המילה "מצופה", כשהיא נאמרת בכל הנוגע לסדרות וסרטים עתידיים, עוברת תהליך של שחיקה בשל שימוש יתר - אבל אם יש סדרה שהשימוש במילה הזו הולם אותה, זו לגמרי "מי שמע על חווה ונאווה". חובבי "האחיות המוצלחות שלי" חיכו בקוצר רוח לעוד סדרה ישראלית מצחיקה ושנונה שתעשה את מה שזו עשתה בגאונות - היא הביאה את הנשים למרכז המסך, אבל בלי הנראות המתאמצת של סדרות אחרות שעושות זאת ובלי לכלוא את עצמה בגטו של הסדרות הנשיות. וזה עוד לפני שדיברנו על התסריט המושחז של גלית חוגי ונועה ארנברג, יוצרות הסדרה, שלא נופל מאלה של הקומדיות הכי איכותיות של הולו, אפל TV ונטפליקס.
לכן, כשנודע לראשונה על קיומה של "מי שמע על חווה ונאווה" - הסדרה החדשה בה השתיים איחדו כוחות פעם נוספת, וחזרו לשתף פעולה עם גורי אלפי כבמאי - ההתרגשות הייתה בשיאה: סדרות כמו "האחיות המוצלחות שלי" הן מצרך נדיר בטלוויזיה הישראלית. ואכן, "מי שמע על חווה ונאווה" ראויה לרבים מהשבחים שהיא מקבלת. היא מכילה כמה פנינים קומיות של ממש (סצנת הכספומט – היישר לפנתיאון), היא מספרת סיפור שבהחלט צריך לקבל במה, והיא מציגה קאסט שחקנים ושחקניות מהמפוארים שנראו כאן - עם נציגות לדור המייסדים של התרבות הישראלית, לכוכבים של הכאן והעכשיו, ולאלה המוכשרים שבוודאי יתפרסמו בקרוב.
כולם מדברים על היתרונות של הסדרה החדשה – ואכן יש יתרונות לדבר עליהם – אבל צריך לדבר גם על החסרונות. וכשנשאלת השאלה המתבקשת - האם "מי שמע על חווה ונאווה" מגיעה לרף הגבוה שהציבה קודמתה - עבורי, התשובה היא לא. היא מממשת את הפוטנציאל שלה רק באופן חלקי, ובסך הכל לא עונה לגמרי על הציפיות הגבוהות. מדובר, בסופו של יום, בשתי סדרות שונות שהולחמו לסדרה אחת די מבולבלת ומבלבלת.
"מי שמע על חווה ונאווה" מספרת את סיפורן של שתי הנשים ששמן כשם הסדרה, ומתנהלת על שני צירי זמן: האחד הוא העבר, שנת 1974, מעלליהן של חווה ונאווה הצעירות בלהקה הצבאית – האחת זמרת חסרת ביטחון, השנייה מצחיקנית שאף אחד לא לוקח ברצינות. הן שתיהן אאוטסיידריות, מנהל הלהקה מתעלל בהן (ועל זה עוד נדבר בהמשך), אבל למרות הכל הן חולמות בגדול ורואות בעיני רוחן קריירה כזמרות. ציר הזמן השני הוא ההווה, שנת 2022, חווה ונאווה המבוגרות מחדשות את הקשר לאחר מות בעלה של הראשונה. חיי היומיום שלהן רחוקים שנות אור מאלה שביקשו לעצמן בצעירותן: חווה המבוגרת היא דמות חסרת אונים בצורה קיצונית, אם לשלושה בנים ואלמנה טרייה שלא יודעת כלום מהחיים שלה – שמחליטה לפתוח בית קפה למרות שהיא לא יודעת מה זה אמריקנו; נאווה המבוגרת עובדת בחח"י – חברת החשמל – כבר ארבעה עשורים, וכשהיא לא משועממת במשרד היא מבלה את רוב זמנה עם הבת המסכנה שלה צליל ועם הגרוש העצלן שלה מלו. כשחווה ונאווה חוזרות לחיים זו של זו, הן לא רק שבות להיות בסטיז באופן מיידי, אלא גם נזכרות בכל מה שהובטח להן ונגזל מהן, בחיים הגדולים שיכולים היו להיות – ובהמשך גם דורשות תיקון מאוחר.
כל אחד מצירי הזמן האלה מהווה סדרה לא רעה בפני עצמה. ציר הזמן של העבר הוא דרמה מרגשת ומפעילה בזכות גיבורות שכולנו יכולים להזדהות איתן ולכעוס את כעסן; מלבד ליאנה עיון וטליה ברטפלד, שעושות עבודה מעולה כחווה ונאווה הצעירות, ציר הזמן הזה גם מחזיק בתוכו הופעה נהדרת נוספת – זו של אסף יונש, שמגלם את מנהל הלהקה גיורא גץ. ציר הזמן של ההווה, מהצד השני, הוא סיטקום משעשע מאוד; זה ציר הזמן שמכיל בתוכו את התפקידים הקומיים המבריקים של הסדרה, בין השאר את זה של הילה גולדברג (שמגלמת את צליל) או את זה של טונה (שמגלם את רז, הבן של חווה). וכמובן, איך לא, קרן מור וחנה לסלאו נכנסות לדמויות שלהן בטבעיות מטמטמת.
הקתרזיס לא מגיע
אז מה הבעיה? קשה עד בלתי אפשרי לעשות את הקישור האוטומטי בין חווה ונאווה של העבר לבין אלה של ההווה. ולא, זה לא בגלל שמגלמות אותן שחקניות אחרות (אם כי זו בעיה מוכרת, ובינתיים בלתי פתירה, בסדרות שבהן שני שחקנים מגלמים את אותה הדמות בגילים שונים); זה בגלל האופי הכה ייחודי של כל אחד מצירי הזמן בסדרה. כאמור, ציר הזמן של 1974 הוא ברובו דרמטי (ולעיתים רחוקות מאוד, קומי), ולא רק דרמה – אלא כזו פמיניסטית-פוליטית במובהק, שמבקשת להשמיע את קולן של נשים שנרמסו, בכל מיני דרכים, על ידי גברים כוחניים בלהקות הצבאיות ובצה"ל בכלל. ציר הזמן של ההווה, מהצד השני, הוא ברובו קומי. ולא רק זה, אלא שעמודי התווך של הקומדיה הזו לא מתכתבים עם עמודי התווך שמחזיקים את ציר הזמן של העבר: זו לא קומדיה על יחסי כוחות מגדריים בחברה, אלא על אנשים בינוניים ודי מגוחכים שחיים שגרה אפורה וממוצעת. בהתאם, הסדרה מקצינה את האלמנטים העלובים בדמויות שלה ועושה מהם צחוק. חווה ונאווה המבוגרות הן אמנם דמויות שכיף לבלות איתן ומתבקש לרצות את הטוב עבורן - אבל נראה שבכפוף לז'אנר שהן פועלות בו, אף אחד לא מצפה מאיתנו לקחת אותן ברצינות מלאה.
כאמור, כל אחד מהצירים עובד נהדר בפני עצמו, אבל החיבור ביניהם מחליש אותם: לאורך הצפייה ב"חווה ונאווה" כמכלול התחושה היא בעיקר מתסכלת, מעצם המאמץ שנדרש על מנת לעשות חיבור מחשבתי מאולץ בין חווה ונאווה הצעירות לאלה המבוגרות. כשצופים בציר הזמן של ההווה, מיד לאחר שצפינו בסצנה מכמירת לב מן העבר, קשה לתפוס כיצד ומתי חווה הפכה מבחורה שקטה ומורכבת לקוריוז של ממש; פתאום המחוות הגרוטסקיות של חנה לסלאו כנאווה, שהן זהב בפני עצמן, נראות מוגזמות מדי, תלושות מדמותה המאופסת והבוגרת של נאווה הצעירה. נשאלת השאלה, למה האנשים המקיפים את חווה ונאווה המבוגרות - הילדים שלהן, למשל - לא לוקחים חלק בדרמה? ולהפך: כשצופים בסצנה מציר הזמן של העבר, מתבקש לומר - היי, רגע, למה כאן אין צחוקים וגאגים? איפה היא, ההפוגה הקומית?
שני צירי הזמן של הסדרה מתחילים בתהליך התקרבות זה לזה בפרקים האחרונים, ו"נפגשים" בסופה – אבל זה כבר מאוחר מדי. בפרק האחרון, כשחווה ונאווה המבוגרות מגיעות למפגש מחזור של הלהקה ומתעמתות פנים מול פנים עם השדים (והשדות) מהעבר, הקתרזיס המיוחל פשוט לא מגיע. הכאב של חווה ונאווה הצעירות לא מרעיד את הקירות, ונורא קשה, ככה פתאום, להתייחס לחווה ונאווה הבוגרות כאל חווה ונאווה הצעירות שעברו עליהן השנים. הסדרה נגמרת, למרבה הצער, עם תחושת החמצה.
אני כן מצפה בקוצר רוח לעונתה השנייה, שבוודאי תגיע, של "מי שמע על חווה ונאווה" – ולו כדי להנות מכל הדברים הטובים והרבים שהיא כן מביאה למסך. אבל יש לקוות שכשזה יקרה (אם זה יקרה), אפשר יהיה לכנות את הסדרה "דרמה קומית" ולא "קומדיה+דרמה".