לפני קצת יותר משלוש שנים, שודר ב"משחקי הכס" הפרק השלישי בעונה השמינית והאחרונה, שהציג את הקרב הגדול מול ההלכים הלבנים. דמויות יקרות ואהובות פגשו אחת את השנייה לראשונה מזה שבע עונות ושיתפו פעולה לקרב אחד שהיה אמור להיות נקודת שיא רצינית של "משחקי הכס" כולה. חיכינו לפרק הזה שנים רבות, אבל במהלכו לא יכולנו שלא לשים לב שאנחנו פשוט לא רואים אותו. לא נרדמנו, הטלוויזיה לא כבתה, פשוט ליטרלי לא הצלחנו לראות אותו כמו שצריך. זה היה חשוך ממש. מה הקטע?
קשה לראות טלוויזיה לאחרונה. זה לא שקשה להגיע אליה (אפשר לעשות בינג'ים קדחתניים אפילו מהמסך של הטלפון) וזה לא שאין מספיק ממנה (יש יותר מדי סדרות שהעולם מפציר בנו להשלים) - הבעיה הרבה יותר בסיסית מכל אלה: קשה, מילולית, לראות טלוויזיה. סדרות רבות מרשות לעצמן להיות חשוכות הרבה יותר ממה שצריך. זה אולי אמנותי ואסתטי, אבל זה ממש בלתי נסבל. לכבוד חנוכה, חג האורים, מתבקש להעלות את הטרוניה הזאת אחת ולתמיד – יש מצב שהטלוויזיה שלנו הולכת ונהיית חשוכה מדי?
הרי "משחקי הכס" והלילה הארוך והחשוך שלה לא לבד. כשראיתי את "פגע וברח" הישראלית והכושלת של נטפליקס, הייתי בטוח שהבעיה היא בטלוויזיה הזולה והמשומשת שלי; רק כשקראתי עוד תגובות מצופים מאוכזבים הבנתי שהסדרה הזאת פשוט אפלה מדי.
גם סדרות בפרופיל גבוה יותר מקפידות על חושך מצריים: "בית הדרקון" - סדרה שאמורה הייתה ללמוד מכשליה של "משחקי הכס" - מכילה סצנות שבהן אנחנו רואים בעיקר גושים כהים על רקע לילי, ועלינו לנסות לפענח מה בעצם קורה פה. היא מרגישה כמו פודקאסט, לא כמו משהו שאמורים לראות בעיניים שלנו; "אוזרק" גם היא נכללת בקטגוריה הזו, וצבועה בגווני כחול כהה; בעונה האחרונה של "דברים מוזרים" רבים תהו למה הטלוויזיה שלהם לא מראה להם את הסדרה שהם כל כך אוהבים; "סיפורה של שפחה" ידועה כסדרה שאי אפשר לצפות בה באור יום, כי היא פשוט כל כך קודרת; וגם "1899", סדרת המסתורין החדשה של נטפליקס, היא סדרה שחורה משחור.
אור הוא כנראה הדבר החשוב ביותר בצילום. באמת, תאורה היא הדבר הבסיסי ביותר שצריך לדאוג לו כשמחליטים לפתוח מצלמה (המילה "Photography" מיתרגמת מילולית לביטוי "לכתוב עם אור"). זה לא אומר שתמונה מוארת היא בהכרח תמונה טובה יותר: למעשה, ישנם סרטים שהפכו לאגדות בין השאר בגלל שהוחלט לכבות בהם את האור.
הצלם המיתולוגי גורדון וויליס צילם את סרטי "הסנדק" בתאורה קונטרסטית, האיר חלקים בודדים במיוחד בתמונה, השתמש בעדשת המצלמה ובכמה פנסים כדי לספר בעוד אפיק את האפוס על מייקל קורליאונה, חייל מצטיין שמתפתה לעבור לכוחות האופל והופך למאפיונר אכזר. זה אולי היה מנומק – ונראה נהדר – אבל זה הפחיד מאוד את מפיקי הסרט, שדאגו שאף אחד לא ירצה לראות סרט כל כך חשוך. הם, כמובן, טעו: "הסנדק" היה לאחד הסרטים הכי מצליחים ואהובים אי פעם.
העבודה של וויליס ב"הסנדק" השפיעה על יוצרים רבים, ביניהם גם דיוויד צ'ייס, שיצר את "הסופרנוס" בין השאר בהשראת אותו סרט מאפיה. וכמו "הסנדק" ששינה את הקולנוע, גם "הסופרנוס" שינתה את הטלוויזיה לחלוטין - ולימדה את כולנו שאין שום סיבה שסדרות ייראו פחות מושקעות ועשירות מיצירות שמקומן על המסך הגדול. זאת, למעשה, הייתה המהפכה הגדולה שעבר המסך הקטן בתחילת המילניום: ההבנה שטלוויזיה יכולה להיות מפוארת, אסתטית ומורכבת בדיוק כמו הקולנוע.
ואכן, סדרות רבות הוכיחו לנו שהן יכולות לספק לנו דימויים קולנועיים ועוצרי נשימה. "אבודים" נפתח בסיקוונס אקשן אדיר מהסוג שרק במאי הוליוודי כמו ג'יי ג'יי אברהמס יכול לביים, "שובר שורות" הציגה בפנינו כמה פריימים מורכבים שנראים מצוין כפוסטרים על קירות, "גברת מייזל המופלאה" מציגה כמה סצנות שתוזמרו, צולמו והוארו יותר טוב מרוב הקומדיות הקולנועיות שיצאו בשנים האחרונות.
טלוויזיה אינה קולנוע
אבל העניין הוא שטלוויזיה אינה קולנוע, ולעולם לא תהיה קולנוע. זה לא אומר שהטלוויזיה נחותה מהקולנוע, ואין שום סיבה שיוצרי סדרות יחשבו שזו פחיתות כבוד, זה פשוט שהנסיבות שבהן אנחנו רואים סרטים שונות לגמרי מהנסיבות בהן אנחנו צופים בסדרות. קולנוע אמור, ברמה העקרונית, להיות מוקרן באולם חשוך לחלוטין, לא על המסך של הלפטופ או של הטלוויזיה שלנו. רוב הסדרות החשוכות שהוזכרו למעלה פעלו מתוך כוונה אמנותית מלאה, אני משוכנע. אבל בקצה, אותה כוונה אמנותית מובילה לכך שהצופה המסור יושב מול מסך הטלוויזיה החשוך, ובמקום לראות את רות מ"אוזרק" מטרילה את משפחת גריידי, הוא יושב מול ההשתקפות של עצמו.
טלוויזיה היא לא קולנוע בגלל שקולנוע, במקור, אמור להיות אירוע שהולכים אליו במיוחד. טלוויזיה היא חלק מהבית שלנו (כשג'ואי מ"חברים" משוחח עם אישה שחיה בלי טלוויזיה, הוא תוהה לאן כל הרהיטים שלה מופנים); היא חלק מחיי היומיום שלנו. אם כל אותם במאים וצלמים חושבים שאנחנו עומדים עכשיו לכוונן מחדש את ההגדרות של הטלוויזיה שלנו רק בגלל שחשוב להם שהסדרות שלהם ייראו רציניות ומכובדות, נראה לי שחל כאן איזשהו בלבול. הם צריכים להתאפס על עצמם. אנחנו לא אמורים להתחיל להחשיך את כל הבית רק כדי לשבת מול פרק של סדרה בסוף יום ארוך.
ההחשכה של מסך הטלוויזיה היא עוד הוכחה לכך שמשוואת ה"אופל=איכות" קיבלה אישור מצד המסך הקטן. כשסדרות מכבות את האור במובן המילולי, הן כמו מכירות בכך שאנחנו נכבד אותן רק אם הן יקבלו את החושך וידחו את האור. והאמת היא שגם באור אפשר למצוא מורכבות, כאב ועומק; "הלוטוס הלבן", למשל, סיימה עכשיו עונה מונומנטלית שהתרחשה כמעט כולה בלוקיישנים שטופי שמש ובוהקים.
רצינות, איכות ושכל אפשר לקבל גם כשאשכרה אפשר לראות נמצא על המסך. לקראת 2023, יהיה נחמד אם כל מי שמתכנן להרים לנו איזו סדרה נחמדה להעביר מולה את הזמן ינסה להקשיב לאחד השירים הדרמטיים ביותר שחג החנוכה מציע לנו, ויזכור שלפעמים כדאי את החושך לגרש – מה שעבד ב"הסנדק" על המסך הגדול לא בהכרח תמיד יעבוד על המסך הקטן שלנו. סורה חושך, הלאה שחור! סורה מפני האור.