דמיינו את זה: חדר עבודה מעוצב מתמלא אט-אט במלכות דראג, כל אחת בעלת לוק מובחן וסט כשרונות מסוים שמבדיל אותה מחברותיה. דמיינו אותן מתחרות ביניהן בשלל משימות מטורללות, מול פאנל שופטים שהקשר שלו למקצוע רופף עד בלתי קיים. ובעיקר, דמיינו ששתיים מתוכן מתחרות ביניהן מדי שבוע בדואט ליפסינק מפואר, שגורם להן להתרוצץ ולהשתטח על הבמה בשלל סלטות וגלגלונים שיוכיחו סופית שהן-הן הראויות ביותר לתואר "כוכבת הדראג הבאה" ולפרס כספי נכבד. ואת כל זה תתרגמו לתאית.
כי כולם מכירים את "המרוץ לדראג של רופול", ריאליט הדראג המצליח שרץ כבר עשור בארצות הברית, ושבשנה האחרונה הצליח לשגשג גם בישראל הודות לנטפליקס, הוט ו-yes שהחלו לשדר את עונותיו בארץ. אבל לא מספיק אנשים נחשפו ל"Drag Race - Thailand", הגרסה התאילנדית שעונתה הבכורה שלה עלתה לשידור בתחילת 2018. הקונספט ב"דראג רייס - תאילנד" זהה לזה של האחות הגדולה מאמריקה, האריזה הגרפית דומה למדי, ואפילו חלק מהקאצ'פרייזים של רופול הועתקו, ונאמרים במבטא שובה לב על ידי אריה ארט, המנחה התאילנדית. ובהחלט ניכר שאחרי עשר שנים באוויר, המתמודדות התאילנדיות יודעות יפה מאוד לאן הן נכנסות, והן הגיעו לסדרה חמושות בידע רב על מותג הריאליטי האמריקאי, ומשלבות גם הן ביטויים כמו "פיש", "וורק" וחצי טון "יאסססס" בכל פרק.
אבל "דראג רייס - תאילנד" היא לא קופי פייסט מוחלט. גם לא - וסליחה על זה - קופיפי פייסט מוחלט ל"המרוץ לדראג". ראשית, יש בה שתי מנחות: ארט, על תקן הטאלנט הוותיק והמודל לחיקוי שכל המתמודדות חושקות בקריירה שלו, ופנג'יינה הילס (פן-פן, בין חברים), דראגיסטית צעירה ומצליחה שהיא גם אחד החתיכים שיצא לי להכיר מבעד למסך הטלוויזיה בשנה האחרונה. יחד הן מנווטות את דרכן של המתמודדות באתגרים המתחלפים ויחד הן שופטות אותן לסט או לחסד על מסלול התצוגה, שם הוא נלקח מהגרסה המקורית. ולזכותן של אריה ופנג'יינה ייאמר שהן ממש לא נרתעות מהמעמד החדש שלהן, ואין להן שום בעיה לנזוף במתמודדות מסוימות, או בכולן יחד (כשהביצועים הקולקטיביים של הבנות לא מבריקים), אפילו שמדובר בפרקי השקה. מאידך, ההדחות של אריה איטיות ומנומקות בהרבה מההדחות של רו, ומתמודדות נושרות זוכות ממנה למילות עידוד ארוכות שמותאמות להן באופן אישי. לטוב ולרע, לא תקבלו "סאשיי אווי".
הבדל נוסף מ"המרוץ לדראג" הוא בפריסה ובקצב ההתקדמות של כל פרק. המתמודדות בתאילנד נשפטות בנפרד על כל סגמנט בפרק: אתגר הבזק, האתגר המרכזי והמראה האופנתי שהן מציגות על המסלול. בהתאם, מתמודדת שהבריקה במשימה המרכזית עלולה למצוא את עצמה נשלחת ללפסנק משום שהלוּק שלה התרסק על הרצפה. עוד בהתאם, כל סגמנט בתוכנית זוכה למשקל שווה בהצגתו כלפי הצופים ונמשך כ-20 דקות מתוך 60 הדקות של הפרק כולו. זה נחמד, כי אלה חלקים שרופול לא היתה טורחת להראות לנו כי הם לאו דווקא דרמטיים, אבל גם מתיש כי, ובכן, אלה חלקים לא דרמטיים. בכלל, המשימות ב"דראג רייס - תאילנד" הן די בייסיקיות, כנראה מטעמי תקציב, ומזכירות בעיקר את ימי הגרילה של העונה הראשונה של "המרוץ לדראג".
וכפי שכל צופה "המרוץ לדראג" יודע, כל עונה קמה ונופלת על ליהוק המתמודדות, וגם בגרסת תאילנד יודעים את זה, לכן ליהקו שרשרת בנות חמודות ומוכשרות, שמפצות בענק על היובש היחסי של האתגרים. אחת מהן היא בעלת בית לוויות, אחת מהן גנבה לכריסטינה אגילרה את הפרצוף ואחת מהן אפילו לא תאילנדית (אלא פיליפינית, שומו שמיים. היא גם זו שתקל עליכם את הצפייה, כי היא מדברת רק באנגלית כדי לתקשר עם הקולגות מתאילנד). הן לאו דווקא בקליבר של אלסקה, שרון ורג'ה האמריקאיות, אבל אם האתגרים של "דראג רייס - תאילנד" נתקעו בעונה 1, המתמודדות הגיעו לכל הפחות מעונה 7, עם לוקים יפהפיים ומשוכללים וקרבות ליפסינק מרתקים. כמה מרתקים? באחד מהם, מתמודדת מעמידה פנים שהיא מנגנת בחליל, והמתמודדת שנגדה זורמת, ומעמידה פנים שהיא נחש. כמו כן, הן לימדו אותי שבתאית, "דוד" ו"דודה" הם כינויי חיבה וכבוד, וזה דבר שאני הולך ליישם מעתה בחיי.
אה, כן, סוגיה אחרונה: השפה. אנחנו לא יכולים ולא רוצים להמליץ לכם להוריד תכנים מהרשת, אבל בואו, זה לא שערוץ הטלוויזיה LINE-TV זמין לצפייה בישראל. באינטרנט מסתובבות גרסאות עם כתוביות צרובות באנגלית, שדואגות גם לפרש עבורכם משחקי מילים שאין להם תרגום מיידי לאנגלית, מסבירות לצופים מערביים רפרנסים מהתרבות התאילנדית ובכלל, הופכות את "דראג רייס - תאילנד" גם לחוויה לימודית. שלא תגידו שטלוויזיה הורגת לכם את המוח. ובסך הכל, "דראג רייס - תאילנד" היא ניסוי מעניין ומפתיע לטובה ששווה לכם לדגום, ושמותר לכם לגמרי להריץ קדימה את החלקים המתים בו.