פעילים, פוליטיקאים או כתב חדשות שמנסה לגרד את הציטוט הנכון לפרומו. מי היה מאמין שכל מה שצריך כדי לייצר טלוויזיה מצוינת זה כיסא בודד, שאלות ישירות ומבט ישיר למצלמה.