בשנת 2004, רוב מקלהני היה שחקן כושל ומתוסכל בן 27 עם קריירה מדשדשת שכוללת בעיקר תפקיד של פרק אחד ב"חוק וסדר". בלי כסף, בלי שום ניסיון תסריטאי ובלי בושה, הוא החליט לצלם סרט ביתי קצר בעזרת שני חברים, צ'ארלי דיי וגלן האוורטון - ולעשות סבב ברשתות השידור כדי להפוך את הסרט הקצר לפיילוט לסדרה. הקונספט? ארבעה שחקנים מובטלים ששונאים אחד את השני למרות שהם חברים. שנים מאוחר יותר, מקלהני סיפר שכמה רשתות גילו עניין בפיילוט החתרני שלו, אבל ויתרו על הפקת הסדרה ברגע ששמעו את התנאי שלו: הוא מתעקש לכתוב את הסדרה בעצמו, יחד עם החברים צ'ארלי וגלן, שגם להם לא היה שום ניסיון תסריטאי.
כשמקלהני הגיע ל-FX, רשת שהייתה ממש בשנים הראשונות של הפקת תוכן מקורי עם "המגן" ו"ניפ/טאק", הוא גילה שהדרישה העיקשת שלו הייתה ירייה ברגל. ב-FX החליטו לתת אור ירוק לעונה ראשונה והסכימו לדיל של מקלהני (עם בקשה להוציא את העלילה מהוליווד ולשנות את עיסוק הדמויות), אבל הוא נאלץ ליצור אותה בתקציב שהיה שווה ערך לשליש מהממוצע של קומדיות אחרות מאותה התקופה - וללא חדר כותבים. רק הוא ושני חבריו, שמעולם לא נגעו בתסריט.
עם תנאים כאלה (פלוס השם הלא קליט בעליל "It's Always Sunny in Philadelphia"), ל"פילדלפיה זורחת" לא היה פוטנציאל אדיר להצליח, והעונה הראשונה שעלתה לאוויר ב-2005 אכן לא הביאה איתה מספיק צופים. המנהלים של FX הזמינו את מקלהני לשיחה, וביקשו ממנו להוסיף לקאסט שם מפורסם. הוא סירב בכל תוקף, בטענה שהוא רוצה לשמור על הנוסחה של הסדרה ולא לשנות את הרכב הדמויות הראשיות (שכבר כלל בשלב הזה גם את קייטלין אולסון בנוסף לשלישיית החברים), אבל שינה את דעתו כשהבין מה המשמעות - או שיביא תוספת מוכרת לקהל, או שהסדרה תבוטל.
משם, השאר הוא כבר היסטוריה הוליוודית שידועה היטב למעריצי הסדרה, שלמרות שלעיתים מרגיש שאין הרבה מהם - מדובר במאות אלפי אנשים שילכו אחרי חמשת הדמויות הנרקיסיסטיות והצעקניות של "סאני" (כמו שמאות אלפי האנשים האלה נוהגים לקרוא לה) באש ובמים. הילדים של דני דה ויטו, שהיה חבר של מישהו בכיר ב-FX, היו מהבודדים שגילו את "סאני" כבר בעונה הראשונה שלה, והוא הצטרף לעונה השנייה כדי להציל את הרייטינג. דה ויטו אמור היה להישאר לעונה אחת בלבד, אבל הוא מגלם את פרנק ריינולדס כבר 14 עונות ברצף.
לא רק שהסדרה לא בוטלה, בימים אלה הסתיימה בארה"ב (ועולה בארץ ב-yes) העונה ה-15 של "סאני", שהופכת אותה לסיטקום שרץ לאורך הכי הרבה עונות בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית, והיא חודשה כבר עד לעונה 18. אם תשאלו את מקלהני, אגב - ושואלים אותו לא מעט - הוא יעיד שהוא מתכוון להמשיך את "סאני" כל עוד יתנו לו.
אז איך קרה שדווקא סדרה יחסית נישתית על האנשים הכי גרועים בעולם שברה שיא שהוחזק קודם לכן על ידי "הרפתקאותיהם של אוזי והרייט" המשפחתית משנות ה-50?
לועגים לכולם ולא פוגעים באף אחד
צ'ארלי, מאק, דניס, די ופרנק הם בעלים של בר אירי בפילדלפיה (טוב, לפחות רובם הבעלים. זה מורכב, בואו לא ניכנס לזה). בחסות הכסף הרב של פרנק והאישיות הנרקיסיסטית של כל אחת מהדמויות בנפרד, כבר 15 עונות שהם בעצם לא עושים שום דבר חוץ מלמצוא דרכים חדשות ויצירתיות להתעלל באנשים שסובבים אותם - בתוך החמישייה או מחוץ לה. המצפון המוסרי שלהם בלתי קיים, הם כמעט אף פעם לא משלמים על המעשים שלהם והם בהחלט לא לומדים כלום.
באילו מעשים מדובר? ובכן, 15 העונות הציגו מגוון רחב של התנהגויות - סקסיזם, גזענות, הומופוביה ובוז כללי לאנושות הם אבני הבניין של החבורה, אבל במקרים ספציפיים יותר הם חירבנו אחד לשני במיטה, העלו באש את די יותר מפעם אחת, הרעילו אחד את השני ואחרים (גם זה יותר מפעם אחת), הטרידו מינית, גנבו והרסו לאנשים את החיים בכל כך הרבה דרכים יצירתיות.
אני, מנסה להסביר לאנשים למה אני אוהבת את הסדרה. צ'ארלי דיי בעונה הרביעית של "פילדלפיה זורחת"
בהינתן כל סיטואציה אפשרית, החבורה של "סאני" תבחר באופציה הגרועה ביותר, בין אם מדובר בדילמה מוסרית או בבחירה לנשיאות ארה"ב. עד כמה הם גרועים? בבחירות האחרונות, כך מתגלה בעונה ה-15, הם תמכו בקניה ווסט.
העונה החדשה מתבססת על אותו עקרון שנשמר מהעונה הראשונה של "סאני": הדמויות לא גדלות או מתפתחות (אם כבר, הן נעשות גרועות מעונה לעונה), וממשיכות לאמלל אחת את השנייה. העונה מתחילה עם סקירה של מה שעבר על החבורה ב-2020, ממשיכה כשהם מנסים לעשות עוד סרט ביתי בסדרת "נשק קטלני" שלהם - הפעם בלי בלאקפייס - ומסתיימת כשהם סוחבים גופה במעלה הר באירלנד.
למרות שהמעריצים התרעמו על כך שהעונה קצרה מהרגיל ומכילה רק 8 פרקים (רוב העונות כללו 10), העונה ה-15 ממשיכה את אותה הנוסחה שלמדנו לאהוב, כשמה שמחזיק את הצופים, מלבד ההתנהגות השערורייתית של הדמויות והכימיה המדהימה בין השחקנים והשחקניות, שהפכו כבר ממש למשפחה (חלקם גם ממש נישאו אחד לשנייה ועשו ילדים במהלך השנים) - היא האופן המתוחכם שבו "סאני" מצליחה להעביר את העובדה שמתחת למפלצות שעל המסך יש אנשים די מהממים, עד כדי כך שמוכנים לסלוח להם על תופעות כמו הבלאקפייס שהוזכר או השימוש במילה הסופר-פוגענית "טראני" בעונות המוקדמות.
העונה ה-15 של "סאני" לא בולטת כעונה מצטיינת במיוחד של הסדרה, אבל היא ממשיכה לתת לקהל הנאמן עוד מאותו הדבר, והדבר הזה עדיין עובד. למרות שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לבלות זמן אמיתי במחיצת האנשים האלה, יש משהו מנחם בסדרה שתמיד אפשר לדעת מה לצפות ממנה, עם דמויות שלא משתנות אבל כן ממשיכות להדהים בחוסר האנושיות שלהן: דניס מסרב להתחסן ומסתובב עם סימפטומים ברורים של קורונה ללא שום תחושת אחריות כלפי הזולת. די משאירה את המלצרית בביצה טובענית אחרי שהיא הצילה אותה ממנה, כי היא מחכה לדייט. ומאק מגלה שתמיד יש אנשים גרועים אפילו ממנו - כמו פדופילים.
"הדמויות לא למדו כלום, אבל האנשים שעושים את הסדרה כן למדו, ואני מקווה שאפשר לראות את זה כשצופים בה", אמר רוב מקלהני לאחרונה לאילנה גלזר מ"ברוד סיטי" שראיינה אותו עבור מגזין Interview. ובאמת, קשה להבין את "סאני" מבלי לקרוא את הביקורת שתמיד נמצאת שם בין השורות. היוצרים של "סאני" הם אמנם חד משמעית פרוגרסיביים פוליטית, אבל איכשהו הם מצליחים ללעוג למגוון רחב של תפיסות, שמרניות וגם ליברליות, בלי באמת לפגוע באף אחד. כי לא משנה מה הדעה האישית שלכם - לחבורה של "סאני" תמיד תהיה דעה גרועה משלכם. בדרכם הסוציופתית, הם שופכים אור על סוגיות כמו דת ואמונה, זכויות נשים או שיטות כלכליות, והופכים את הפוליטיקלי קורקט על פיו. ובכל זאת ברור מאוד מה הדעות האמיתיות של מי שעומדים מאחורי הסדרה, כשהם משלבים אותן (לפעמים באופן כמעט בלתי מורגש ולפעמים באופן בוטה וחסר כל עידון) בפי דמויות שרובן מטומטמות וחסרות תוכן.