חופש מוערך פעמים רבות יתר על המידה. האפשרות שחירות מציעה היא הכרחית לקיום אנושי שפוי והגון, אבל למרות חשיבותה התיאורטית, היישום שלה ביומיום היא עניין די מתיש. בחירה דורשת מאמץ, ואנחנו לא רוצים לכלות את חיינו במאבק מתמיד נגד הזרם של החיים, בהתלבטויות אינסופיות והכרעות כואבות. לא נעים להודות, אבל לפעמים השלשלאות פשוט נוחות יותר מהאוויר החופשי. זה בדיוק מה שקרה לי עם הטלוויזיה שלי - אחרי שנים של חירות, גיליתי מחדש את החיבוק הנעים של העריצות. איך? כשעשיתי מנוי לנטפליקס.

כבר יותר מעשור שאין לי טלוויזיה. כלומר, הטלוויזיה שלי לא מחוברת לשום דבר, רק למחשב. מגיל צעיר ידעתי שאני לא אדם של שעות שידור מוגדרות, ושהטלוויזיה הערוצית היא פשוט לא בשבילי. בדרכים חוקיות יותר או פחות, ארגנתי לעצמי אספקה בלתי נדלית של כל סרט או סדרה בה חשקה נפשי. זה דרש קצת עבודה, אבל הייתי אדון לעצמי. אני בחרתי במה לצפות ומתי, שייטתי בחופשיות באוקיינוס הפיראטי האינסופי, דילגתי בין יבשות בלחיצת כפתור, בורר בפינצטה את היצירות האיכותיות ביותר לצד עונות שלמות של "הרווקה". הכל השתנה לפני חצי שנה, כשנכנסתי מרצוני החופשי לכלוב הזהב המכונה נטפליקס.

בסתיו האחרון החלטתי בתמימותי לעשות מנוי לנטפליקס, ואחרי חודשים ספורים שמתי לב פתאום שלא ראיתי כמעט אף סדרה טובה או מדוברת שיצאה בתקופה האחרונה, ובמקום זאת צפיתי ברצף בלתי נגמר של סדרות בינוניות וחסרות עניין. דפדפתי בחרדה בסדרות בהן צפיתי באחרונה, אוסף מדכא של דרמות נידחות, מותחנים על טבעיים חסרי השראה וסדרות "פשע אמיתי" צהובות וזולות.

עיני סרקו בהיסטריה את אוסף השמות העלום, את רוב הסדרות כמעט שלא זכרתי (מה בדיוק קרה בעונה האחרונה של "נרקוס"? ומתי לעזאזל ראיתי את "The OA"?), הכל התערבב בבליל של בינוניות משועממת. גרוע מכך, שירות הסטרימינג המשיך להציע לי עוד סדרות בינוניות בדיוק בשבילי (איך הוא יודע מה אני אוהב, הנטפליקס הזה), והיה לי ברור שבין אם ארצה בכך או לא, אני כנראה אצפה בהן מתישהו. איך זה קרה לי? מדוע הגבלתי את עצמי מרצוני להיצע של נטפליקס? כיצד הפכתי מצרכן תוכן מעודכן לצופה שבוי ופאסיבי? איך אחרי כל השנים והמאמצים, הפיראט האמיץ החליט שהוא רוצה לחזור להיות בטטה?

רוב הסדרות בנטפליקס אינן גרועות, יש איזה רף מינימאלי של מקצועיות וליטוש. "ג'סיקה ג'ונס", "פחמן משודרג" או "מלון בייטס" הן סדרות בסדר גמור. לא כאלה שהייתי בחיים טורח להוריד, אבל אם הן כבר רצות על המסך שלי, ממש לא אכפת לי לגמוע אותן על הדרך. אני כמובן מסיר מעצמי אחריות מסוימת, כי הצפייה כן דורשת החלטה מודעת - נטפליקס רק מציע, אני זה שבוחר ללחוץ על פליי.

אבל מרגע שהסכמתי להצעה, אני יכול פשוט להיסחף לי מפרק לפרק עד שעוברות כמה שעות ונפתרה לה עוד תעלומת רצח בריטית שלא עניינה אותי במיוחד. אני חוזר הביתה אחרי יום ארוך, ובמקום להתחיל לחשוב עכשיו במה לצפות כדי להרגיע את נפשי הטרודה, הטלוויזיה מציעה לי פשוט להמשיך את הצפייה ב"מיינד האנטר" (הסדרה הבינונית האחרונה שהתחלתי לראות). אז לא כל כך נהניתי מהפרקים שראיתי עד כה, ולא נראה לי שזה הולך להשתפר בהמשך, אבל בחיי שהכפתור הזה נראה לי מזמין.

החלטות דורשות מאמץ קוגניטיבי, והרצון להימנע מהמאמץ הזה מנחה בחירות רבות שאנחנו עושים. כל החלטה היא עבודה קטנה, ואנחנו נעדיף לרוב להתחמק מהעבודה הזאת או להקל עליה. העצלות הבסיסית הזאת נבדקה והודגמה מכיוונים רבים במחקר הפסיכולוגי, ואחד ההתגלמויות הנפוצות והחזקות שלה היא אפקט הדיפולט. לאופציית הדיפולט (default), הבחירה הראשונית אותה אנשים יכולים להחליף או לשמר, יש השפעה חזקה על בחירתם הסופית. תחשבו על כל הפעמים שעשיתם הזמנה באינטרנט, התקנתם תכנה במחשב או בחרתם חבילת פנסיה. אם אין בעיה בולטת באופציה המוצעת, אנחנו נלחץ 'המשך' בלי לשקול כל בחירה ובחירה.

אם זה לא מספיק, במקרים נמצא שגם כאשר האפשרות החלופית עדיפה בבירור, האינרציה של הדיפולט יכולה לגרום לאנשים להישאר עם הבחירה הלא נכונה. במקום לשקול, להתאמץ ולחשוב, נעדיף פשוט להמשיך בדרך שהתוותה לנו, גם אם היא יותר בעייתית או פחות מתגמלת. זה פשוט קל יותר להישאר עם הדיפולט, ועד שלא יעצבנו אותנו ממש, אנחנו נמשיך לבחור בדרך הקלה יותר.

בנטפליקס כמובן מכירים את המחקרים האלה, לכן הם תכננו את הממשק כך שהפרקים ימשיכו ברצף, עם כפתור קטן שמציע לך לעצור את ההפעלה של הפרק הבא. הם לא צריכים להכריח אותנו לצפות בפרק, הבחירה עדיין בידינו, הם פשוט שמו את ההפעלה בתור אופציית הדיפולט (כמו יוטיוב, סרטונים בפייסבוק וכמעט כל שירות צפייה עכשווי), והעצלנות שלנו עושה את השאר. שנים אחרי שהשתחררנו מכבלי הטלוויזיה הערוצית, כשרובנו כבר חיים בעולם חדש של VOD, סטרימינג פיראטי ונטפליקס, העריצות חזרה לחיינו במתכונת רכה יותר, אבל לא פחות עוצמתית.

אחרי הכבלים, הלווין, האינטרנט והטורנטים, חזרנו לעידן החד ערוצי. לכל אחד יש ערוץ משלו אמנם, הסדרות שנטפליקס מציעה במיוחד בשבילו, אבל ההגבלות והפאסיביות מזכירים את אותם ימים חשוכים. ההיצע של השירות מגוון ואיכותי בהרבה כמובן, אבל בתור הזהב הטלוויזיוני שאנחנו חיים בו, להגביל את עצמך רק לתכנים של נטפליקס משול לחזרה ללוח השידורים העגום של הערוץ הראשון.

שום דבר לא כולא אותי בתוך הסידור החדש הזה, הטורנט שלי עדיין עובד בסדר גמור, אבל עברה כמעט שנה מאז שהיא יצאה ועדיין לא ראיתי את העונה השלישית של "פארגו". אחת הסדרות האהובות עלי שיחררה עונה עטורת שבחים, ואני בחרתי לראות "13 סיבות", "צוענייה" ו"השורד המיועד". ככה לא נראית בחירה חופשית, כך נראית עבדות מבחירה. עם זאת, למרות המילים הקשות והשעות המבוזבזות, אני חייב להודות שדי נחמד פה בצד השני. נותנים לך אוכל חינם, תעסוקה, מקום נוח לישון. אחרי כמה זמן, כבר כמעט שלא מרגישים את השלשלאות.