"אבּי יותר חכם ממה שאתה חושב". זה הרעיון שחוזר ב"משפט השבעה משיקגו" ביחס לדמותו של האקטיביסט האקסצנטרי אבי הופמן בגילומו של סשה ברון כהן. הנקודה מודגשת שוב ושוב עד שקשה שלא להבין על מי התסריטאי והבמאי אהרון סורקין מדבר - על ברון כהן בעצמו. הופמן, אינטלקטואל ופעיל רדיקלי מוערך, מוצג כמעין סטנדאפיסט פרובוקטיבי שמשתמש בעמדת הליצן כדי לפרק רעיונית את המערכת נגדה הוא נלחם. זה נשמע כמו תיאור די מדויק של הקריירה הקומית של השחקן שמגלם את דמותו, אפילו יותר מהופמן.
הופמן וג'רי רוּבין (ג'רמי סטרונג) נראים בסרט כמו צמד הסטלנים המטופשים צ'יץ' וצ'ונג, אבל לא היה בהם שום דבר מטופש. הם לא עשו שטויות בשביל הצחוקים והפרובוקציות שלהם תמיד היו מדויקות, ביקורתיות ומגובות בתיאוריה ובפילוסופיה, ממרקס ועד מרשל מקלוהן. הם עזרו לנסח את עקרונות המהפכה התרבותית של ילדי הפרחים ולהעניק לה עומק אינטלקטואלי. הם נחשבו אולי לחזירי פרסום פורקי עול, אבל אף אחד לא באמת חשב שהם לא חכמים. אולי לסורקין היה חשוב להתעמת עם התדמית האינפנטילית שלהם, כי הוא ראה את הדמיון בין הפרפורמנס שלהם לבין גרסה מודרנית אחרת של צ'יץ' וצ'ונג. ומדובר בסטלן המגוחך של תרבות ההיפ הופ והדמות שהובילה את הפריצה של ברון כהן לפני כ-20 שנה - עלי ג'י.
מהרגע הראשון שנחשפתי לקטעים מהתכנית של עלי ג'י בתחילת שנות האלפיים, ב-DVD מושאלים והמלצות של חברים מהחטיבה, היה ברור שאנחנו רואים סוג חדש של קומדיה. בעזרת פאנלים מיושנים וראיונות עם אינטלקטואלים בריטיים על נושאים כבדים כמו פמיניזם ובלשנות הוא לא רק יצר את הרגעים הכי מצחיקים שראיתי בחיים שלי, אלא הגדיר מחדש את הדרך שבה הבנתי הומור. הקומדיה של ברון כהן מלאה ברבדים, והם נורים לכל עבר במתקפה משולבת על עצם הצחוק. אנחנו צוחקים על הדמות שלו, על המתיחה של המרואיינים הלא מודעים שמולו ועל המבוכה הכללית שהוא כל הזמן דואג לתדלק, כשהמשקל הביקורתי עובר בלי הרף בין כל החזיתות.
עלי ג'י היה פארודיה על לבנים שמנכסים את התרבות השחורה, אבל בו זמנית גם ביקר את ההתנשאות האליטיסטית של המרואיינים על עלי והגחיך את עצם הניסיון לענב את המדיום הטלוויזיוני. הוא היה מספר בדיחות סקסיסטיות לאינטלקטואליות פמיניסטיות ואז מתעקש שהן נעלבות כי לא הבינו את הבדיחה, או מבקש מהבלשן הנודע נועם חומסקי למנות את המילים שהוא מכיר. ברגע אחר הוא יכול להציג בפני פרופסורית ומומחים את השאלה הבסיסית, "Wha Is Art" ולהיתקל כאילו במקרה בדיון הפילוסופי הגדול של התחום. הקומדיה תמיד הייתה גסה ומטופשת ויחד עם זאת התבססה על אירוניה והבנה מעמיקה מצד הצופה.
קל לחשוב שההומור קדם לפעולה הפוליטית, אבל ברון כהן לא הגיע במקרה לעמדת הליצן שמבקר את המערכת. הוא היה אקטיביסט נלהב עוד מנעוריו, למד היסטוריה בקולג' בקיימברידג' וכתב תזה על התנועה האמריקאית לזכויות האזרח וכדי להשלים את הדימוי, בהמשך הוא גם למד ליצנות בצרפת. הוא אוהב להיות שטותניק, אבל ממש לא פועל בקלות דעת.
את דמותו של בוראט הוא הביא במוצהר לארה"ב כדי לחשוף את הגזענות של האמריקאים. בוראט הציג קריקטורה מלאת סטריאוטיפים על "זרים" (מיוגוסלביה ועד אפגניסטן) וכל כך מופרכת שאם אתה מאמין לה, אתה הופך לבדיחה בעצמך. הוא הראה איך מארחיו לא מנידים עפעף כשהוא מביא שקית מלאה בקקי לשולחן האוכל, ורגע אחרי מגרשים אותו מהבית כי הזמין למקום חשפנית אפרו-אמריקאית. בתנועה אחת הדגים גם את הגזענות של הציפיות הנמוכות וגם את גבולות הקבלה שלה. קקי לשולחן? איזה חמודים הזרים הפרימיטיביים האלה. אישה שחורה בלבוש חשוף? קוראים למשטרה.
אני יודע שאני לא חושף בפניכם איזו תגלית מרעישה. בוראט, ברונו ועלי ג'י זכו להערכה מצד אינטלקטואלים ומבקרים בערך מהרגע הראשון. מי שנמנע לרוב מניתוחים של הפעולות הפוליטיות שלו היה ברון כהן בעצמו. הוא העדיף להתראיין "בתוך הדמות" או להתמקד בחלקים האינפנטיליים יותר של הקומדיה שלו. ואפשר להבין אותו, הכי מגניב לתת לאחרים לנתח אותך בכובד ראש, הכי חכם לשמור את האירוניה עד הסוף ולעולם לא להסביר את הבדיחה (אלא אם זה חלק מהבדיחה). אולם בשנים האחרונות נראה שהוא מרגיש צורך גובר להתחיל לדבר ברצינות, כשהשיא הגיע בנאום הוויראלי שנאם בכנס של הליגה נגד השמצה, הגרסה שלו לעדות של הופמן בסיום "משפט השבעה משיקגו".
כמו שהופמן הסביר בסוף הסרט איך הפרובוקציות מופעלות כדי למשוך את התקשורת ולהעביר את המסר, ברון כהן עמד על הבמה והצהיר בריש גלי על המטרה הפוליטית-אמנותית שלו - להסיר את המגננות של מרואייניו במטרה לחשוף את הדעות האמיתיות שלהם. בנאום הוא יצא נגד הרשתות החברתיות אותן כינה "מכונת התעמולה הגדולה בהיסטוריה" ותקף את הדמגוגים שפונים לאינסטינקטים הנמוכים ביותר שלנו. מעבר להסכמה הברורה עם הרעיונות והמסרים שהציג, אפשר להרגיש את הסנטימנט הנרגן שעומד מאחורי הנאום: פשוט נמאס לו מהטפשת הפופוליסטית שהשתלטה על העולם.
העמדה הזאת לא מפתיעה, פופוליזם שטחי זה בדיוק מה שהוא תמיד עמל לפרק. והוא חוטא כמובן באינפנטיליות לשם האינפנטיליות, אבל בעיקרה הקומדיה שלו היא כזאת שדורשת צפייה אירונית וביקורתית. הוא תמיד הציג סטראוטיפים מגוחכים וסמך עלינו שנבין שזה מופרך, אבל העולם נהיה כל כך מטופש ומופרך, שהוא החליט שצריך להגיד דברים בצורה ישירה ופשוטה. לחזור אחורה להיגיון בריא לפני שנוכל ליהנות שוב מנונסנס. הוא אמר בעצמו בנאום: כשיש אמיתות מוסכמות, הבדיחות שלו מצחיקות כי אנחנו יודעים שמה שהוא אומר הוא טיפשי. אם האמת נעלמת והכל מטומטם, הקומדיה מפסיקה לעבוד.
יחד עם הנימה הרצינית שאימץ, אפשר לראות איך בשנים האחרונות הקומדיה שלו הפכה יותר דידקטית ופחות מצחיקה. המטיפנות, למשל, היא מה שייבש למוות את הסדרה "מי זו אמריקה?". ניתן לקוות ש"בוראט 2" ישנה את המגמה, אבל גם אם לא, אפשר להיות סלחניים לדעיכה היצירתית. ברון כהן כבר לא ילד, הוא חגג 49 לפני כשבוע, ובסופו של יום גם הוא נצר גאה לאומה הבריטית הטרחנית. כשהיה יותר צעיר הוא התעמת עם האליטיזם הבריטי ופירק אותו לרסיסים, אבל הוא בעצמו צמח מאותו אליטיזם ועכשיו כשהוא מזדקן, אפשר לראות את הפוץ האנגלי שאולי התחבא שם תמיד.
וכשהאנשים הכי חזקים בעולם מתנהגים כמו בדיחות מהלכות, קצת פחות בא לו לשחק אותה טמבל. חשוב לו להבהיר לנו כי הוא "יותר חכם ממה שאנחנו חושבים", אבל יותר מכך, הוא רוצה להבהיר את הכוונה מאחורי היצירה שלו, כדי שלא יהיו יותר אי הבנות בנוגע לעמדתו במלחמת התרבות של תקופתנו. "בוראט" ספג ביקורת כי רבים מצופיו פספסו את המימד האירוני בו. הוא רצה לתקוף את החזקים, אבל צופים רבים נהנה דווקא מהלעג לחלשים, מהסטריאוטיפים הגזעניים, וזה גרם לסרט להיראות כמו קומדיה מהזן הנחות ביותר. כדי למנוע את השימוש הזה לרעה ב"בוראט 2" ובכלל, הוא מוכן להקריב קצת פאסון קומי ולחטוא בעודף טרחנות.
ברון כהן לא לבד ותחושת המיאוס שלו מתחברת לתנועה רחבה שמאסה בפופוליזם המטומטם של הקפיטליזם המאוחר. אנשים שרואים איך אדם שהיה נלעג גם כשהגיש תכנית ריאליטי הפך לנשיא ארה"ב, ומרגישים שהגיע הזמן להפסיק לקרוץ ולהתחיל לדבר ברצינות. אולי זה מה שהתקופה הזאת דורשת מאתנו, הקאמבק הגדול של הממלכתיות חמורת הסבר. האירוניה הרי התאבדה כבר מזמן, אז אולי הגיע הזמן להניח לגופתה. סשה ברון כהן תמיד היה מוערך בנישה הייחודית שלו, אבל עכשיו הבשילו התנאים לצמיחתו כמנהיג חברתי שנלקח ברצינות, כפי שתעיד התגובה האקסטטית של השמאל הליברלי לאותו נאום מדובר. הוא הגיבור הנבון שהתרבות המערבית ההולכת ומיטמטמת צריכה, והיום הוא כבר מוכן לעטות בעצמו את הגלימה.