דפוסי הצפייה שלנו השתנו. תודה לי על תובנה בת מאה, על לא דבר. אבל כן, דפוסי הצפייה שלנו בטלוויזיה השתנו. צופי הטלוויזיה הטלוויזיה המעודכנים נהנים משפע חסר תקדים של סדרות וסרטים, והאופן בו התכנים האלה נצפים - השתנה גם הוא. לא עוד לוח שידורים אחד, מונוליטי, לכל הצופים באשר הם, אלא חירות מוחלטת: כל אחד צופה במה שבא לו, מתי שבא לו. השינויים האלה, שנראה כאילו הם טכניים בלבד, שינו גם את האופן המהותי יותר בו אנחנו חושבים על סוגות טלוויזיוניות. זאת אומרת, אנחנו לא מצפים שסיטקום ב-2018 יראה כמו סיטקום מ-1998. אפילו לא כמו סיטקום מ-2008. סדרות דרמטיות גם הן שינו את פניהן: הן ארוכות יותר ונפתלות יותר, מצולמות ומשוחקות טוב יותר וגם הרבה פחות מספקות לצפייה.
אני אומר "מספקות" במובן הרגשי הכי מצומצם. חשבו על מסכות התאטרון הקלאסיות, אלה שמשמשות אותנו עד היום כסמל לאמנויות הבמה: מסכה אחת בוכה, מסכה שניה צוחקת. דרמה וקומדיה. בסופה של האחת צוחקים צחוק של הקלה והתרה, בסופה של האחרת בוכים בכי של הבנה והתפכחות. וככה חשבנו במשך שנים על הסדרות שצפינו בהן: או שהן הצחיקו אותנו (או לפחות ציפו להצחיק אותנו. כל כך ציפו עד שהן הדביקו באופן מלאכותי פסקול של צחוק כדי שנדע בדיוק כמה ומתי לתחוק במהלך פרק), או שהן ריגשו אותנו עד דמעות. אלה לא היו בהכרח דמעות אמיתיות. לא כל פרק של שלושים ומשהו או E.R. - ואני בכוונה מציין דרמות קלאסיות "כבדות" ומסורתיות במבני העלילה שלהן - ניסה לגרום לכם לבכות בדמעות. אבל הן בהחלט היו אמורות להילקח ברצינות. אם כבר רציתם לדמוע מול סדרת טלוויזיה, ניגשתם אל הסדרות האלה. אבל הדרמה כבר לא נראית כמו שזכרתם. סדרות הדרמה המוערכות של זמננו, משובר שורות והסופרנוס עד משחקי הכס וסיפורה של שפחה הן לא ממש סדרות שבוכים מולן. הן מעיקות ומעוררות מחשבה, מותחות, סוחפות או מתמקדות בהעמדת עולם בדיוני משכנע, אבל הן לא חייבות שתבכו בהן. הכבוד הזה נשמר לסדרות המסורתיות יותר - נגיד, האנטומיה של גריי - אבל קשה שלא לשים לב שנוצר כאן פער. אחרי עשורים ארוכים של בכייה מול הטלוויזיה, יש פחות סדרות דרמטיות שמכוונות לשם. יש פחות סדרות דרמטיות שמעוניינות באפקט המיידי, בקתרזיס. ואל תוך הבור הזה נכנסו הסיטקומים החדשים.
מי שלא צופה עדיין בהמקום הטוב, למשל, מפספס לא רק סיטקום מורכב ושנון על חייהם של מי שהגיעו לעולם הבא וגילו שהוא לא דומה לשום דבר שיכלו להעלות בדעתם, אלא גם את אחת הסדרות הכי מרגשות שמשודרות כרגע בטלוויזיה. העונה השלישית של הסדרה (זהירות, ספוילר. בכאן 11 השלימו את שידורי העונה השנייה ובנטפליקס זמינה כרגע רק העונה הראשונה של הסדרה) עוסקת בהתמודדות גיבוריה עם החזרה לעולם החיים. בפרק ששודר בארצות הברית לפני שבועיים, אלינור (קריסטן בל) גילתה שאמהּ זייפה את מותה - עלילה קומית מובהקת - ויוצאת להתעמת איתה על החיים המחורבנים שהעניקה לה. הסצנה בה היא מבינה שהנקמה לא תהפוך את ילדותה טובה יותר באופן רטרואקטיבי, היא סצנה מרגשת. מרגשת אולד-סקול. רגש יפה ומספק כזה מהניינטיז, שכבר לא קול כבר לשלב כמותו בסדרת דרמה. הפרק האחרון של וויל וגרייס סיפק לצופיו רגע שובר שובר לב בו גרייס התוודתה בפני אביה על התקיפה המינית שעברה כנערה. הרגע הזה הועמד בצורה ששיחקה עם התפיסות שיש לנו על קומדיות מצבים - בשוט סיטקומי ארוך שאין בו כמעט תנועת מצלמה, אבל בלי מוזיקת רקע, בלי דמויות שמפריעות למונולוג. ובעיקר, נאמרו ברגע הזה דברים שלא היו נאמרים בסיטקום של פעם. סופרסטור, קומדיה שרק אלוהים יודע איך עוד לא הגיע לשידור מוסדר בישראל למרות ארבע עונות מצליחות ומתוקות בארצות הברית, מעניקה לצופיה פעם בחודש רגע מזכך כזה. בין אם בעלילת לידה, בריב, בהתאהבות או במחאה פוליטית נגד מדיניות רשת חנויות הנוחות שמתוארת בסדרה - סופרסטור מה-זה לא נרתעת מרגש. היא משלבת אותו כמו פאנץ', כמו גאג יפה שיש לו מקום הגיוני, מתמטי כמעט, בפרק. הפרקים שלה נמשכים 22 דקות סיטקומיות, אבל הם מכילים סצנות בכי שהיו מפרנסות שלוש עונות של משחקי הכס. כאילו, אם משחקי הכס היתה מעוניינת שתבכו מולה.
אני לא אדם שבוכה בקלות, בטח לא בחיים האמיתיים. שילוב של מזל תאומים עם ביוגרפיה שכללה התבגרות בקיבוץ ולדעתי גם איזה יובש כרוני בשק הדמעות. לא משנה, לא רלוונטי. ועדיין, מול סיטקומים אני בוכה. משהו בגישה הכל כך ישירה שלהם לרגש עובד - זה כמו כרטיס עם תמונה שמסבירה לך איך נראה צער. אימוג'י של עצב. את הרגש שהקומדיות מנסות להעביר, אפשר לזהות מיידית ולכן להתמסר לו הרבה יותר בקלות מאשר לכולם אותם רגשות מעודכנים, מורכבים ומדוקדקים שדרמות העלית מנסות לכפות עלינו. לא רוצים דקויות, רוצים בכי. רוצים שוקולד פרה 45% מוצקי קקאו של רגש. אנחנו כנראה לא אקבל את זה במדור הדרמות של נטפליקס, אבל תודה לאל - יש גם מדור קומדיות.