בשבוע שעבר הזמרת אלה לי להב הציגה באופן הכי רשמי שאפשר לצפות לו בימים אלה את בת הזוג החדשה שלה: כוכבת הטיקטוק מאיה ג'ריס. בראיון למגזין סוף השבוע של mako לפני כמה חודשים, היא סיפרה שהיא "יכולה להתאהב באישה ויכולה להתאהב בגבר". אלה לי, שכבר אז היה ברור שלא עושה עניין מהגדרות, הבהירה: "אני מתאהבת בנשמה של בן אדם, לא במגדר שלו" (וזה בכלל לא משנה אם זה ניסיון לחמוק מתיוגים או אמת פשוטה). אבל גם אם לאלה לי זה לא משנה, לנו זה דווקא מאוד משנה – זה אפילו מהפכני. זוגיות לסבית שנמצאת בלב המיינסטרים הישראלי, עם שתי נשים צעירות שהן מודל לחיקוי להמון בנות צעירות זה לא דבר שאנחנו רואים כל יום.
איך אנחנו יודעים שזה לא מובן מאליו? כי אנחנו צופים בטלוויזיה. הרבה טלוויזיה. ושמנו לב שאמנם הסדרות משופעות בדמויות מגוונות ששונות זו מזו באופיין, בצבע עורן ובמעמדן הסוציו-אקונומי – אבל מה אין הרבה בטלוויזיה? דמויות לסביות. קחו שנייה ותנסו לחשוב: בכמה סדרות שראיתם היתה דמות לסבית בתפקיד ראשי? לא "החברה הכי טובה", לא האחות של הדמות הראשית ואפילו לא הבוסית. גיבורה – ולסבית. כמה תצליחו למצוא?
נכון. מעט. ממש *ממש* מעט. היסטורית, יש לזה סיבה: משנות ה-50 המוקדמות ועד 1983 חל "הקוד האתי של גופי השידור בטלוויזיה", שאסר לחלוטין על הצגת מערכת יחסים קווירית. לאורך שנות ה-70 וה-80 החלו סדרות להציג דמויות להטב"קיות באור חיובי – אך לפרקים בודדים, אלו לעולם לא היו דמויות שחוזרות מפרק לפרק. הדמות הראשית הגאה הראשונה בטלוויזיה היתה דמותה של "אלן" בגילומה של אלן דג'נרס בשנת 1997. ועדיין, כמעט חצי יובל עבר מאז. איפה כל הגיבורות הלסביות?
אלה לי בטח לא צריכה להיות נערת הפוסטר של לסביות בישראל והיא ממש לא אחראית לייצוג המזערי-עד-לא-קיים של לסביות בתרבות הפופולרית. אבל זה מרענן לראות כוכבת צעירה שלא מפחדת להיות מי שהיא ואנחנו שמחים לשהות ברגע הזה
התשובה היא: באנסמבל. אפשר למצוא גיבורות לסביות בסדרות שבהן אין פרוטגוניסטית אחת: מאיה רינדל ב"הטובות לקרב", למשל. היא דמות ראשית, אבל היא לא הראשית היחידה; אמילי מ"שקרניות קטנות" היא אחת מתוך ארבע; מאל מ"מכושפות: הדור החדש" היא אחת מתוך שלוש; כמוהן, קאט ב"עושות כותרות" מזדהה כלסבית (אבל עוד נחזור לעניין הספציפי הזה וזה יהיה עם ספוילר). גם היא רק שליש מהסדרה. גם בגזרה המקומית ניתן למצוא דוגמה למגמה הזאת: אורית מ"האחיות המוצלחות שלי" וליה ב"תאג"ד" מייצגות נאמנה את הקהילה הגאה בטלוויזיה – אבל הן לא העיקר. וזה לא שכל הדמויות האלה לא טובות; הן מעולות. אבל זה ממש לא מספיק.
אופציה נוספת היא לחפש במחשכים - פינות נסתרות ברחבי ספריות התוכן שבהן יש סדרות עם גיבורות לסביות. את רוב הסדרות האלה לא ראיתם, על חלק גדול מהן כנראה לא שמעתם . שננסה אתכם? הראשונה היא "ישנן בנות" (The L Word), שהיא עוד יחסית מוכרת ונחשבת לסוד ידוע ולפנינה אמיתית של ייצוג לסבי בטלוויזיה. גם "מיי וג'ורג'" שכתבה הסטנדאפיסטית מיי מרטין עוקבת אחרי מערכת יחסים בין שתי נשים (כן, אחת מהן "סטרייטית"). תנו לנו לספר לכם שיש גם סדרה בשם "אחת במיסיסיפי", שמתארת את חייה של גיבורה לסבית בשם טיג, ודרמה משפחתית שנקראת "משפחת פוסטר" ומתמקדת בזוג הורות וילדיהן. בסדרה האמיתית לגמרי "סוחבות" מככבת גיבורה לסבית גם כן.
נתפשר על ביסקסואליות, לא שיש בזה משהו לא בסדר
כנראה שיש משהו מרתיע בלסביוּת. משהו שמרתיע את היוצרים מלהתעסק בו, או את הקהל מלהתחבר אליו, לא ברור. אבל לגמרי ברור שדמויות נשיות מקהילת הלהטב"ק עוברות מסך הרבה יותר בקלות כשהן ביסקסואליות. קאט מ"עושות כותרות", זו שעברה תהליך יציאה מהארון כלסבית לאורך שלוש עונות שלמות, מסיימת את העונה הרביעית כשהיא יוצאת מהארון בשנית, הפעם כביסקסואלית. אלאנור מ"המקום הטוב", קלארק גריפין מ"המאה", רוזה מ"ברוקלין תשע-תשע", אבי ואילנה מ"ברוד סיטי", קאלי מ"האנטומיה" או אנאליס מ"המדריך לרוצח". ולא כך הדבר אצל הגברים: הטלוויזיה בכלל והאמריקאית בפרט משופעות בדמויות של הומואים. קשה הרבה יותר למצוא דוגמאות לגברים ביסקסואלים מאשר לגייז. בסיינפלד נהגו להגיד: "לא שיש בזה משהו לא בסדר". אז נכון, זה טוב שיש גם ביסקסואלים וגם הומואים. וגם קווירים, וטרנסים, וכולם. ייצוגים זה חשוב ואנחנו רוצים להודות על מה שיש. אבל מה שיש פשוט לא מספיק.
אחרי חיפוש מעמיק, מצאנו שלוש סדרות שלמות ששמו במרכזן גיבורה לסבית והצליחו לחדור ללב המיינסטרים. העונה השנייה של "אימה אמריקאית", הלהיט התורן הצרפתי "10 אחוז" ("דבר עם הסוכן שלי") וכמובן, "כתום זה השחור החדש". העובדה שזה מראה כל כך נדיר, ולבנות צעירות אין על מי להסתכל כדי לראות את עצמן, או את מי שהן היו רוצות להיות, היא הסיבה שהזוגיות החדשה והנשית של עולם הנוער נראית לנו כל כך מיוחדת ונדירה.
אז אלה לי יכולה לעשות מה שטוב לה ולהיות עם מי שהיא אוהבת, ואנחנו הראשונים לפרגן. היא בטח לא צריכה להיות נערת הפוסטר של לסביות בישראל והיא ממש לא אחראית לייצוג המזערי-עד-לא-קיים של לסביות בתרבות הפופולרית, וספציפית בטלוויזיה. אבל אותנו זה לגמרי מרענן לראות כוכבת צעירה שלא מפחדת להיות מי שהיא ואנחנו שמחים לשהות ברגע הזה. ויוצרי וגופי טלוויזיה, אנא תדעו שהמציאות מקדימה אתכם בהרבה. יש לכם לאן לשאוף.